"יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב, יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכל, יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת, מביט אל הנייר ולא יוצא לי קול/ אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות, היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, אני כל כך עצוב – בא לי לבכות”.
בינתיים, בימים האחרונים השיק גבריאלוב אלבום חדש, “מיקי גבריאלוב זוכר את אריק איינשטיין”, המבוסס על מופע בשם זהה ועל עבודתם המשותפת של השניים. “נוצר מהקהל ביקוש רב שאקליט עם הלהקה שלי את השירים האלה שאני מבצע בהופעות”, הוא מספר. “לכן החלטתי להקליט את השירים, להוציא את האלבום, גם בפורמט דיסק וגם בפורמט דיגיטלי של ספוטיפיי וכדומה, כי עם כל הכבוד לדיסקים, זו הקדמה”.
באלבום החדש הקליט גבריאלוב מחדש את מיטב השירים שיצר עם ועבור איינשטיין, והוא מסתיים בשיר “אני ואתה”, שהיום נשמע נאיבי למדי. “השיר הזה לא נאיבי לשום תקופה”, מתקן אותי גבריאלוב. “התקופה הזו היא תקופה מעצבנת, תקופה תוקפנית וקשה, ולא רק בגלל הקורונה, אלא בגלל כל מיני אנשים לא נחמדים ששולטים בעולם, ויש להם אג’נדות לא נעימות. השיר הזה לא נאיבי, אלא הוא נותן תקווה. זו בקשה ותפילה לכך שאם נתאגד, נעשה משהו יותר טוב. אני מקווה שהשיר משפיע על אנשים. אם הם מאזינים לו, זה אומר שהם רוצים משהו יותר טוב ממה שקיים היום כי אחרת השיר הזה לא היה רלוונטי”.
העבודה המשותפת של גבריאלוב ואיינשטיין החלה כבר בשנת 1969, באלבומו של איינשטיין “פוזי”, שבו ניגנה להקת הצ’רצ’ילים שבה היה חבר גבריאלוב, אך העמיקה במיוחד בשנת 1971, כשגבריאלוב החל לעבוד צמוד עם איינשטיין על אלבום משותף שכלל את לחניו הראשונים, “בדשא אצל אביגדור”, עם קלאסיקות כמו “שיר מספר שמונה”, “אני ואתה”, “אני רואה אותה בדרך לגימנסיה”, “קפה טורקי”, “אני אוהב לישון”, “היא תבוא” ו”צא מזה”.
“היוזמה לשיתוף הפעולה עם אריק הגיעה ממנו”, מספר גבריאלוב. “הוא פנה אליי במהלך העבודה שלו עם רוב האקסלי על אלבום שירי ילדים וביקש ממני לחן. לא הלחנתי עד אותו רגע משהו מגובש. למזלי אריק אהב את הלחן, כתב לו טקסט, וזה היה השיר ‘אני מבין’. מאותו רגע אריק לא עזב אותי ושכנע אותי לכתוב איתו ביחד שירים, אז התחלתי להשמיע לו לחנים, ואת רובם הוא אהב, וכך בעצם נולד האלבום. זו הייתה התנסות רצינית ראשונה שלי כמלחין והתנסות גם של אריק ביצירה המשותפת שלנו”.
ככל אנשי התרבות, גם גבריאלוב ספג מכה כשכל הופעותיו החיות בוטלו בשל המצב, תאריכי הופעות חדשות עדיין נמצאים בסימן שאלה, ורוב הופעותיו כיום מתווכות דרך מסך הטלוויזיה, הזום והלייב בפייסבוק. גם הוא, כמו רבים בענף, מתנגד למתווה החדש שמאפשר את קיומן של הופעות רק מתחת לכיפת השמיים ובקפסולות.
“צריך לפתוח אולמות כדי לתת לקהל הופעות כי הקהל רוצה את זה”, הוא אומר. “כל הסגירה הזו זה בלבול מוח גדול של הממשלה. הממשלה מנסה לחסל את התרבות. תרבות זה העבר, ההווה והעתיד שלנו. אני לא יודע מי רוצה לחסל אותה, אבל רוצים לחסל אותה, ובעיניי זה מסיבות פוליטיות. לא יכול להיות שיש כסף להביא אברכים לארץ, אבל דווקא לתרבות אין כסף. ומי אמר שבאולמות לא בטוח? אין הוכחות לכך שנדבקו בהופעות, אז למה לסגור? אם היה הסבר הגיוני, הייתי מקבל את הסגירה של הענף. אני אדם שומר חוק, מסתובב עם מסיכה ודואג לא להדביק אף אחד ולא להידבק, אבל אני רואה מה אנשים עושים בחוץ, אז למה תרבות לא? זה נראה לי חשוד. אני מקווה מאוד שזה ייפסק מהר ולא תהיה פה מהפכה עוד יותר גדולה כי זה לא נורמלי מה שקורה פה”.
את זמן הסגר והשבתת עולם התרבות ניצל גבריאלוב להסתגרות באולפנו הפרטי ולעבודה על שירים חדשים, שאחד מהם, “קו העוני במאה העשרים ואחת”, יצא לפני כחודשיים. “השיר נכתב בעקבות העניין של חששות מעוני ובעיות כאלה ואחרות, דברים שאני סוחב כילד מתקופת הצנע ומהמשפחה שלי שעבדה קשה כדי להתפרנס", הוא אומר. "פרנסה זה דבר מאוד בסיסי בחיים, זה חוצה גבולות ופוליטיקה. מי שאין לו פרנסה חושש ודואג. ופתאום נפלה עלינו הקורונה. זה הכניס אותנו למחשבות ולחשבון נפש מצד אחד, ומצד שני הקורונה עושה מהפכה בתקופה הזו”.
בשנים האחרונות גבריאלוב מופיע עם בתו, הזמרת והיוצרת שירה גבריאלוב. “היא הרבה פעמים מופיעה איתי בהופעות, אבל יש לה להקה משלה והיא מתמקדת עכשיו בהקלטת שירים בעברית”, הוא מספר.
התרעות פיקוד העורף