"על אף" היותי בן 33, הפעם הראשונה בה התוודעתי באופן באמת "עמוק" לשחקן, הזמר והמדבב תובל שפיר הייתה דווקא בסדרת הנוער "כפולה" בה מככב בתפקיד הראשי לצד נועה קירל. למה "על אף"? כי בקרב הילדים ובני ובנות הנוער, שפיר נחשב לכוכב ענק (מה שכונה בשנים עברו "אליל נוער") וקשישא שכמוני, שגדל על כוכבי נוער כמו מיכל ינאי, עודד מנשה וטל מוסרי, אינו בגיל של להעריץ כוכבים, אך לגבי הערכתם? לכך אין גיל.

ב"כפולה" נחשפתי ליכולותיו הקוליות של תובל, שהיו קצת מתונות (מניח שאלו הגדרות הפקה) אך ניכרה התשוקה שבוערת בו לשירה ולמוזיקה, עולם שמלווה אותו לאורך הקריירה כחלק אינטגרלי מהג'וב של כוכב ילדים ונוער, אך עד כה לא באופן טוטאלי וממוקד למוזיקה "פרופר".

אם עד כה תפסתי מתובל שחקן מוערך ומוכשר, אז ההערכה לישות המוזיקלית שלו באה כשהוא הוציא בימים האחרונים את שיר הסולו הראשון שלו, סינגל הבכורה אם תרצו לקרוא לזה כך – "תחזיק עוד קצת", שיר שהוא כתב בעצמו והלחין יחד עם ליאור ניר ויונתן ויינרייך (האמון גם על העיבוד וההפקה המוזיקלית).

מלבד הקליפ המיוחד שביים, צילם, ערך והפיק בן פלד, וגרם לתובל לחוש את חווית הצלילה באמצע המדבר הלוהט, נראה כי תובל השכיל להקיף עצמו בכישרונות שיכווינו אותו בדרכו המוזיקלית החדשה, בהם הבסיסט מתי גלעד ("ג'יין בורדו" ועוד), והיוצרת והזמרת רז שמואלי על תקן יועצת אמנותית.

מה ששבה אותי בשיר זו הכנות שבו: תובל לא מתיימר להציג את עצמו כזמר עם קול עוצמתי ובומבסטי וגם לא נופל לנישת המניירות המיותרות, אלא הוא מציג את עצמו כמו שהוא במאת אחוזי הכנות שבו, בפשטות ובטוטאליות שניכרת ומועברת למאזין לכל אורכו של השיר, כשקולו המחוספס תפור היטב לצלילי הרוק המלווים אותו.

לכך הוסיפו את הטקסטואליות העמוקה והבוגרת המקבלת משמעות יותר חזקה בימים טרופים אלו של קורונה: "זה לא סוף הסיפור שלך, זה רק קו הזינוק, נתחיל מהתחלה, תחזיק עוד קצת, לא לברוח כששורף, פשוט תבין שת'לא יודע, מה שלא הורג כואב, לא כואב זה לא נוגע". הבגרות בטקסט ובביצוע מציגים את הורסטיליות והתהליך הפנימי העמוק שכנראה תובל עבר לאורך שנות הקריירה שלו ומהווים, לטעמי, יריית פתיחה חדשה ומסקרנת עבורו (ועבורנו, המאזינים).

למעשה, שפיר (27), יליד ראש העין, נולד לתוך עולם הבידור, המשחק והבמה. כילד החל לדבב בסדרות וסרטים ובהמשך השתתף בלא מעט תכניות פופולאריות לילדים כמו "השמינייה" ו"שיחה צפופה".

בשנת 2010 סימן הישג מקצועי נוסף כשהופיע בתפקיד ראשי בסרטו המצוין של אבי נשר – "פעם הייתי" ובעשור האחרון בעצם ביסס היטב את מעמדו המקצועי כשחקן, כשברזומה העשיר שלו (בין השאר) ניתן לראותו בתפקידים ראשיים בסדרות הטלוויזיה המצליחות "החולמים", "גאליס" ו"פצועים בראש" ובהפקות תאטרון רבות כמו הפסטיגל (על שלל צורותיו), "יצא משליטה", "הקוסם!", "גאליס מופע סוף" ולאחרונה כאמור גילם את דמותו של שחר סילאן קפלן ב"כפולה", כיכב בסרטו של קובי מחט – "פול גז", שיחק במחזמר "סימני דרך" (הבימה) ובמחזה "קופסה שחורה" (תיאטרון בית לסין).

"לפני שנתיים וחצי, אחרי שסיימתי שלב שלישי בבחינה לבית הספר למשחק ב'סמינר הקיבוצים' (בסוף לא הלכתי ללימודים), עצרתי לאכול בחומוסייה האהובה עליי – 'אבו אדהם' ברחוב קרליבך", הוא מספר. "פגשתי שם את יונתן ויינרייך. הכרנו מהצבא אבל אף פעם לא ממש תקשרנו. התגלגלה שם שיחה - סיפרתי לו שאני כותב מגיל צעיר ושיש לי שירים שאין לי מושג מה לעשות איתם אם בכלל. הוא ביקש לשמוע, מפה לשם התחלנו לעבוד יחד, אחרי חצי שנה בערך – הפסקנו כי נכנסתי להצגה בתיאטרון והרגשתי שלא אוכל להשקיע בשני הדברים כמו שצריך, אז עזבנו את זה די באמצע".

ואז באה הקורונה ושינתה עבור השניים את התכניות. "לא חשבתי לחזור לזה בזמן הקרוב ואם לא הקורונה, לך תדע מה היה קורה עם זה", מודה שפיר. "בזמן הקורונה ביליתי הרבה זמן אצל ההורים בראש העין. הם גרים בבית עם גינה ויציאה ליער – שונה מאוד מקופסת הגפרורים שאני חולק עם בת הזוג שלי בתל אביב. במהלך הטיולים בחוץ, החלו בי הרהורים על מה אפשר לעשות בתקופה הזו, כשכל שאר האופציות פתאום לא רלוונטיות. חשבתי מה בכל זאת בוער בי, מה מרגש אותי והגעתי למסקנה שאני חייב ללכת על זה. משם הכל התחיל להתגלגל".

יש בשיר החדש המון מוסרי השכל ועידודים, מה הסיפור מאחוריו?
"בתקופת שיא ההצלחה שלי ככוכב נוער, חוויתי משבר גדול. בלבול, דימוי עצמי נמוך, חרדה, הרבה 'חרא'. כתבתי אז הרבה דברים שהם מעין 'אדם מול עצמו'. השיר הזה הוא בראש ובראשונה שיר שהמטרה שלו הייתה להרים את עצמי או לאו דווקא להרים – רק לחבק".

מתי בעצם גילית את היכולת שלך ליצור שירים?
"בגן חובה תמיד בחצי השעה הראשונה של הבוקר היינו מציירים. אני זוכר שבאחד הבקרים אחרי שיום לפני אמא לקחה אותי לפסטיגל או משהו כזה, והאמנים ביצעו שם שיר שנכתב על ידי ילד, החלטתי שאני חייב לכתוב משהו בעצמי. באותו הבוקר הגשתי לגננת לראות שיר של כמה שורות שכתבתי. מאז, במהלך השנים כתבתי הרבה, תמיד כדי לשחרר או לעכל משהו משמעותי, רעיון, רגש, תחושה, זה ממש כלי טיפולי מבחינתי לפני הכל".

מה התגובות שקיבלת עד כה מהקהל שהכיר אותך ככוכב נוער? איך הם קיבלו את השיר הדי בוגר ורציני?
"מצד אחד אני מרגיש 'דחיפה' גדולה מצד הקהל שגדל איתי, מצד שני אני חושב שזה באמת פחות מה שהחבר'ה היו רגילים לקבל. זה מאוד מעניין אם אני מצליח להסתכל על זה מהצד. עד לפני זמן לא רב, שירים כמו 'תחזיק עוד קצת' היו לב המיינסטרים. היום – לגמרי לא. במיוחד בקרב הנוער, יכול להיות שהשיר לא יצליח להיות רלוונטי, אני מאמין שכן, מאמין שהוא עוד יעשה פה דברים יפים".

האם במכוון הוצאת אותו בתקופה זו של קורונה, תקופה שבה עולם התרבות נאבק על חייו?
"אין ספק שהטיימינג משתלב עם מה שהשיר הזה מנסה לדבר עליו עם המהות שלו. לא כתבתי אותו בהקשר של ה'קורונה' אבל אני ממש אשמח לשמוע אם הוא יצליח להרים איזה בנאדם שחווה עוד יום של תסכול מהחלטת ממשלה מנותקת או שיושב בבית ולא יכול לעבוד".

אגב קורונה, איך עוברת עליך התקופה הלא פשוטה הזו? איך אתה מתמודד?
"מבחינה אישית תקופת הקורונה הייתה אחלה הזדמנות להורדת קצב, הצטמצמות, אינטימיות, חשבון נפש. זה ניער אותי בקטע מקצועי, מה אני רוצה, למה אני עושה מה שאני עושה וממה להרפות".

האם ה-EP (מיני אלבום) העתידי יהיה באותו הקו? שואף בעתיד גם להעלות מופע סולו משלך כסינגר-סונגרייטר?
"מבחינתי לא אעצור לבחון את הדברים עד אחרי שאשחרר את ה-EP בחורף. יש לי כבר את החומרים ויונתן ויינרייך ואני עובדים עליהם בתשוקה ובמרץ. יש שם חומרים מאוד אישיים, זה קצת מלחיץ אבל גם מרגש מאוד. כשהקורונה תיגמר – אני לגמרי רואה את עצמי עולה להופיע עם השירים האלה, זה מרגש ומפחיד אותי ואלה בדיוק האזורים שאני מחפש להגיע אליהם".