"אני כותב שאלות ומתכונן לשידורים ונהנה מכל רגע", מודה יזהר אשדות, שלצד כל הרזומה העשיר שלו, דווקא בתקופת הקורונה כבש יעד נוסף ובלתי צפוי: עורך, מגיש ומראיין. זה קורה ב"יזהר אשדות - חי באולפן", תוכנית הרשת החדשה שלו המשודרת מתוך אולפנו הפרטי ומועברת בלייב, מדי יום חמישי ב־21:00, בדף הפייסבוק שלו – Izhar Ashdot – Sound & Vision.

בתוכנית הרשת שלו תוכלו לשמוע את אשדות דן במשנה הפילוסופית של הפסיכואנליטיקאי אנטוני סטור, מפטפט עם אסף אמדורסקי על סינדרום האלבום הראשון של מוזיקאים צעירים, מעלה חוויות עם קורין אלאל, משה לוי ולואי להב מהעבודה המשותפת על שירי ואלבומי מופת ומעניק טיפים יחד עם פיטר רוט למוזיקאים צעירים.

הדרך להתהוותה של תוכנית הרשת התחילה לפני כארבע שנים. “התחלתי לחזור לעבוד על סינתיסייזרים והעמקתי בעבודה ובעשייה שלי בסינתיסייזרים מודולריים", מספר אשדות. “תוך כדי העבודה הזו, הבנתי שאלקטרוניקה היא כמו סינית עבורי, אז התחלתי לחקור לעומק וללמוד הנדסת אלקטרוניקה, תוך שאני נעזר באינטרנט ובספרים. במקביל, הקמתי את דף הפייסבוק המקצועי שלי, שעוסק באותו צד טכני של המוזיקה שחקרתי ומעניין אותי. דרך דף הפייסבוק התחלתי ליצור דיאלוג עם מוזיקאים צעירים שהיו צמאים כמוני לידע והתחלתי להעביר סדנאות בנושאים האלה. ואז הגיעה הקורונה וניתקה את הקשר הפיזי בין אנשים. הקשר הפך לווירטואלי מכורח הנסיבות, אז יזמתי את תוכנית הרשת - גם כי רציתי ללמוד ולחוות משהו חדש כמו שידור, וגם כמעין המשך של אותו דיאלוג שלי עם מוזיקאים".

איך זה היה עבורך להיות הפעם על תקן המראיין?
“זה טבעי ומהנה כי אני מדבר עם אנשים על נושאים שמעניינים אותי, בין אם זה לצלול לעניין טכני מאוד ובין אם זה להיכנס למשהו רגשי ומנטלי שקשור למקצוע שלי. מה שעוד כיף בזה זו העובדה שאתה מייצר פלטפורמה לעצמך ולא תלוי במגבלות של רייטינג או פרסומות שיש בטלוויזיה. הטכנולוגיה היום מאפשרת לך עם מעט מאוד ציוד ועם תוכנות חכמות להגיע לרמה מאוד גבוהה של שידור. זה מצריך מחשבה והמון עבודה, ואני אוהב את זה".

ואיך התגובות?
“אני רואה שאלו דברים שמעניינים את המוזיקאים לפי השאלות שהם שואלים. התגובות המרגשות שאני מקבל הן דווקא מאנשים שהם לא מוזיקאים ולא מהתחום, הם אומרים לי שלמרות שהם לא מבינים חצי מהשפה המקצועית שבה אני והמרואיינים מדברים בתוכנית, זה מרתק אותם. אנשים אוהבים לשמוע מה שקורה מאחורי הקלעים".

היית רוצה לממש את הקונספט של מראיין גם בטלוויזיה?
“כמובן שהייתי שמח לעשות משהו בטלוויזיה כי זה עדיין מקום בולט לצריכת אינפורמציה, אבל לא הייתי רוצה את ההגבלות של טלוויזיה מבחינת התכנים והנושאים. בגלל שטלוויזיה מונעת מרייטינג, אתה די מוגבל מבחינת הדברים שאתה יכול לדבר עליהם. בתוכנית הרשת אני יכול לדבר על נושאים טכניים שמעניינים אותי ומעניינים קהל מצומצם אבל ממוקד וסקרן, וזה מה שבאמת מרגש אותי".

יזהר אשדות מראיין את קורין אלאל בתוכניתו (צילום: צילום מסך)יזהר אשדות מראיין את קורין אלאל בתוכניתו (צילום: צילום מסך)

תסכול רב

זה ארבעה עשורים שאשדות, 61, מהמוזיקאים המוכשרים ופורצי הדרך במחוזותינו, מלווה נאמנות את הפסקול הישראלי, הן כיוצר, הן כזמר והן כמעבד ומפיק מוזיקלי שעבד עם מיטב האמנים. וכמובן שהוא גם ממייסדי להקת תיסלם, אחת מלהקות הרוק המצליחות בישראל בכל הזמנים.
לצד התוכנית החדשה, ניצל אשדות את ימי הקורונה גם ליצירת שיר חדש עם חבריו לתיסלם, “איזה עולם משוגע", שיצא בשלהי הסגר, ובו נאמר, בין היתר: “והפחד עולה מדרגה, מה אמת כאן ומה הצגה? וחושב לעצמי, איזה עולם משוגע!".

“אנחנו אומנם לא יודעים מה יהיה בחודשים הקרובים, אבל כבר אפשר לראות את ‘קורונה א’’ ו’קורונה ב’’", אומר אשדות. “ב’קורונה א’’, ממרץ עד יולי, היה משהו מרגש ומשחרר כל עוד אנשים לא רעבו ללחם. היה קשה, אבל היה חופש, ולא הייתי צריך לעשות כלום כי לא הייתה לי אפשרות לעשות שום דבר. לא יכולתי להופיע ולא יכולתי ללכת לעבוד, יכולתי לבחור לעשות מה שאני רוצה בחופש הזה. היה בזה משהו מדהים. ‘קורונה ב’’ היא קצת יותר מסובכת כי אנשים יותר עייפים, שחוקים ורעבים לעבודה, חלקם רעבים ללחם, והתסכול מהתנהלות הממשלה הוא גדול“.

חברי תיסלם הינם בין האלפים שלוקחים חלק פעיל בהפגנות העצמאים שנערכות בימים אלה במחאה על המשבר הכלכלי. “לפני שבועיים היינו בהפגנה כקהל, ובמוצאי השבת האחרונה הופענו בהפגנה בצ’רלס קלור", מספר אשדות. “הפגנה זה לא בילוי, אבל אני חושב שאין ברירה. מתנהגים אלינו בצורה מחפירה, בצורה מאוד לא מקצועית. כולנו אנשי מקצוע ועושים מה שעושים עם דיוק רב בפרטים ועם המון מחשבה ואהבה, ולעומת זאת, האנשים שמנהלים אותנו, אנשים שיש להם את האחריות הכי גדולה עלינו, עושים את זה ברשלנות ובחובבנות, וזה נורא מתסכל. זה לא פוליטי, כי מנהלת אותנו הנהגה שהיא מכל קצות הקשת הפוליטית, ורשלנות זה אנדרסטייטמנט לאיך שמנהלים את המשבר הזה. התסכול הוא רב. כל עוד אתה לא מדבר חזק - לא מקשיבים לך".

לא קיבלתם תגובות על ההופעה בהפגנה?
“הרוב המוחלט של התגובות שאנחנו מקבלים הוא נהדר ומחזק. פה ושם אנחנו מקבלים מעט תגובות מאנשים שמראש מרגישים מקופחים וחווים שנים של מרמור, ולצערי הם ממשיכים להצביע לאנשים שגרמו להם את זה".

תיסלם מופיעה בהפגנת העצמאיים (צילום: אבשלום ששוני)תיסלם מופיעה בהפגנת העצמאיים (צילום: אבשלום ששוני)

מתוך אופטימיות

אסף אמדורסקי, קולגה של אשדות, עורר סערה לאחרונה כשבראיון לחדשות 13, במסגרת מחאת העצמאים, התבטא חריפות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר: "מדובר בנוכל שיותר מדי זמן נותנים לו יותר מדי קרדיט - הוא צריך ללכת או לכלא או לבית משוגעים". הזמר מוקי מצדו עלה לכותרות כשהגיע להפגנת מחאה מול בית ראש הממשלה, אך עזב בטענה ש"נתקלתי במפגן של שנאה".

“יש עכשיו יותר ויותר אמנים שמתבטאים נגד המצב, אבל עדיין יש כאלה שפוחדים ונסוגים, ואני מבין את זה", אומר אשדות. “צריך להבין שההפגנות נגד ראש הממשלה הן לא משהו אישי. התפקיד שלו ושל האנשים סביבו הוא להיות הכתובת וההנהלה, וכשיש בעיה אתה פונה להנהלה. יש משפט בסרט ‘הסנדק’ שבו דון קורליאונה אומר: ‘It’s Not Personal- It’s Strictly Business’".

מה לדעתך צריך לעשות כדי להציל את ענף התרבות?
“תעשיית התרבות משותקת. השאלה עכשיו היא איך מצילים את האנשים שעובדים בתעשייה הזו, חלק מהם במצב כלכלי ונפשי מאוד קשה. תעשיית התרבות לא תיראה אותו דבר אחר כך כי חברות וארגונים מתפרקים, אבל מוזיקה תמיד תהיה. יש המון לא נודע כי לא יודעים כמה זמן הקורונה תימשך, ואם יהיה חיסון ומתי. אני מכיר דוגמאות ממדינות אחרות, שראש הממשלה שלנו אוהב להשוות אותנו אליהן, ובהן מתייחסים לאזרחים מבחינה כלכלית אחרת לגמרי, ולא בגדר טובה שהממשלה שם עושה לאף אחד. יש שם מחשבה נדיבה איך לעזור לאנשים שמשלמים מסים כל החיים שלהם לעבור את התקופה. אי אפשר לחסל את הקורונה עכשיו, אבל אפשר לתת משככי כאבים במנה בריאה וטובה שתעזור לאנשים לשרוד את התקופה".

יצא לך לפגוש כבר את שר התרבות החדש, חילי טרופר?
“לא, אני לא חושב שיש על מה להיפגש עכשיו. גם לא הציעו לי לפגוש אותו. המנדט לא בידיים שלו. הוא לא יכול לפתוח את ההופעות, אבל הוא יכול לעזור לנו לשקם את התעשייה שלנו ברגע שההופעות יחזרו. אני לא חושב שיש לו עכשיו מעמד וכוח שיכולים לעזור לנו".

אגב קורונה, אתה מרבה לצאת מהבית בתקופה הזו?
“אני בעיקר הולך בכל יום לאולפן שלי, שנמצא במרחק הליכה מהבית. אני לא יוצא יותר מדי מהעיר, חוץ מלנסוע לבקר את אמא שלי בהרצליה, אבל הספקתי לקיים הופעה אחת ברמת הגולן, וזה היה תענוג: לנסוע נסיעה ארוכה ולראות את נופי הארץ. רגע אחרי הסאונדצ’ק, ראינו חדשות והבנו שזו תהיה ההופעה האחרונה לזמן הקרוב. הנסיעה עם הצוות להופעה גרמה לי להבין כמה הייתי ספון בד’ אמותיי, וכמה זמן אנשים לא יצאו מהשכונה ומהעיר שלהם".

בינואר הקרוב תציין תיסלם 40 שנה ליציאת אלבום הבכורה המצליח “רדיו חזק", אירוע של ממש בתולדות הלהקה. מה משאיר אתכם יחד כל כך הרבה זמן?
“קודם כל זו החברות שקשה לערער אותה אחרי הרבה שנים. תחשוב שאנחנו כמו חיילים: עברנו שירות סדיר של שלוש שנים ביחד, ואחרי זה התפרקנו, ובשנת 1990 שוב חזרנו להיות יחד, חזרה זמנית שהייתה טבעית ואורגנית. לאורך השנים החברות נשארה וניצחה את כל משובות הנעורים. כשהתבגרנו, הערכים וסדרי העדיפויות של כל אחד מאיתנו השתנו, כל אחד עיצב לעצמו את החיים האישיים והמקצועיים שלו, כך שיש היום פחות קונפליקטים".

אתה אופטימי לגבי העתיד?
“אני אופטימי לגבי החיים, מאמין שיהיה טוב מחר ומנסה להפיק את המיטב ממה שיש עכשיו, אבל זה גם אומר לצאת מהבית, לצעוק ולהפגין ולהשמיע את הקול שלנו. זה לא בא מתוך פסימיות, אלא מתוך אופטימיות".