"והרי מה נשאר אחרי שהסופה חולפת? רק ללמוד שוב, לטעום את השבור והמורכב. והרי מה נשאר אחרי שהמציאות שורפת? רק לקחת עוד נשימה של שמש ביום סתיו, להפוך רגע של פלדה לרגע של זהב".

שורות אלו, משירה האחרון של דפנה דקל "בלי לחשוש" (מילים ולחן: עמית צח), ראו אור כשבועיים לפני שהקורונה התפרצה בישראל, ונשמעות כמו תפילה ליום שאחריה. "השיר לוקח אותנו למקום האופטימי", מסבירה דקל. "אחרי תקופה כזו של קושי אנחנו חייבים להמשיך להסתובב בעולם בלי לחשוש ובלי לפחד. החיים הם מה שאנחנו מקבלים באותו הרגע, ואנחנו צריכים ללמוד להפוך רגעים קשים לרגעים שאנחנו מוציאים מהם משהו טוב. בתקופה האחרונה אנחנו רואים אין ספור אנשים שעושים זאת".

ואיך את מתמודדת?
"יש לי קצת התכנסות פנימה עם עצמי. זה היה חסר לי. אבא שלי האהוב נפטר לאחרונה וגם הייתי בתקופה אינטנסיבית מבחינת העבודה, במעין סחרור. הקורונה אילצה אותי לעצור שנייה ולנשום, לעשות מעין ריסטארט ולהפיק לקחים מהתקופה. הייתי צריכה את זה. לאחרונה אני מצלמת הרבה סרטוני ברכה לאנשים שמבקשים, זה הפך להיות ממש יום עבודה. כבר לא עמדתי בעומס הבקשות. אני באמת רוצה לעזור, אבל גם למצוא את השקט שלי". 

דקל (53), מי שנחשבה לאחת מכוכבות הילדים הגדולות בישראל, החליטה בשנים האחרונות להניח בצד את עולם הילדים ולהתמקד יותר בקריירת המשחק בטלוויזיה ובתיאטרון, ובעיקר לטפח מחדש את קריירת הסולו שלה כזמרת. "ההתמקדות בתחום הילדים הסיטה אותי מעניין המוזיקה למבוגרים. לא הצלחתי לעשות את זה במקביל", היא אומרת. "אני לא מתחרטת. עזבתי את עולם הילדים והיה לזה מחיר, גם כלכלי וגם רגשי. ידעתי שזה מה שאשלם וקיבלתי את זה באהבה".

מה משך אותך לעולם הילדים?
"חלק מזה היה התוכן. במהלך השנים, תוך כדי העשייה הפכתי לאמא בעצמי והרגשתי שאני ממש יוצרת בשביל הילדים שלי ומתוך הסתכלות על הצמיחה שלהם ומה הם צריכים ואיזה תוכן חשוב אני יכולה להעביר. הקהל מקסים. הוא הולך אחריך באש ובמים, ומצד שני יש גם חסרונות. למשל הורים שמביאים ילד בן שנתיים להצגה והוא מרעיש ונרדם, אלה דברים שהיה לי קשה איתם. אבל בסך הכל התברכתי בקריירה טובה ומפנקת. התקבלתי על ידי הילדים וההורים באהבה ועבדתי בלי סוף".

הבית הראשון, והשני

במסגרת התפנית בקריירה מקפידה דקל בשנים האחרונות להוציא מדי שנה שיר חדש. ב־2018 הקליטה עם עופר לוי את הדואט "איפה היית", בשנה שעברה הוציאה את "עומדת מהצד", והשנה כאמור את "בלי לחשוש". הסיבה שלוקח לה לא מעט זמן להוציא שיר חדש טמונה במוזיקאי הצמוד שלה עמית צח. "עמית חי בניו יורק כבר למעלה מעשור, אז ההקלטות שלי תלויות במועדים שבהם הוא מגיע לארץ", היא מסבירה. "אומנם אנחנו בקשר תמידי דרך סקייפ, אבל את ההקלטות אני צריכה לעשות לצדו בארץ. ויש עוד סיבות כמו עומס בעבודה וחיי המשפחה והעובדה שאני מוציאה שיר כשאני מרגישה שזה הזמן הנכון".

את פרפקציוניסטית?
"יותר מדי לצערי. הייתי שמחה להקליל קצת. אני בטוחה שכך דברים היו זזים מהר יותר, אבל זה מה יש. יש גם יתרונות: אני לא חושבת שהקריירה שלי הייתה שורדת כל כך הרבה שנים אם לא הייתי פרפקציוניסטית ולא הייתי מקפידה כל כך על התוכן ועל הביצוע. אני ביקורתית מאוד כלפי עצמי, אבל אולי זה באמת חלק מהסיבה שבזכותה נשארתי פה לאורך שנים".

עד כמה את בונה על הפרגון מהרדיו?
"בתקופה האחרונה אני מבינה את הכוח והמשמעות של שיר שעובר פלייליסט בגלגלצ. השיר הקודם שלי, 'עומדת מהצד' עבר פלייליסט להפתעתי, ורק אז הבנתי את הכוח של התחנה וכמה היא משמעותית לחשיפת השירים. השיר החדש לא נכנס לפלייליסט, למרות שהאמנתי שהוא יעבור. אי אפשר לדעת מה יעבוד ומה לא".  

נראה כי מאז ומתמיד היה ברור לדקל שמוזיקה ומשחק הם ייעוד עבורה, דרך חיים. "בגיל שנתיים הסביבה שלי הבינה שאני צריכה במה", היא אומרת בחיוך. "ברגע שעמדתי על הרגליים והבנתי איזה יצור אני, היה ברור לי שאני רוצה וצריכה לשיר ולשחק. כל הזמן הייתי פעילה. הייתי בלהקת נוער באשדוד, הופעתי בהצגות של בית הספר. זה תמיד משך אותי".

גדלת בבית מוזיקלי?
"זה היה יותר בית שופע מוזיקה. סבתא שלי ואבא שלי נהגו לשיר באירועים משפחתיים, אמא שלי הייתה מתופפת, והאחים שלי עוסקים במוזיקה: נועם הוא מפיק מוזיקלי וטכנאי סאונד, ואלרן הוא מוזיקאי וזמר בלהקת פאנקנשטיין. כל הזמן התנגנה מוזיקה בבית. שמענו מוזיקה קלאסית, ג'אז, נאט קינג קול, פלמנקו, סדנת תיאטרון שכונת התקווה, צלילי הכרם וזהר ארגוב. כל המיקס הזה נטמע בכולנו".

עם הגיעה לגיל 18 ניגשה דקל לאודישנים ללהקת הנח"ל, שבדיוק הוקמה מחדש לאחר שב־1978 פורקה על ידי הרמטכ"ל רפאל איתן. "היה לי ברור שאני רוצה להתגייס ללהקה צבאית, בטח ובטח אחרי שצפיתי בערך 90 פעם בסרט 'הלהקה'", היא אומרת. "אבל לא היה לי ברור שאתקבל. זה ממש לא היה מובן מאליו. מי שבחנו אותי היו שם טוב לוי, צדי צרפתי, חנן שניר ונתן דטנר. האודישן היה מבעית. הייתי מבוהלת, עמדתי קפואה. כשכולם בחרו שירים שמחים ומקפיצים, אני בחרתי את 'מים מתוך הבאר' של חוה אלברשטיין. לימים צדי צרפתי סיפר לי שהם העבירו אותי על תקן הקומיקאית והשחקנית".

בתוכנית "התחדשות" שהעלתה הלהקה ב־1985 נכללו כמה להיטים בהם "שרית הספרית", "דרישת שלום" (עם זמרת אורחת ירדנה ארזי), "אל הנחל", "לאחד החיילים", "שיר הסלנג" ו"התחדשות אחרת", שבו בלט קולה של דקל כסולנית לצד הסולן ראובן לביא. "השיר הושמע בלי סוף ברדיו והוקרן המון בטלוויזיה. זו הייתה הפריצה הראשונה שלי כזמרת", היא נזכרת. 

עם שחרורה מהצבא התקבלה דקל למחזמר "פיגומים" בתיאטרון הבימה ושיחקה לצד חנה רוט, שמעון ישראלי ואלברט כהן. "נכנסתי לתיאטרון ביראת קודש", היא משחזרת. "לאט־לאט הוא הפך לבית השני שלי, לחלק ממני".

ב־1987 הגיע הרגע הגורלי בקריירה שלה. זה היה כששימשה זמרת ליווי של דורית פרקש בקדם אירוויזיון בשיר "ירושלם". "במקרה שלמה צח היה באולם", היא אומרת. "כשהוא ראה את הפריים שלי על המסך, הוא שאל את צדי צרפתי 'מי זאת?'. צדי הפגיש בינינו ומאותו רגע התחלנו לעבוד ביחד".

צח ניסה להקים שלישיית בנות. אורנה דץ הייתה בפנים, גם דקל. אבל החיפושים אחרי הצלע השלישית לא צלחו. "הוא שאל אותי אם אני חושבת שאוכל להחזיק קריירה של סולנית", היא משחזרת. "אמרתי לו: בטח, למרות שהייתי מבוהלת לחלוטין. משם הכל היסטוריה".

בחסות צח זכתה דקל לפריצה הראשונה שלה כשחקנית ב־1988, כשגילמה את דמותה של חבובה, בתו של סאלח במחזמר המצליח "סאלח שבתי". "עשינו למעלה מ־400 הצגות בשנתיים, זו הייתה הצלחה מסחררת", היא אומרת.

חברי ההצגה סאלח שבתי 1988 (צילום: ראובן קסטרו)חברי ההצגה סאלח שבתי 1988 (צילום: ראובן קסטרו)

17 שניות יותר מדי 

במקביל החלה לעבוד על אלבום הבכורה שלה כזמרת כשהמוזיקאי מיקי גבריאלוב משמש כמפיק. "העבודה עם מיקי הייתה מעניינת", היא מודה. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה עבדתי עם מישהו שהוא אושיה ואבן דרך במוזיקה הישראלית. במהלך העבודה על האלבום הייתי צעירה, נאיבית ומבוהלת. אף שתמיד הייתי דעתנית, מתוך כבוד לסיטואציה ולמי שעבדתי מולו יותר ישבתי בצד והקשבתי. כיום הייתי עושה את האלבום קצת אחרת. אבל בסך הכל אני אוהבת את התוצאה וחושבת שעשינו דברים נפלאים".

האלבום "דפנה דקל" יצא בשנת 1989 וכלל לצד שירים שכתבה והלחינה בעצמה גם שירים שיצרו עבורה מיקי גבריאלוב, אהוד מנור, שאול בן אמיתי, יובל דור ורחל שפירא. "תמונות בחושך" ו"שירה של ירמה" זכו למספר השמעות יפה ברדיו, אבל הלהיט הגדול מהאלבום, שפרץ עבורה את הדרך בקריירת הסולו, היה "הצילו" ("מי יציל את הבית שלי"), שכתבה רחל שפירא והלחינו מיקי גבריאלוב ויובל דור. "השיר יצא בזכות שלמה צח", מודה דקל. "כשחיפשנו חומרים לאלבום, ראיתי את הטקסט הזה אצל רחל שפירא ומאוד אהבתי אותו. היה בו משהו בועט. מתחילת הדרך חיפשתי טקסטים שיש בהם אמירה ולא רק טקסטים של כמה יפים השמיים וכמה אני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי. אבל כשיובל דור ומיקי גבריאלוב הלחינו אותו, פתאום לא רציתי כל כך לשיר אותו".

למה?
"כי בלחן היה משהו מאוד מתקתק שעטף את העוקצניות שבשיר".

מה שכנע אותך?
"שלמה צח התעקש. הוא עשה לי מלחמת עולם כדי שאקליט אותו, אז השתכנעתי. כשהשיר יצא, הוא היה כל כך חזק, שלא זכרו כמעט שום דבר אחר מהאלבום. הוא פשוט קבר את כל שאר השירים שיצאו והיה היחיד שנשאר בתודעה". 

האלבום הצליח בזמן אמת?
"מבחינה אומנותית כן, הוא הושמע המון ברדיו והופעתי המון עם השירים מתוכו. אבל מבחינה מסחרית הוא לא הצליח".

בשנת 1992 השתתפה בקדם אירוויזיון עם השיר "זה רק ספורט", שיצרו עבורה אהוד מנור וקובי אשרת. היא אומנם זכתה במקום הראשון, אך ענת עצמון, שהגיעה למקום השני עם השיר "תקווה", הגישה תביעה לבית המשפט בדרישה לפסול את השיר של דקל כי הוא היה ארוך ב־17 שניות מהמותר על פי כללי התחרות. בית המשפט פסק לטובת דקל, שקיצרה את השיר ב־17 שניות ונשלחה לייצג אותנו באירוויזיון שהתקיים באותה שנה בשוודיה. "הגשנו את השיר לקדם כבר ב־1991, אבל הוא לא התקבל", היא מגלה, "שנה לאחר מכן שלחנו אותו שוב, וכשהוא התקבל הייתי עם תאריך לחתונה. עבדתי בתיאטרונטו וכבר לא התאים לי ללכת לתחרות. שלמה צח לחץ עליי ואמר: 'מה אכפת לך? בלאו הכי לשיר הזה אין סיכוי לעבור את הקדם. הוא מורכב מדי'. והנה, הוא זכה".

השיר, שהפך ללהיט גדול הגיע באירוויזיון למקום השישי המכובד. "יש דורות של ילדים שגדלו עליו", היא מסכמת. ב־1999 סגרה מעגל כשהנחתה לצד יגאל רביד וסיגל שחמון את תחרות האירוויזיון שהתקיימה בירושלים.

באותה שנה עשתה את צעדיה הראשונים בעולם הילדים, כשהצטרפה לצוות תוכנית הילדים החדשה של הערוץ הראשון "פלאי קלעים" יחד עם אדם, צחי נוי ודניאל ארליך. התוכנית רצה במשך ארבע עונות. "ממש לא תכננתי להיכנס לעולם הילדים", מבהירה דקל. "להפך, הייתה לי איזו התנגדות פנימית לזה, כי הייתה לי תחושה שאם אגע בתחום הילדים, הוא יכול לעשות נזק לקריירה שלי בעולם המבוגרים, ואכן זה בדיוק מה שקרה בסופו של דבר. התלבטתי מאוד אם להצטרף ל'פלאי קלעים', ובסופו של דבר עניתי בחיוב, ואני לא מצטערת, כי בעיניי זו אחת מסדרות הילדים הטובות שנעשו בארץ. כל פרק קיבל יום וחצי צילום. כיום מצלמים עשרה פרקים ביום. היו תפאורות ענק ותלבושות ומוזיקה, והכל הופק לכל פרק בנפרד. אני חושבת שאם התוכנית תשודר שוב, היא תעבוד כמו פעם, ואפילו יותר טוב".

ב־1993, לאחר שגילמה את אשתו של זהר ארגוב בסרט "זהר" והייתה מועמדת לראשונה לפרס "שחקנית השנה" בטקס של האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה, החלה דקל לעבוד על אלבומה השני שנקרא אף הוא "דפנה דקל". האלבום, שיצא כעבור שנה בהפקתו המוזיקלית של רועי זו־ארץ, כלל את הלהיטים "אני המים, אני הסלע", קאבר ל"אחכה לך" של הנשמות הטהורות ו"מה קרה". "את השיר 'מה קרה' הביא לי שמעון פרנס אחרי ששמע אותו ביוון", היא מספרת. "הוא מדבר בדיוק על מה שאהוד מנור ז"ל כתב בשיר, שאנחנו חומר ביד היוצר, שאלו שיושבים בשלטון סוחרים בנו".

רלוונטי גם לימינו.
"לצערי הרב הוא עדיין רלוונטי. מתי נזכה לראות משהו אחר? בלי קשר לימין, שמאל, דתיים, לא דתיים - מתי נזכה לראות משהו נקי? איפה שאתה לא מסובב את הראש יש פרשיות שוחד".

אומנם דקל מדברת בהתלהבות על האלבום השני, אך יש דבר אחד שעדיין מציק לה: "הקוריוז שעומד מאחורי האלבום הזה הוא ה־ר' המתגלגלת. מפיק האלבום רועי זו־ארץ ואני כמעט הלכנו מכות בגלל זה. הוא התחנן אליי שאפטר מה־ר' המתגלגלת, ואני אמרתי לו: 'מה פתאום! זה לא מכובד!'. חודש אחרי שהאלבום יצא ה־ר' המתגלגלת נעלמה מן העולם, ואני נתקעתי עם אלבום שבאמת עומד במבחן הזמן, מלבד ה־ר' שתקועה כמו עצם בגרון".

את מאזינה לדברים שעשית בעבר?
"כן. אני די ביקורתית בזמן אמת אבל סלחנית בדיעבד. בתכלס, מה כבר אפשר לשנות בעבר? אני פטאליסטית ומאמינה שמה שנעשה צריך היה להיעשות כפי שהוא נעשה. כשאני מקשיבה למשל לאלבום השני, בעיניי הוא מחזיק מעמד לאורך השנים ונשמע כאילו הקלטנו אותו לפני שבועיים, למעט ה־ר' המתגלגלת".

כמו לחזור הביתה

לאחר ההצלחה של "פלאי קלעים" הפכה דקל לכוכבת ילדים פופולרית, ואת העשורים הבאים בילתה בעיקר בפרויקטים, תוכניות וקלטות לקהל יעד זה. כך למשל הוציאה בשנת 1995 את הקלטת "זרעים של מסטיק", השתתפה במחזמר "פיטר פן" ובתוכנית "סיפורי מישמיש". בשנת 2000 ביססה את מעמדה כאייקון ילדים, כשהשתתפה בתוכנית הדגל של ערוץ הילדים הופ! - "דפנה ודודידו", שרצה חמש שנים בהצלחה וזכתה לסדרות בת והצגות לילדים המבוססות עליה. "לא שיערתי שהתוכנית תזכה להצלחה כזו גדולה", היא מודה. "תמיר פאול ואלונה אבט, מנכ"לי ערוץ הופ!, פנו אליי אחרי ששמעו קלטת לילדים שעשיתי בשם 'כחול לבן' וראו את 'סיפורי מישמיש'. הם הציעו לי את הקונספט של הסדרה. היה משהו בראשוניות של הערוץ שקסם לי. עלינו ביום השידורים הראשון, והיינו תוכנית הדגל של הערוץ, שחוגג 20 שנה עכשיו. עד היום זה ערוץ שהוא שמורת טבע, שחושב על תכנים טובים ויעילים לילדים". 

אף שהחליטה לקחת פסק זמן מעולם הילדים, נראה כי בשנה האחרונה גילתה דקל קהל יעד חדש: נוער. החל מ־2019 היא מככבת בסדרת הנוער המצליחה "התחנה", שעלתה לאחרונה בעונתה השלישית ומתארת את חייהם של בני נוער המתנדבים במד"א. דקל מגלמת בסדרה את אהובה פרח, אמו של נימי, אחד המתנדבים. "לא חשבתי שהסדרה תזכה לכזו הצלחה", היא טוענת. "אני מודה שלרגע התלבטתי, כי בכל זאת מדובר בסדרה לנוער. אבל בגלל שהנוער של היום הוא לא בדיוק קטנטנים ובגלל שהסדרה כתובה היטב וצוות השחקנים מעולה - החלטתי ללכת על זה. הגעתי לסט, צילמתי את התפקיד, הלכתי הביתה ושכחתי מזה. כשהסדרה עלתה, פתאום הדור שלא מכיר את 'דפנה ודודידו' ולא מכיר את דפנה של 'מי יציל את הבית שלי' נחשף אליי והגיע למוזיקה החדשה שלי, וזה פשוט מקסים".

מה לדעתך סוד ההצלחה של הסדרה?
"השילוב של העיסוק במד"א עם סיפור דרמטי ומותח יחד עם הדמויות החזקות והכתיבה הטובה - יוצרים קסם".

עד פרוץ הקורונה כיכבה דקל במחזה המוזיקלי של הבימה "סימני דרך", המבוסס על חייה ויצירתה של נעמי שמר וכן במחזמר "צ'פלין" בתיאטרון תל אביב. במקביל גם העלתה את מופע הסולו שלה. "זו תחושה של לחזור הביתה", אומרת.

את עדיין מתרגשת לפני העלייה לבמה?
"אני תמיד היסטרית לפני עלייה לבמה, זו התרגשות שלא עוזבת אותי מתחילת הדרך. ההתרגשות העזה מתפוגגת אחרי עשר שניות פחות או יותר על הבמה, אבל היא כל הזמן קיימת".

מה הטיפ שהיית נותנת לשחקנים או לזמרים בתחילת דרכם?
"זה תחום קשה. מבחוץ הוא נראה זוהר ואטרקטיבי ושמח, אבל הוא לא. אם אין להם להט בלתי נשלט לעשייה עצמה, ליצירה, למוזיקה ולמשחק והלהט הוא רק למה שמסביב - שלא ייכנסו לזה בכלל. המקצוע תובעני ודורש חשיפה, וזה לא קל". 

יש עוד חלום מקצועי שאת מפנטזת עליו?
"אני רוצה לשחק את האמא במחזמר 'אוון הנסן היקר' ומקווה שהוא יגיע לארץ מתישהו".