"החייל הצ'כי מתפכח בישראל מהחלום האמריקאי", זאת הייתה כותרת כתבה שלי שפורסמה במעריב של ה-10 ביולי 80' - כן, כן, לפני 40 שנה! - על ירוסלב יעקובוביץ', נשפן העל, עם שובו ארצה מקריירה מזהירה בארה"ב, כדי להטביע את חותמו על המוזיקה הקלה בישראל.

כך נפתחה הכתבה ההיא: "פול סיימון, בט מידלר, ריי צ'ארלס, פגי לי, טוני בנט והרבי מאן הם רק חלק מרשימת כוכבי העל שבמחיצתם ניגן והופיע ירון יעקובוביץ', מלחין ונגן סקסופון ישראלי. הוא קצר שם הצלחה מפתיעה. לשיאו הגיע בשני תקליטיו, שנמכרו במאות אלפי עותקים ומופצים ביותר מעשרים מדינות בארבע יבשות. 'ליותר מכך לא יכולתי לקוות', מודה ירון.

"בשיא ההצלחה ביצע בשבוע שעבר תפנית חדה ושב ארצה לאחר תשע שנים ב'סטייטס'. "הייתי מוכרח לעשות 'קאט' חזק', הוא סח בגילוי לב. הרגשתי שאם לא אעצור בזמן, בני בן השנתיים לא יידע לעולם שהוא ישראלי".

ירון, או ירוסלב כפי שנקרא במקור, צעיר (33), ספונטני, עם שיער בהיר, מגודל ומתנפנף, בדרך כלל ממושקף, חזק ב'קאטים'. עתה ביצע את ה'קאט' השלישי בהיסטוריה הפרטית שלו. 'רביעי לא יבוא', הוא מבטיח. 'השורשים שלי כאן".

ירוסלב יעקובוביץ' (צילום: פרטי)
ירוסלב יעקובוביץ' (צילום: פרטי)

אז הוא הבטיח. ירוסלב, השם שאליו חזר לאחר הפלרטוט עם השם ירון, ממשיך ל'קאטקט'. הוא חי כיום שוב בארה"ב ובימי קורונה מעורפלים אלה הוציא בגיל 73 בלוס אנג'לס עם בנו דניאל אלבום נהדר של שירים ישראלים בביצוע סקסופון הפלאים שלו, שאיתו הוא מלהטט כמו אז. כעת, אני נרגש לחזור ולשוחח איתו בחסדי הפייסבוק.

תחילה אני שואל את ירוסלב אם כפי שחוה אלברשטיין שרה באלבום בהפקתו המוזיקלית שהייאוש בלונדון יותר נוח, הגעגוע לישראל יותר קל במקום מושבו בפלורידה.

"איזה יותר קל", הוא מגיב ממרחקים. "אני רואה מה שקורה שמה (כך הוא אומר עלינו... - י. ב-א) - והלב כואב. אני מתגעגע למה שהיה פעם והוא בטח כבר לא קיים, כמו ההופעות עם שלום (חנוך) בצמח. ההרגשה שלי שאין היום אמנות ויש הרבה בידור, כולל בידור זול של כפיים, כפיים".

"הלב כואב"?
"גם בוכה. לא להאמין איך 75 שנה לאחר אושוויץ, שם הושמדו בני משפחה שלי, העם משוסע ומפולג. זה נורא בשבילי לשמוע מבן דוד שלי שכאשר הלך להפגין, חטף מכות משוטרים. השתגעתם? מה הקטע הזה?! איך נתנו לאמנים להגיע עד פת לחם?! חבר'ה, די, תפסיקו!"

"האלבום החדש הוא המשך לאלבומים קודמים שבהם ביצעתי בסקסופון שירים ישראליים", הוא מספר. "אני מאזין מרחוק לרשת ג' וכאלה ופתאום שומע מנגינות של אמנים שלא הכרתי, כמו 'קטונתי' של יונתן רזאל. טסתי ללוס-אנג'לס, שם גר הבן שלי דניאל, כדי להקליט איתו באולפן המצוין של יניב פרבר, חבר שלו, עם נגנים ישראלים, היושבים כמוהו באל.איי. עם אחד מהם, המתופף אשר פדי, עבדתי לא מעט בהפקות בארץ. איתנו ניגן גם אדם פרי, מי שהיה קלידן 'היהודים'. מה זה נהניתי בהקלטות איתם".

להאזנה לאלבום החדש

אנחנו עוברים על שירי האלבום, שיש בו שילוב מנצח של חדש וישן והוא קרא לו, איך לא, "ישראל". לאחר "קטונתי": "לבחור נכון" - אמיר דדון; "הולך בטל" - "תמוז", אריאל זילבר; "שמע ישראל" - שרית חדד; "מודה אני" - עומר אדם; "רוצי שמוליק" - אריאל זילבר; "אין עוד מלבדו" - שלומי שבת; "מעבר לכתף" - אריק איינשטיין; "עוד יהיה" (מרגלית צנעני), בלחנו של ירוסלב למילים של רחל שפירא.

חוץ מהאלבום, מה אתה עושה בימים אלה בארצות הברית?
"יושבים בבית עד יעבור זעם. הרי הכל באטרף. אתה יודע מי יושב בבית הלבן, שהישראלים כל כך מתים עליו. כדור שני של ניצולי שואה, אני רואה דברים מהזווית הזאת. לא אשכח לו איך אמר על הניאו-נאצים בשארלוטסוויל שלא היו כל כך נוראים. עכשיו קורונה. היה פה עוצר. בין כה וכה לא יוצאים מהבית. חוץ מקניות פעם בחודש. הכל בסדר. רק שלא נחטוף הוריקן. רואים סרטים. אני מנגן. הרבה. חיים שקטים. איפה האקשן שהיה?"

אני חוזר אל ראיון ה"קאטים" מ-80' ומצטט ממנו עוד: "ה'קאט' הדרמטי ביותר שלו היה גם ה'קאט' הראשון. זה היה אי אז בספטמבר 1968. בצ'כוסלובקיה, ארץ הולדתו של ירוסלב, עדיין עמד בחלל האוויר הרושם המר של הפלישה הסובייטית. ירון, אז חייל צעיר בתזמורת הצבא, עם הכרה ציונית מלידה, לטענתו, שם את נפשו בכפו וברח לאוסטריה".

עכשיו הוא משחזר: "הפלישה הסובייטית לפראג תפסה אותי כשהתאמנתי עם תזמורת הביג-בנד הצבאית שבה שירתי באחד ממתחמי ארמון הנשיאות. כשראינו את הטנקים הסובייטיים מגיעים אל מול הארמון, פתחנו את החלונות וניגנו להם ג'ז עד כדי כך בפול ווליום שהסובייטים התקפלו בתוך הטנקים. אחרי שבועיים, כבר לא הייתי שם. כשהרגשתי שבוער לי הכובע, ניצלתי את ההזדמנות הראשונה כדי לערוק".

בבואו ארצה, נקלט ירוסלב בן ה-21 עד מהרה בסצנת הג'ז המקומית. "קלט אותי סטו הכהן, מי שהתחיל את הג'ז בישראל עם מל קלר", הוא מעיד. "סטו הביא אותי להיות בין המלווים של יוסי בנאי במופע משירי ז'ורז' ברסאנס. לא יכולתי לחלום על מורה יותר טוב לעברית מיוסי בנאי. לא תאמין, מן, ניגנתי שם בסקסופון בתפקיד הצ'לו. זה היה רעיון של סטו, גאון שהקדים את זמנו".

פסקה נוספת מהראיון ההוא: "1971. רבים ראו בירון כוכב שביט בשדה המוזיקה בארץ. אז קם וביצע את ה'קאט' השני בחייו והמריא לארצות הברית. קוצים? חוסר סיפוק? - לאו דווקא. לדבריו, כיהודי לא ניתן לו לרכוש בפראג השכלה מוזיקלית גבוהה מסודרת ("יש לי תעודת הסמכה של ...חשמלאי"). נסע לשנתיים לאוניברסיטת ברקלי - ושב כעבור תשע שנים".

זאת, בהיותו "און דה טופ" עם חוזה הקלטות מפנק בחברת "קולומביה". "בתור ציוני, כשנולד דייויד, הבכור שלי, החי כעת בניו-יורק ועובד שם כבמאי וכעורך, היה לי חשוב לגדל אותו בארץ", מסביר ירוסלב, שהפך למפיק מוזיקלי מרכזי בשנות ה-80, עם תקליט "חתונה לבנה" של שלום חנוך, שאותו הוא מתאר כ"קצפת של העוגה". רשימת הזמרים והלהקות שאיתם עבד מרשימה ביותר. בין השמות הנוצצים בה: אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, ירדנה ארזי, הכל עובר חביבי, גלי עטרי ויצחק קלפטר. 

יותר מכל נקשר למרגלית צנעני, "זמרת טבעית", כהגדרתו. "מרגול הזכירה לי בשירה שלה ובפה שלה את בט מידלר. ההצלחות הגדולות ביותר שלה היו איתי. יש איזה מג'יק בינינו".

מרגלית צנעני (צילום: אביב חופי)
מרגלית צנעני (צילום: אביב חופי)

עם הזמן נשחק כאן תחת גלגלי הבירוקרטיה ועזב שוב לארה"ב. עוד "קאט" נוסף לרשימה. בכנות האופיינית לו הוא מודה, שבניגוד לשנות ה-70 הפעם לא הילך בגדולות שם. באופן מפתיע, הוא, מי שברח מפראג, מצא את עצמו חוזר לשם שוב ושוב בשנים האחרונות. 

"זה קרה על רקע הרס תעשיית המוזיקה בארצות הברית בגלל האינטרנט", הוא מספר. "פתאום הוזמנתי להופיע בפסטיבל ג'ז ובלוז בצ'כיה, בעיר הולדתי בהרי הסודטים, שם עשו לי כבוד גדול. איך זה קרה? - התברר שנשיא צ'כיה הקודם משוגע על ג'ז. כששמע את האלבום שלי, דאג להזמין אותי באופן אישי. טירוף איך שמצאתי את עצמי על הקו, חוזר שוב ושוב למקום שממנו ברחתי ב-68'".

ירוסלב איננו חוסך את שבטו מהמוסיקה של היום. "אנחנו בתקופה של פריס הילטון, בריטני ספירס ו'אמריקן איידול", הוא יורה צרורות לכל עבר. "יש זילות וזולות טוטאלית בהכל, חארטה אחת גדולה. משתחווים כמו בפני אלוהים למאדונה, הזמרת המטומטמת שהביאה את המוזיקה עד כדי פורנוגרפיה. איפה הביטלס וג'ימי הנדריקס? כשהראפ המגעיל מתפשט באמריקה, פלא שנגני ג'ז בורחים ממנה לאירופה וליפאן?"

שמונה שנים לא היה בארץ. "אני אכול געגועים", אין הוא מסתיר. "בארצות הברית מקבלים אותי כאמריקאי, בצ'כיה - כצ'כי, אבל הכי הכי אני ישראלי. אני מקווה שזה מה שעולה מהאלבום החדש שלי. מאוד מקווה להגיע לארץ אחרי הקורונה".