השניים, בעלי זכויות רבות וקילומטראז’ לא קטן בתחום התרבות והמוזיקה, החליטו לחבור יחד לפודקאסט בעקבות הקורונה. “מתוך השעמום של הקורונה, בניתי בבית אולפן טלוויזיה קטן עם מצלמות וגרין סקרין וכל מיני דברים מגניבים כמו תאורה וטלפרומפטרים והתחלתי להשתמש בזה להרצאות וללמוד להפיק את הדבר הזה באופן עצמאי”, מספר ניצני. “אומנם אני כבר שנה מקליט את הטור שלי בעיתון (“ישראל היום” – ד”פ) כמעין פודקאסט־אודיו, אבל זו ההתנסות הראשונה שלי בפודקאסט וידיאו מהסוג הזה. מי שעזר לי עם ההכוונה הטכנית וגם מהווה השראה עבורי בשל התוכנית המעולה שלו בעצמו הוא חברי הוותיק והטוב, יזהר אשדות”.
“בגלל הקורונה יש לי הרבה יותר זמן פנוי, אז אני יותר מעמיק בהעברת כיתת אמן ובהרצאה שלי ‘שיעורים בדרך לניצחון’ על המסע לאירוויזיון, וגם מתארח בשידורי לייב, כך שהפודקאסט הזה זו הזדמנות מעולה עבורי”, אומר מדלי. “אני מאוד מעריך את הפלטפורמה הזו”.
ניצני: “בין לבין היו בינינו גם כל מיני מפגשים של צירופי מקרים, למשל יום אחד דורון שלח לי מייל והשבתי לו שאני בחופשה ברודוס. כעבור דקה הוא החזיר לי תשובה ואמר, במקריות לגמרי: ‘איזה קטע! גם אני!’, ואז נפגשנו ברודוס. ברגע שדורון הפך למיוצג שלי בחברה למדתי להבין את העוצמה של השירים שלו. הבנתי איזה צורך מטורף וביקוש יש לשירים שלו ושמתי לב שבכל אירוע שאני הולך אליו יש מחרוזת של 40 דקות משיריו, שזה מדהים. זה יוצר אחד שהוא לא הפרונט־מן ולא המבצע, אבל השירים שלו הם מחרוזת להיטים אחת שתמיד מחוברת לתקופה”.
פער הגילים ביניהם – ניצני בן 62 ומדלי בן 42 – לא מפריע לדבריהם לשיתוף הפעולה היצירתי ביניהם. “זה דווקא מגניב”, אומר ניצני. “דורון צעיר ממני ב־20 שנה, אבל למרות הפער בינינו הוא לא מרגיש לי כמו תינוק, אלא כמו אחד שמבין המון במוזיקה, אחד כזה שאני לא צריך לספר לו איך עובדת תעשיית המוזיקה אלא להפך. אני בא מהעולם הקודם של תעשיית המוזיקה, מעידן התקליטים והדיסקים ומהניסיון שלי בלהקת תיסלם והעבודה בהד ארצי, ואת זה אני מביא לשולחן, והוא, שנמצא בשיא העשייה שלו ובפיק של הקריירה, מביא את העשייה העכשווית. דורון מחובר חזק מאוד לכל מה שקשור לכתיבה, להלחנה, להפקה מוזיקלית, לשיווק של מוזיקה. מה שאני אוהב אצלו זה שהוא חוקר את המוזיקה ועושה דברים מתוך הבנת הסביבה המקצועית שבה הוא חי”.
מדלי: “גדלתי על תיסלם ועל דמות ‘האשם תמיד’, ואני מאוד מחובר לתרבות הישראלית, כך שיאיר תמיד היה לי בלופ בכל העשייה וההיסטוריה שלו. יש בינינו הרבה נקודות השקה. מה שבעיקר מעניין זה ששנינו פריקים של דאטה ואוהבים לאסוף מידע על כל מה שקורה מסביבנו, להכיר את התקופה שלפנינו ואת התקופה העכשווית, אז אנחנו בעצם משלימים זה את זה. אנחנו שני דורות עם הרבה מידע לשתף”.
הפרק הראשון בפודקאסט עוסק בשאלת השאלות: האם שירים שנוצרו בתקופה האחרונה יכולים להפוך לקלאסיקות כמו שירים שנוצרו לפני 40 או 50 שנה? השניים מתחילים בדוגמה של “שיר השכונה” שזכה בתואר “שיר השנה” לשנת 1963 בביצועה של להקת התרנגולים, ומסיימים עם אמנים ששולטים בתקופה זו במצעדים כמו עדן בן זקן, סטטיק ובן אל ועומר אדם. בין לבין הם גם מתייחסים לשינויים שחלו בתעשיית המוזיקה הבינלאומית, מהביטלס ועד טיילור סוויפט ודרייק. “זה נושא שמאוד מעניין אותנו”, אומר ניצני. “הוא מיועד גם לברנז’ה של המוזיקה, אבל גם לאנשים שעובדים בפרסום ולחובבי מוזיקה למיניהם”.
“ביומיום אנחנו מחליפים בינינו כל הזמן מידע מוזיקלי, מעדכנים ומשתפים זה עם זה מוזיקה ורשמים, אז החלטנו שהפודקאסט הראשון יהיה על נושא שמאוד מעניין אותנו: נושא הלהיטים של אז והיום”, מסביר מדלי. “יש לנו עוד רשימה ארוכה של נושאים לדבר עליהם. המסקנה היא שככל שמתקדם הזמן ומתקדמת הטכנולוגיה, אז יש אפשרות ליצור ולהפיץ הרבה יותר שירים באופן עצמאי, והעניין הכמותי מאוד משפיע על כמה זמן שיר יכול להישאר בתודעה. אחת מהסיבות ששירים נשארו פעם כל כך הרבה היא מפני שהם היו השירים היחידים שהיו בסביבה, לא היו יותר מדי שירים שמילאו את הרדיו. אם יש לך שיר מעולה ואין לך הרבה תחרות או אופציות אחרות, אז הסיכוי של השיר שלך להישאר הרבה יותר שנים הוא גבוה. שירים מלפני 30 או 40 שנה ייצגו את המדינה והיו ראשונים ומיוחדים, ולכן הם באים בקונוטציה חברתית ותרבותית של משהו שקשור למדינה, בין אם זה בחגים או בימי זיכרון”.
ניצני: “הטכנולוגיה והדרך שבה אנחנו צורכים מוזיקה היום הן חלק מעולם סופר־מיידי, ברמה כזו שאם אתה לא עונה למישהו לוואטסאפ בתוך עשר דקות הוא שולח לך סימן שאלה, ואם אתה מכבה את הפלאפון לכמה שעות, מזמינים לך אמבולנס כי חושבים שקרה לך משהו. ההשפעות של זה על החיים שלנו באות לידי ביטוי גם במוזיקה שאנחנו צורכים ובצורה שאנחנו צורכים אותה, שהיא נוטה היום בעיקר לכיוון האינסטנט. כיום יוצאים בערך 100 שירים ביום, כך שהדרך שלך להגיע לכל השירים האלה היא מצומצמת. כדי ששיר יהפוך לנחלת הכלל, צריך אירוע מאוד מיוחד כמו זכייה באירוויזיון או קליעה לעולם הילדים. היום הסיכויים להפוך שיר לנכס צאן ברזל הם קטנים, ללא קשר לאיכות השיר, ולכן השירים היום באים והולכים בקצב רצחני. דורון הסביר את זה מאוד יפה בפודקאסט”.
מדלי: “ברגע שאתה מצליח לכבוש גם את עולם הילדים, השיר שלך יהיה אצלם בתודעה לפחות ל־20 השנים הבאות עד שהם יגדלו, וזה נותן לשיר שלך עוד שנים רבות של הישרדות”.
השניים, כחלק מתעשיית המוזיקה שנכנסה להקפאה עמוקה עם פרוץ הקורונה, לא מתלוננים, אבל בטוחים שהשינוי יורגש במשך זמן רב. “הקורונה העולמית תהיה חייבת לשנות את תעשיית המוזיקה כי הולכים להשתנות מבנים כלכליים ומבנים של ניהול, ייצור ואמנות בכלל, אז כרגע זה זמן טוב להיות קצת מורה נבוכים ולבדוק מה היה בתעשיית המוזיקה ומה יהיה, שאת זה רק הזמן יגיד”, אומר מדלי.
ניצני, כחבר בלהקת "תיסלם", הופיע לפני מספר שבועות באחת ההפגנות נגד המצב, עם השיר "פרצופה של המדינה". "יש כמה סיבות טובות למחות ואני בהחלט בעד", הוא אומר. “כל אחד לוקח את זה למקום אחר. אני באמת לא שופט אף אחד. לבי עם התעשייה הזאת, שבאמת לא עובדת המון זמן. זה כואב בכיס וכואב בלב. המצב מבאס רצח. אבל זה גם עניין של כל אחד באופן אישי, מה הוא עושה עם הדבר הזה: אני מחפש לתעל את עצמי לדברים אחרים כמו פודקאסט והרצאות. את הפודקאסט אנחנו עושים לא בשביל הפרנסה, אלא בשביל הכיף ובשביל הדורות הבאים, שיוכלו ללמוד על מוזיקה מניסיוננו. זה מגניב אותי לעשות זאת. אני חושב שזה הולך לקחת הרבה יותר זמן ממה שאנחנו חושבים עד שתעשיית המוזיקה תחזור לעצמה, וגם כשזה יחזור, זה יחזור לאט ובכאב, בדם וביזע. מחירי ההופעות מאוד ירדו, אתה מרגיש שגופים שנהגו לשלם סכומים מסוימים על הופעות - או שאין להם איך לשלם או שמשלמים פחות”.
מדלי: “בתור אדם שהוא בין האחראים לשמחה בישראל בעשור האחרון, הכי חסר לי המראה של אנשים רוקדים, שרים וחוגגים לצלילי מוזיקה עברית בחתונות, באירועים ובהופעות. בעצם מה שחסר לי בתקופת הקורונה זו השמחה”.
התרעות פיקוד העורף