להפקה המוזיקלית המשובחת של השיר, רתם זמיר את המפיק יוסי פיין. "כמעט לא היה לי קשר עם יוסי, אבל אני מאוד מעריך אותו כמוזיקאי", סיפר, "יוסי הוא מפיק מעולה עם אוזניים מדהימות, שעובד הפוך ממה שמפיקים מוזיקליים עובדים בדרך כלל. הוא מתחיל עם כל קטעי השירה ואז באולפן הוא מתחיל עם התופים ועל זה העלינו תוך יום, בגלל מגבלות הקורונה, בשכבות את היתר. מדהים איך שארגן את הכל יחד".
קרוב לוודאי, שהפעם זמיר נזקק יותר מתמיד לשותף לדרך בדמותו של פיין. "מדברים על הפגיעה הבריאותית של הקורונה, שהיא מובנת מאליה ועל הפגיעה הכלכלית, שתופסת כותרות ולא כל כך מדברים על הפגיעה הנפשית הממשית שנלווית לכך", הוא ציין, "לאדם שיודע מגיל חמש שהייעוד שלו הוא במוזיקה ופתאום הכל נעצר, נגרם נזק נפשי בל יתואר".
מהר מאוד מסתמן מיקומו של זמיר בין המחנות. "בתקשורת עוסקים בשיסוי ובהסתה נגד ביבי", מחה, "זה לא מהיום. כולנו רואים איך מירי רגב מוצגת ב'ארץ נהדרת' וגם ליצמן. לא להאמין איך הפכו את השם ביבי למילת גנאי, לקללה. הבעיה היא שגם אם הוא יעוף, הרעות החולות של המערכת השלטונית בישראל לא ישתנו. הרי ביבי לא המציא את הסאוב הפוליטי של מנגנוני המפלגות עם מפקדי הארגזים ועם אינטריגות בין פוליטיקאים על מקום בפריימריז. כל זאת תוך כדי שיח אמוציונאלי ואינפנטילי. או שאתה קוף של ביבי, או שאתה פיראט שחור.
הוא הוסיף: "אני לא מכיר עוד איש-ציבור, שכל מערכות הכוח, כולל התקשורת, בתי המשפט, הפרקליטות, כולם מתעבים אותו ושונאים אותו באובססיה. מקור הכוח היחיד של ביבי הוא בקלפי. אז הם צועקים נגדו 'מהפכה, מהפכה!' הלו, חבר'ה, אנחנו בדמוקרטיה. כבר לא צריך מהפכה. אז לצאת בפסטיבלפור, כשאין מקום אחר לבלות בו, זה אחלה". לדבריו, במקום לבקש את ראשו של המלך צריך להביא מועמד יותר אטרקטיבי ורצוי עם אידיאולוגיה. "את שני הדברים האלה השמאל לא הצליח לארגן", אמר, "היו ראשי ממשלה יותר גרועים מביבי. אל נשכח את רבין, שחתם על הסכם אוסלו, שאנחנו אוכלים עד היום את פירות הבאושים שלו עם כל הנזקים הקטסטרופליים שהוא גרם".
"ביבי הוא הכי שמאלי היום בכל הימין", טען זמיר, "שונאים אותו בשמאל כי הוא לקח את הדוקטרינה של שטחים תמורת שלום והראה שאפשר להשיג הישגים מדיניים אדירים בלי להחזיר מילימטר של שטח. זה כמו בכדורגל, כשיש שוער שאי אפשר להכניס לו גול".
כמו בדבריו הבלתי ניתנים לעצירה, גם בקליפ היפהפה שדודו וזאנה עיצב לשירו החדש זמיר הולך עד הסוף ונכנס עם הבגדים לים. כשאני מעיר לו, חוזר בתשובה, שזה לא מה שמצפים ממנו כמי שמזוהה כחרדי ושואל אותו אם השתחרר במשהו מהחרדיות שלו, הוא מגיב: "כמי שלא חי בחרדות, אני לא אוהב את המילה 'חרדי'. האמונה שלי לא מתבססת על חרדה, אלא על אהבה ועל יראה. אני אדם מאמין, שמקיים את כל המצוות ומתפלל את כל התפילות, אבל מגזרית אני לא מאמין באף מגזר. אני רואה עדריות הן במגזרים הדתיים, הן במגזרים החילוניים. אך פעם לא הייתי וגם לא אהיה כבשה בעדר".
דניאל זמיר, 42, נולד למשפחה חילונית בפתח-תקווה, עירו של עמנואל זמיר, המלחין הגדול של שנות ה-50. מגיל 12 הוא נעול על הסקסופון, לאחר שהתנסה בנגינה בפסנתר, בכינור ובתופים. "אם נשארתי עם הכלי הרי זה הודות למורה לנגינה שלי שבשלב מוקדם חשף אותי לג'ז ולמוזיקה של סקסופוניסט העל צ'ארלי פארקר", מציין זמיר. "לאחר שהזהות שלי כג'זיסט התגבשה בתלמה ילין, היה לי טבעי שאמשיך בניו-יורק".
בתפוח הגדול, שם למד ב"ניו סקול", בית הספר הנחשב למוזיקת ג'ז, והוציא שלושה אלבומים בחברתו של המלחין היהודי-אמריקאי הנחשב ג'ון זורן. השניים אף הוציאו יחד אלבום שבו הביאו את שיריו של סשה ארגוב באצטלה של ג'ז.
אגב כך, זמיר, שהגיע לניו-יורק כחילוני לכל דבר, גילה את האור שביהדות. "עם כל ההצלחה שהייתה לי שם, הרגשתי שמשהו חסר לי", הוא משחזר. "התחלתי לקרוא על זן ועל כל מה שנגע ברוחניות, כולל בודהיזם, נצרות ואיסלם. בפוקס נחשפתי גם ליהדות שאליה חזרתי דווקא מהחצר האחורית".
זמיר, שחזר ארצה ב-2006 ובסך הכל הוציא 14 אלבומי ג'ז, שבחלקם הוא משלב עם נגינת הסקסופון שלו גם שירה בשירים מפרי עטו. ככל שהוא נחשב לדמות מרכזית בסצנת הג'ז הישראלית, כעת הוא להוט יותר להתייחס למצב מאשר לדבר על אמנות. "לדעתי, משבר הקורונה הוא לא משבר בריאותי או כלכלי סתם, אלא משבר מנהיגותי כתוצאה מממשלה מגוחכת. אני מזועזע מאיך שחיים כאן בטרלול", זמיר אומר לסיום.
התרעות פיקוד העורף