"אני פרוש מעם, מעולם, מאדם, מעבר למושגי הזמן והמקום", בהצהרה מדהימה זו, כאובה ומתריסה גם יחד, קידם את פניי יהודה שרת, המלחין המתבודד של שירי רחל "ואולי" (לא היו דברים מעולם) ו"לא שרתי לך ארצי", בבואי לראיין אותו. אני נזכר בו 50 שנה לאחר הראיון הנדיר ההוא עם הופעת "עד הקיץ הבא", אלבום בכורה משירי נכדתו, המשוררת סמדר שרת, שאותו היא הוציאה עם המלחין והזמר יניב נחמני.

האלבום, פרי שיתוף פעולה מסקרן בין שני יוצרים אשדודים בעלי רקעים שונים, איננו מובן מאליו. "הרגשתי שיניב הוא האדם הנכון לשיר את שיריי, לאחר שהוא התחבר מבפנים לשירים שלי", אומרת שרת. "נוצר בינינו חיבור עמוק שלא היה לי עם זמרים שניסיתי לעבוד איתם לפני יניב".

"הופתעתי קצת מפנייתה למרות שאנחנו מכירים כתושבי אותה עיר", ממשיך את דבריה שותפה ליצירה. "עם כל ההפתעה, כאדם שלא סוגר דלתות, אמרתי 'ננסה'. בקריאה בשירים ובספרים של סמדר מצאתי דברים שפגעו בבפנים שלי, עם הכאב והאופטימיות שיש בהם. השירים שלה מאוד התחברו לי עם עצמי. אפילו היה שיר שהיא שלחה אלי במייל והייתי בטוח שהיא כתבה אותו עליי".

נחמני, 42, רווק בן משפחה יוצאת מרוקו ואשדודי מבטן ומלידה, החל את המסע המוזיקלי שלו בגיל בר-מצווה, תחילה בגיטרה ו"מהר מאוד התחלתי גם לכתוב ולשיר, כשבהמשך הצטרפו הכינור והעוד". לאחר הצבא למד שנה ברימון ופרש כשלדבריו לא התחבר לכיוון הג'זי שם. כזה הוא נחמני, הפועל לפי המצפון האמנותי שלו, מה שהביא אותו לגנוז אלבום שהקליט. "נערה צפון אפריקאית", השיר שהציל מהגניזה, הפך ללהיט.

''עד הקיץ הבא'' (צילום: ללא קרדיט)''עד הקיץ הבא'' (צילום: ללא קרדיט)

הוא מוזיקאי מקורי. כך היה לו פרויקט ששילב בין יוגה ומוזיקה בעזרתו האדיבה של הלופר שלו. לצד המוזיקה נחמני מתקיים מגננות ומנגרות. "אדמה זו מוזיקה, עץ זה מוזיקה", הוא אומר. "מסתבר שאני נמשך לכל דבר שהוא יצירתי".

השניים הוציאו את האלבום בעזרת גיוס ההמונים של "הדסטארט". לחניו המגוונים של נחמני הפכו אותו לרב-סגנוני בהתאם לשיריה של שרת, כולל נגיעות בפולק, בקאנטרי, במוזיקה אנדלוסית וגם בפופ-רוק. העיר אשדוד, שהתברכה בזמרות דפנה דקל וליאורה, מתברכת עתה באלבום אשדודי למהדרין.

שרת, רווקה בת 63, החליטה כבר בגיל שבע שהיא תהיה סופרת, "אבל יצאה מזה משוררת". "מילים הן העולם שלי ומתמיד אני אוהבת לקרוא ולכתוב, כשמילדות היו לי כל מיני שירים בראש וזה מכבר הייתה לי כמיהה שהן תהיינה עטופות במוזיקה", היא מעידה על עצמה. "מעניין אותי לראות טקסט שנובע ממני ומוכר לי היטב בלבוש חדש".

היא ילידת נוה-ים, הקיבוץ שיהודה שרת עבר אליו מיגור. לאחר פרק זמן בנגב, שרת גדלה מגיל חמש באשדוד, העיר שאביה היה ממקימי הנמל שבה. לדבריה, זה היה כיף עם אבא במקום כזה, אבל לא פשוט, "הרבה לפני הפריחה התרבותית של היום היו זמנים בעיר שבהם זרקו עגבניות על קונצרטים".

שרת, בעלת תואר שני בכתיבה ספרותית, היא עורכת ומנחת סדנאות כתיבה עם עבר של כתיבה עיתונאית. החיבור למילה הכתובה זורם בטבעיות במשפחתה. כך היה אצל אחי סבה, ראש הממשלה השני משה שרת וכך אצל ילדיו - יעקב שרת, מחבר השיר "נגן לי ירדן" והסופרת יעל מדיני.

על סבה, המלחין יהודה שרת, שחי בין השנים 1901 ו-1979, כתב מוקי צור, איש קיבוץ עין-גב על עטיפת "יהודה שרת - גיבור תרבות" ספר הביוגרפיה המעולה שהוא פרסם על אודותיו בהוצאת "הקיבוץ המאוחד": "יהודה שרתוק-שרת, איש מוזיקה וחלוץ, מטורף לשפה העברית, ממעצבי סדר הפסח של יגור והתנועה הקיבוצית, חי חיים מלאי סתירות ומתחים... דרך מאבקיו הפנימיים ומעשיו של יהודה שרת נחשפים קווי המתאר לתרבות העברית האוטופית הארצישראלית, תרבות "העמק" החילונית-חלוצית".

זה מחזיר אותי לראיון ההוא עם שרת הסב. גם אחרי 50 שנה זכור לי היטב כיצד כאשר נכנסתי לדירתו דאז, ברמת-גן עירי, נעתקו המילים מפיו. דירתו הצנועה של שרת הייתה מרושתת במדפי מתכת, כנהוג בספריות של פעם ובהם ים של ניירת וקלסרים, שהעידו על עיסוקו מעל הראש של שרת, בעל החזות המאפירה במפעל חייו - עריכת איגרותיו של ברל כצנלסון.

יש לך הסבר לגבי ההתמסרות המוחלטת שלו לברל?
"סבא שלי היה אדם טוטאלי והרגיש שליחות בהפצת כתביו של אדם שאותו כה הוקיר".

כשאני מעיר לנכדתו שהוא הצטייר לי, הכתב הצעיר דאז, כאיש עצוב, היא מגיבה: "אני לא יודעת אם עצוב, אבל החיים לא היטיבו איתו, כשעשרות שנים היו שקוע באבל על מות אשתו, צביה, בתאונת דרכים. לא רק שהכרתי אותו כנכדתו, אלא גם עבדתי איתו".

במה?
"קיבלתי חופשה של חודש מהשירות הצבאי שלי בנח"ל כדי לעזור לו בארגון כתביו - וזה לא היה פשוט. בימים הוא לא כל כך תפקד והעדיף לעבוד בלילות. הוא היה דורש ממני כל מיני דברים ולא תמיד הבנתי מה רצה או שלא הייתי מספיק זריזה באיתור מילים בקונקורדנציה לתנ"ך. לעתים הגערות שלו הביאו אותי עד דמעות. כסבא, הוא היה מאוד יקר לי, אבל התובענות שלו לא קירבה בינינו". 

באותו זמן רץ לך בראש שזה המלחין של "ואולי"?
"כן, בטח. אולי תתפלא, אבל סבא שלי לא אהב את 'ואולי'. בדרכו המחמירה הוא כינה את השיר...'נופת-טינופת'. הוא לא אהב את המתקתקות של המנגינה שהוא עצמו הלחין והיא התפרסמה בקרב החלוצים לפני שהוא עמד מאחוריה. חרה לו שדווקא הדבר הקליל הזה האפיל על שיריו ועל מפעליו האחרים, בהם ליל הסדר הקיבוצי".

לסיום אני שב לפועלה של סמדר. בד בבד עם האלבום שהיא הוציאה עם יניב נחמני, הופיע בהוצאה עצמית ספר שיריה השביעי, הנושא אותו שם - "עד הקיץ הבא". "זה הספר הכי קליל שלי", היא מציינת. "יש לי הרגשה שיצאתי בו מעצמי עם תיאורים לא רק של העולם שלי".