את יום הולדתה ה־70, שחל ביולי, תכננה הזמרת שלומית אהרון לציין במקום הטבעי לה, על הבמה, במסגרת סיבוב ההופעות החדש שלה המבוסס על שירי אלבומה המופתי "תקליט עברי". "זה מופע שעבדנו עליו המון", מספרת אהרון. אבל אז הגיעה הקורונה ושינתה גם את התוכניות שלה. "חבל", היא אומרת. "ההופעה הייתה יכולה להיות מתנה נהדרת ליום ההולדת שלי".
עד שיחזרו ההופעות ואהרון תשוב לבמה, אנחנו חוזרים אחורה בזמן, אל ילדותה בתל אביב. "נולדתי להורים ניצולי שואה", מציינת אהרון. "אמא שלי, נעמי, הייתה זמרת ושחקנית ידועה בתיאטרון היידיש בלודז' ואחר כך בישראל. הייתי רואה אותה על הבמה ומתרגשת. כנראה ממנה קיבלתי את התשוקה לשירה. סבא שלי, שנספה בשואה, היה שחקן פופולרי, גם כן בתיאטרון היידיש בפולין. כך שהאומנות עברה אצלנו מדור לדור".
עד כמה השואה נכחה בבית?
"ההורים לא דיברו, אבל זה היה באוויר. הייתה עננה של עצב ואובדן. הרגשנו את זה". בחיידק הבמה נדבקה בגיל 6. "כשהייתי בכיתה א' בחרו בי לשיר את השיר 'רקפת', ובאותו רגע כבר הרגשתי שהשירה היא המקום שלי. בעצם כל החיזוקים החיוביים שקיבלתי בילדות היו על השירה, כך שידעתי שזה ייעודי".
אהרון, שנקראה אז שלומית דביניק, למדה בבית הספר לאומנויות רננים לצד שלמה בראבא, דב'לה גליקמן, גליה ישי ויגאל בשן, שעמו היה לה חיבור מיוחד. "על הבמה הייתי מלאת ביטחון, אבל כילדה הייתי ביישנית ושקטה", היא מספרת. "גליה ישי, חברתי הטובה שהלכה לעולמה לאחרונה, סיפרה ליגאל שאני שרה יפה. והוא, שנהג לשבת בהפסקות עם הגיטרה ולשיר, הציע שנקים צמד".
"זו הייתה התחלת הדרך עבורי, עם ההתרגשויות, הפחדים והשמחה", היא אומרת. "יגאל נסך בי את האומץ והביטחון ובמידה מסוימת סילק ממני את הפחד והביישנות". הצמד "יגאל ושלומית" החל צובר פופולריות. הם החליטו ללמוד פיתוח קול ומוזיקה אצל צביקה כספי, והוא שינה את שמם ל"גיל הזהב" וסידר לשניים הופעות. "לא הבנו שהמשמעות של גיל הזהב הוא מבוגרים", היא מחייכת.
כשהיו בני 16, הוחתמו אצל האמרגן מיקי פלד. "חשוב שיהיו סביבך האנשים הנכונים שיכוונו אותך ויעזרו לך. אני זכיתי בכאלה לאורך כל הדרך, מאז ועד היום". ב־1966, ביוזמתו ובהפקתו של בשן, הקליט הצמד שיר שהוא כתב והלחין בשם "שנת אלפיים". השיר זכה להשמעות ברדיו, אך לא הוביל לאלבום שלם.
את שירותה הצבאי דחתה אהרון בשנה כדי ללמוד בבית הספר למשחק בית צבי, שם קיבלה את תפקידה הראשון. "הייתי המחליפה של שולה חן בתפקיד הראשי בהצגה 'איי לייק מייק'. לשמחתי, לא הספקתי להחליף אותה. אני לא יודעת אם הייתי מוכנה לקבל את הזרקור הראשי באותה נקודת זמן. שיחקתי בהצגה בתפקידים קטנים וזו הייתה חוויה מיוחדת עבורי, מה גם שיגאל גם שיחק שם".
15 שנות תהילה
כשהתגייסה לצבא ב־1969 היא שובצה ללהקת פיקוד המרכז, שהייתה אז בשיא תפארתה. "המזל הגדול שלי היה שבזמן הגיוס כבר הכירו אותי, ולכן יאיר רוזנבלום, שהיה הבוחן והמנהל המוזיקלי, קיבל אותי ללא אודישן. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעבור אודישן מרוב התרגשות".
באותו זמן שינתה את שם משפחתה לאהרון, על שם אביה. "דביניק לא היה שם במה אטרקטיבי", היא מסבירה. "חיפשתי שם שקל לבטא, ויחד עם זאת לא רציתי לאבד את הקשר של השם לאבי אהרון, שנפטר כשהייתי בת 17. נעמי שמר, שעבדה איתנו בלהקה, יעצה לי לשנות ל'אהרון'. ואם נעמי שמר אמרה - ידעתי שזה הדבר הנכון. עד היום אני שמחה על השם הזה מאוד".
אהרון השתתפה בתוכנית הלהקה "ליד הירדן", במסגרתה שרה כסולנית את הלהיטים "יש לי אהוב בסיירת חרוב" ו"הימים האחרים", שירים המזוהים איתה עד היום. "שלמה בראבא, שבדיוק השתחרר מהלהקה, אמר לי: 'את בכלל יודעת שאת הסולנית של הלהקה?'. לא שמתי לב לזה בהתחלה, הייתי מופנמת".
הופעתם בלהקה צבאית כשברקע מלחמת ההתשה.
"זה היה לא קל. בכל יום היו לנו שבע הופעות - בסיני, בגולן, בבקעת הירדן. חווינו חוויות לא פשוטות והופענו בצל תופת ואש. עבדנו קשה אבל השקיעו בנו, זו הייתה השתפשפות עבורי". עם שחרורה מהצבא חשבה לטפח את קריירת המשחק שלה כשחקנית, והצטרפה להצגה המוזיקלית "בערוגות החשק" בתיאטרון בימות. "זה היה קברט של שירים ארוטיים שכתבו רבנים בימי הביניים. שיחקתי שם עם טוביה צפיר, חנה רוט, גדעון זינגר ואבנר חזקיהו, הוותיקים של התיאטרון. זו הייתה חממה עבורי ולמדתי מהם המון".
את המפיק אמנון ברנזון פגשה ב־1973. הוא צירף אותה להפקה שיזם, "החייט ואשת הסנדלר", שהתבססה על שירי עמים. אהרון בלטה בהצגה המוזיקלית כסולנית, אך אז פרצה מלחמת יום הכיפורים וקטעה את ההפקה. "אמנון האמין בי", היא מספרת בהערכה. "הוא הדריך אותי כשעשיתי את צעדיי הראשונים אחרי הצבא. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא שאל אם אני מוכנה לשיר עם שלושה בחורים בהרכב 'אף, אוזן, גרון', בהפקה המצדיעה לשירי שנות ה־50 מהארץ ומהעולם. בגלל שהוא הביא את צדי צרפתי ששילב בהפקה מוטיב תיאטרלי שהיה אהוב עליי, הסכמתי להשתתף".
אותו מופע שהועלה ב־1975 תחת השם "הכל עובר חביבי" זכה להצלחה מסחררת והפך את אהרון, יובל דור, עמי מנדלמן וצבי (קיקי) רוטשטיין ללהקה. "לא תכננו להפוך ללהקה", היא אומרת. "זה קרה במקרה". אלו היו 15 שנים אינטנסיביות, שבמהלכן זכו הארבעה להצלחה גדולה. הם סיפקו לפסקול הישראלי שירים רבים, בהם "החגיגה נגמרת", "עודני ילד", "לילה בכרך", "תלווי אותי", "בלוז מדרגות הרבנות", וייצגו את ישראל באירוויזיון 1981 עם השיר "הלילה". אהרון ודור התאהבו בזמן עבודתם בלהקה ונולדו להם טליה ודניאל.
אילולא היית בלהקה היית יכולה להתפתח בתיאטרון וכזמרת סולנית, לא?
"כן. אבל היינו להקה, וההצלחה סחבה אותנו לעשור וחצי ביחד".
היו לך הצעות בזמן "חביבי"?
"ברור, אבל אהבתי להיות בלהקה והרגשתי שהיא נותנת לי הרבה. ההצלחה הייתה כל כך גדולה, שהלהקה הפכה להיות החיים שלנו".
ב־1989 הטילה אהרון פצצה בעולם הבידור כשהודיעה שהיא פורשת. "הרעיון התבשל בי במשך כמה שנים", היא משתפת. "הרגשתי שזהו, אני חייבת לחפש גם מקומות אחרים בנשמה שלי. התחלתי לחפש את עצמי מאפס. והבנתי שאם אני רוצה להיות זמרת סולו, אני חייבת לעשות את הצעד הזה".
פונה לכיוון חדש
מי שחיפש את הניצנים לרצון שלה בקריירת סולו יכול היה למצוא אותם עוד ב־1987, כשכיכבה במחזמר המצליח "עלובי החיים". "בער בי התיאטרון, וההצעה להשתתף במחזמר קסמה לי. זו הייתה הצלחה מטורפת ואחת החוויות היפות והטובות שלי במקצוע".
איך התקשורת והקהל קיבלו את קריירת הסולו שלך?
"לא כולם הבינו את זה בהתחלה, כי 'חביבי' הייתה להקה מאוד אהובה, מוסד. אז כשהתחלתי לשיר לבד, הקהל חיכה שאמשיך להיות 'חביבי', אבל הרגשתי שאני רוצה לעשות דברים אחרים. חלק העריכו את הרצון שלי וחלק לא קיבלו את השינוי. עברו כמה שנים טובות עד שמצאתי את עצמי והרגלתי את הקהל לכך שאני לבד".
הצעד הבולט הראשון שעשתה במסעה העצמי, כשהיא נושקת ל־40, היה להוציא אלבום סולו ראשון. האלבום "אישי ואהובי" יצא בחברת הד ארצי בהפקתו המוזיקלית של לואי להב. "אני מרגישה שבאלבום הזה הצלחתי לגמרי לנתק את שלומית מחביבי", היא טוענת. "לואי ניסה לעזור לי לחפש את עצמי, את המקום הפנימי שלי לבד וממנו להתחיל לצמוח. הוא ביקש ממני להתנתק ממה שהיה בעבר ולחפש את הכיוון החדש. כתוצאה מהחיפוש הזה נוצר תקליט שאני אוהבת, אלבום אישי ופנימי, שגרם לי לחפש אחר כך דרך לפתח את עצמי כזמרת".
את מרבית שירי האלבום כתבה המשוררת מאיה בז'רנו והלחינו ירון בכר ויובל דור. כשיצא הוא נחשב כקשה לעיכול ונחל כישלון מסחרי, אך עם השנים נחשב בעיני מבקרי מוזיקה לאלבום מופת ולאחד האלבומים החשובים שיצאו בשנות ה־80. "בחרנו שירים ארוטיים נפלאים של מאיה ששרתי לא במוחצנות גדולה אלא בצורה יותר פנימית. בגלל אופי הטקסטים, היה לי קצת יותר קשה להעלות את זה לבמה, אבל בשבילי זו הייתה התחלת דרך טובה מאוד".
באלבומה השני "תקליט עברי" (1992) חיפשה אהרון את הבאלאנס בין "שלומית הישנה לחדשה". האלבום, שכלל גרסאות כיסוי לקלאסיקות ישראליות נושנות, ביסס את מעמדה כזמרת סולנית. "הרגשתי שאני צריכה איזון בין הפנימיות החדשה שמצאתי לבין התקשורת והקהל שאהב אותי מ'חביבי', לא רציתי לזלזל בלהקה שנתנה לי הרבה כוח. ב'תקליט עברי' חיברתי בין מה שהייתי לבין מה שהייתי רוצה להיות בעזרת המעבד חגי אלקיים, שיצר עיבודים בסגנון רוק. בהתחלה הקהל התקשה קצת לקבל את האלבום בגלל הסגנון המוזיקלי, ורק במרוצת השנים הוא התקבל יותר בחום".
לאחר שני אלבומיה הראשונים התמקדה אהרון בעיקר בהופעות. בשלהי שנות ה־90 חברה לירוסלב יעקובוביץ' במופע "אהבה וסקס" (Sax), שהמשיך את קו גרסאות הכיסוי לשירים ידועים. "ירוסלב רצה שבהרכב שניגן מאחורינו תהיינה רק נשים", היא אומרת. "וכך היה. המופע המצליח הופסק רק כשהוא עזב את הארץ בשנת 2000".
כעבור שנה, סמוך לגירושיה מיובל דור, מצאה אהרון פרטנר נוסף שעמו זכתה להצלחה מקצועית מסחררת - זמר האופרה יבגני שפובלוב. "אפי נצר הרים מופע עבור משרד התיירות והביא את יבגני ואותי כזמרים. הרגשנו טוב ביחד על הבמה. אחר כך קיקי רוטשטיין יזם הופעות מטעם קרן היסוד ליהדות אירופה, ובמשך כשנה יבגני ואני הופענו במופע שכלל גרסאות כיסוי לשירים ישראליים אהובים. כשחזרנו לארץ חשבנו להעלות מופע משותף. לא השקענו בזה כמעט כלום, נסענו להופיע בדרום וראינו שהמופע זכה לתגובות חמות. אז קיקי הגיע והשקיע במופע את כל מה שצריך מבחינת סאונד והפקה. המופע הצליח עד שגם יבגני עזב את הארץ".
השותפות והחברות שלה עם קיקי רוטשטיין, שהתחילה מימי הלהקה נמשכות עד היום, כשהוא מלווה אותה כמפיק וכמנהל אישי מאז צאתה לקריירה עצמאית. "ניסיתי לעבוד עם מנהלים אחרים, אבל די מהר הרגשתי שאני צריכה מישהו שמכיר אותי ויודע מה אני צריכה, ושנוכל ביחד לבנות הכל. קיקי מכיר אותי טוב, וזה עובד לנו", היא מסבירה. לאחר ששפובלוב עזב את הארץ, המשיכה אהרון למופע "שלומית אהרון ושלושת הטנורים", מופע שבמסגרתו שרה לצד יותם כהן, יוסף ארידן וגיא מנהיים (שהוחלף לימים בעדי צ'זרה) מהאופרה הישראלית.
במקום הטוב שלנו
ב־2006, כשמאחוריה כבר חמישה אלבומים שכללו שירים בולטים כמו "כאן הבית", "הגן הוורוד", "כשתבוא תראה" ו"מפץ גדול", חברה אהרון שוב ללהקת הכל עובר חביבי, שעמה היא מופיעה עד היום במקביל לקריירת הסולו שלה.
"במשך השנים שלא הופענו יחד הרגשתי שאהיה מוכנה לחזור ל'חביבי' רק כשארגיש שאני עומדת על שתי רגליי בזכות עצמי ולא בזכות הלהקה. שאני לא תלויה בה אלא יכולה להופיע מתוך כיף, שמחה ובחירה ולא מתוך חובה. זו גם אחת הסיבות שעזבתי בזמנו את 'חביבי' - לא רציתי להיות תלויה כל חיי במשהו שלא יהיה לי קיום בלעדיו. אחרי 15 שנה, כשהרגשתי עצמאית, נעניתי ללחצים, לא מעט בזכות הפארודיה של 'ארץ נהדרת', שחיקו אותנו נפלא. הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה כמשהו חלקי בקריירה".
לא חשבתם להקליט חומרים חדשים יחד?
"לא. כשחזרנו לעבוד ביחד, החלטנו שלא נעשה דברים חדשים אלא רק את הדברים הישנים שלנו ונביא אותם ממקום חדש, בוגר ושמח מחדוות העבודה ביחד. לא רצינו להיכנס שוב ליצור דברים חדשים בקונפליקטים וויכוחים, אלא בחרנו להיות רק במקום הטוב שלנו, נטול הקשיים".
ב־2015 הוצאת את האלבום "שקט אמיתי".
איך הוא התקבל?
"אם אתה שואל מבחינת השמעות, אז אני אף פעם לא עם היד על הדופק, זה התפקיד של קיקי. אני יודעת שהיו ביקורות טובות עליו, כמו על שאר האלבומים שלי, אבל הרדיו לא ממש פתוח אליי. ולא רק אליי, אלא בכלל לדור שלי. אני מעדיפה לא להתייחס לזה ומוציאה שירים בשביל הנשמה וגם בשביל להשתמש בהם אחר כך, בהופעות. כמו למשל השיר 'תגיד לי', ששלמה ארצי כתב לזכר אבא שלי ושהופיע באלבום האחרון".
לאחרונה הוציאה אהרון את השיר החדש "עולם חדש נברא", והיא מוסיפה לעבוד על שירים חדשים שבקרוב יראו אור, זאת תוך שהיא מתמודדת עם השפעת הקורונה על עולם התרבות, כמו כל הקולגות שלה. "כמו כולם אנחנו במצב מתסכל ומתוסכל", היא אומרת. "לא כל כך ברור למה לא מתייחסים אלינו, האומנים ואנשי התרבות, מספיק ברצינות. בינתיים אני מתפנה למשפחה, לחברים ולשאר עיסוקים, בעיקר ליצירה".
נראה כי באלבומייך השונים לא בחרת בשירים שיכלו להיות להיטים במיינסטרים. מדוע?
"הרגשתי שאני צריכה להיות אותנטית עם עצמי ולחפש באמת מה שהלב שלי רוצה לעשות. אני לא יודעת מה ירצו להשמיע או מה ישמיעו, אבל אני מתחברת לאנשים שאני אוהבת לעבוד איתם ומקליטה שירים וקוטפת מהמכלול הזה רפרטואר להופעות".
בנך דניאל דור הוא מוזיקאי. איך הרגשת כשבחר במקצוע הזה?
"הוא חי ועובד ומצליח כמוזיקאי בארצות הברית. בדומה לי, גם אצלו הכישרון הזה היה מובהק מילדות. כל מה שהיה צריך לעשות זה רק לתמוך בו ולעזור לו ולכוון אותו עד כמה שאפשר. אני לא מעוניינת להכניס לו את הפחדים של המקצוע, כי גם הוא וגם אחותו טליה ראו את ההצלחה ואת הקושי שבתעשייה הזו מיובל וממני. אז פשוט עודדנו אותו ואנחנו עדיין מעודדים".
מה את חושבת על תוכניות הריאליטי המוזיקליות?
"התוכניות האלה הן סוג של משחק. מעבר למשחק יש דרך אישית וחיפוש עצמי שצריך לעשות. בתקופתנו לא הייתה החשיפה הזו, ואת כל העבודה הפנימית ואת כל החיפושים עשינו בלי שאף אחד יראה, אלא בתוכנו, בחדרי חדרים. בתוכניות הללו המשתתפים עושים את כל החיפושים הפנימיים האלה כלפי חוץ, ואני לא מקנאה בהם. זה לא פשוט וצריך לכוון אותם נפשית ולא רק מקצועית, שיבינו במה זה כרוך".
וכשאת צופה פני העתיד, מה השאיפה המקצועית הבאה שלך?
"אני שואפת לתיאטרון, אבל עכשיו בררנית ורוצה את התפקיד המסוים שיהיה נכון לי, לסגנון שלי ולגיל שלי. מאוד אשמח אם יהיה משהו כזה. בנוסף אני רוצה להמשיך לחדש את המופע של 'תקליט עברי' שנקטע בגלל הקורונה, ומייחלת לחזור לבמה. אשמח להמשיך לשיר ולהתמיד ולעשות כמה שיותר - זו השאיפה שלי".