חודש פברואר האחרון, חמישה חודשים אחרי שמונה לתפקיד שגריר ישראל באיטליה, הגיע דרור אידר לסוף שבוע קצר בישראל כדי לבקר את ילדיו שנותרו בארץ. הוא לא שיער לעצמו שהביקור החטוף יגרור אחריו פרידה ממושכת של כמעט חצי שנה בעקבות משבר הקורונה, שבו נאלצה איטליה להתמודד עם אחד האסונות הגדולים שפקדו אותה.

“אני מרגיש שעזבתי את ישראל באותו סוף שבוע בפברואר כאדם אחד, וחזרתי אדם אחר”, מספר אידר כעת במסגרת ביקור המולדת הראשון שלו מאז, בעודנו יושבים בשעת ערב במרפסת קטנה במלון התל־אביבי הצנוע שבו הוא מתארח. בעודו יושב מולי, מכין לנו אידר כוס קפה בכוס פלסטיק, כשאת הסוכר הוא מערבב עם צדה ההפוך של מברשת השיניים שלו.

הייתי מצפה משגריר ישראלי לקבל סוויטה מפוארת.
"אני שגריר בסנדלים".

וברצינות, זה מעיד במשהו על הבעיות התקציביות של משרד החוץ?
"תראי, זו בעיה עמוקה שנמשכת לאורך עשרות שנים. פגשתי אנשים מדהימים במשרד החוץ, ואני רואה מה הם עושים. משרד החוץ זה משרד הביטחון המדיני, אנחנו מגינים על ישראל בכל כך הרבה תחומים, גם בכאלה שאי אפשר לספר. בהחלט יש פה בעיה שתשליך על הדור הבא. אם לא יהיו תנאים מספיקים, מי ירצה לבוא לשירות החוץ? אין תחליף לזה. אף אחד בישראל לא יודע מה עושה משרד החוץ, אני לא ידעתי מה עושה משרד החוץ. כמה כסף הכניס משרד החוץ לישראל מעסקאות בכל הנציגויות שלו? הרי מדובר בעשרות מיליארדים בכל שנה. אז איזה פקיד אוצר יכול להגיד לאיש ותיק במשרד החוץ: 'מי צריך את משרד החוץ'?".

דרור אידר עם נשיא איטליה  (צילום: ארמון הנשיא)
דרור אידר עם נשיא איטליה (צילום: ארמון הנשיא)

אידר, איש רוח, חוקר היסטוריה ותרבות והעורך לשעבר של מדור הדעות ב"ישראל היום", הספיק לכהן בתפקידו כאמור חודשים ספורים בטרם הגיעה הקורונה, ולב לבה של העשייה שלו הופנה להתמודדות עם אזור אסון. "התכוננתי נפשית לטבח", הוא מספר. "אומנם ברומא עצמה זה לא הגיע לממדים של צפון איטליה, אבל היינו בטוחים שזה עומד להגיע אלינו".

במהלך הסגר בגל הראשון של הקורונה פרסם אידר בעמוד הפייסבוק שלו גלויות מרומא, בהן הביא בין היתר עדויות מהמתרחש. "העדויות שפרסמנו היו כל כך נוראיות, מאות מתים בכל יום שאי אפשר לקבור", הוא מספר. "התקשרו אליי אנשים בוכים ומפחדים, ואני שמעתי את רעמי התותחים מתקרבים".

התיאורים שלך הם כמעט תיאורים של מלחמת עולם.
"קראנו על מלחמות העולם באירופה, ופתאום היינו בלב העסק. אולי לא מול אויב אנושי, אבל מול וירוס".

מה היה תפקידך בתוך הכאוס?
"הייתי צריך לדאוג לתפקוד של השגרירות ושל הצוותים, שכמעט כולם נשארו באיטליה. הייתי צריך לדאוג להמשך היחסים בין איטליה לישראל; לפועלים שיפרקו את הסחורות שלפתע נתקעו בנמלים. מכיוון שהיינו הראשונים באירופה, לא ידענו לקראת מה אנחנו באים. היום אנחנו כבר יודעים מה זה גל ראשון ומה זה גל שני, אבל אז זה היה נראה כמו מפלצת שהולכת וגדלה. פתאום הבנתי יותר את התפקיד שלי כשגריר, ושל ישראל בקרב יהודי העולם. ברגע שישראל סגרה את השערים, המצוקה בקרב יהודי איטליה, אלה שאין להם אזרחות, הלכה וגדלה. עבורי זה היה כמו דימוי של ילדים שהוריהם אמרו להם להישאר בחוץ".

דרור אידר (צילום: ג'ני אדמוב)
דרור אידר (צילום: ג'ני אדמוב)

סקנדל או פסטיבל

המקרים הראשונים של המחלה באיטליה, אחד המוקדים המרכזיים שבהם הנגיף הכה בצורה הקשה ביותר, התגלו בסוף ינואר 2020. בחודש מרץ היה באיטליה השיעור הגבוה ביותר בעולם של מקרי הידבקות בקורונה. הסגר הכבד שהוטל על מיליוני האזרחים במדינה עד חודש מאי הוביל לירידה במספר ההדבקות. נכון להיום, יש מעל 270 אלף חולים באיטליה, ועד כה מתו מהנגיף מעל 35 אלף בני אדם. לאחרונה, בעקבות עלייה בתחלואה באיטליה, הוצבו מגבלות נוספות על המרחב הציבורי.

אידר חש את מצוקתם של יהודי איטליה בתקופת הסגר, מה שדרבן אותו להמשיך בעשייה ולהשאיר את השגרירות פתוחה. במעט התקציבים שהיו לו נפתח אולפן בשגרירות ישראל, ששיגר לקהילה היהודית סרטונים ואיגרות שבהם אידר מדבר, ואף שר בגרסה עברית ואיטלקית את "עד סוף הקיץ". "עשיתי את זה כדי לעודד קהילות שלמות של יהודים בצפון איטליה", הוא מספר. "כמו כן, ביקשתי מהשגרירות להקפיד להתקשר אליהם בכל שבוע ולשמור על קשר. יש לנו 60 אגודות וולנטריות לא יהודיות של ישראל ואיטליה, ששמרו על קשר רציף עם הקהילות. הרגשתי שהם זקוקים להנהגה, זה היה לתפקד קצת כמו אבא. בתחילת הגל הראשון הייתי גם בקשר עם משרד החוץ הישראלי ומשרד ראש הממשלה ודיווחתי להם מה קורה. אמרתי שאם יש מה ללמוד מהאיטלקים, זה לא לדחות החלטות, אלא לקבלן במיידי".

הם הקשיבו לך?
"כן. בגל הראשון ההתמודדות של ישראל הייתה מצוינת. אל תשכחי שגם הישראלים פחדו, והפחד הוא גורם מחנך. לצערי, מה שקרה פה בגל השני הוא זלזול. אני נמצא כבר שבועיים בארץ ורואה את חוסר ההבנה ואת חוסר ההקפדה".

האיטלקים שאלו אותך מה קרה לישראל? איך ממדינה ירוקה הפכנו למדינה אדומה?
"אמרתי להם שבישראל זה או סקנדל או פסטיבל".

איך היה לשוב ארצה לביקור אחרי כל הזמן הזה?
"רק כשנחתּי אני זוכר שהבליחה בי המחשבה של 'מה עבר עליי?'. לא עצרתי לרגע במהלך כל התקופה לחשוב על עצמי. אתה פועל. בצבא הייתי חובש קרבי בגולני, וכשחבר נפגע בראש, הייתי צריך לטפל בו. ומה ידענו? ידענו מה זו פגיעת ראש? פעלנו כמו רובוטים, כמו שצריך ולפי הספר. לא הצלחנו להציל את החבר, אבל אני זוכר שלא חשבנו, אלא עבדנו. וכאן הייתה התמודדות דומה".

ברטנורא (צילום: Vittorio Bernardini)
ברטנורא (צילום: Vittorio Bernardini)

מה אתה חש כלפי הקרע בעם שהחריף מאוד בתקופת הקורונה?
"אני לא מתערב במה שקורה בארץ, וזה אחד הדברים המטהרים והמזככים. במשך שנים הייתי חלק מהוויכוח ומאוד עודדתי את הפולמוס, פה ושם גם התקוטטתי. כשאת מתרחקת מהתמונה, את רואה פחות את הפרטים. במחשבה היסטורית או פילוסופית, אני יכול לומר שמרחוק חלק מהוויכוחים שהייתי שותף להם נראים לי ילדותיים. ממרחק בהחלט לומדים להבדיל בין טפל לעיקר, בין מה שיישאר ויותיר את חותמו על ההיסטוריה ובין מה שיתפוגג. כיום פחות מתעסקים בשאלות שאני אהבתי מאוד להתעסק איתן, שאלות של אידיאולוגיה והיסטוריה. אני מרגיש שקיבלתי שיעור טוב גם ממרחק, וגם האחריות הכבדה מאוד שנפלה עליי בזמן הקורונה הייתה מחנכת. זה לימד אותי לראות את הדברים אחרת, מה חשוב ומה פחות חשוב, לקבל את המידתיות הנכונה, וגם להבין בשנה הזאת את התפקיד החשוב של משרד החוץ".

לא מדגדג לך לפעמים, כשאתה נתקל בוויכוח, לענות, ואז אתה נזכר שאתה שגריר?
"המון פעמים".

כמה פעמים אתה עוצר את עצמך בשבוע?
"המון פעמים. אבל זה מחנך וזה מטהר. אני באמת מסתכל על הדברים בפרספקטיבה היסטורית. קראתי את 'מלחמות היהודים' (ספרו של ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס – ט"ל) בסרטון מיוחד שצילמתי לט' באב. כשאנחנו קוראים את זה, רואים מה נשאר מהוויכוחים. על מה הם התווכחו בירושלים לפני החורבן? אני מעולם לא חשבתי שאני אוחז באמת כולה, תמיד רק בצד. אני מגן על עמדה מסוימת, אבל זה ברור לי שאני לא מחזיק בכל האמת, וזו הנחת היסוד העקרונית המהותית שלי, ולכן אני צריך שמישהו יתווכח איתי. חז"ל אמרו שאין סכין מתחדדת, אלא בירך חברתה. אנחנו רוצים להגיע לשביל אמצע, ואנחנו צריכים להתווכח. זה עניין מאוד יהודי. אבל מה הבעיה להתווכח ולאהוב? בחשבון היסטורי מה שקורה היום זה קצף מעל פני המים, זה לא מהותי, זה זמני. אנחנו עם הספרים, הקמנו גורד שחקים טקסטואלי ששום אומה לא העמידה לפניה, וכשאנחנו לומדים לקרוא את ההיסטוריה, אנחנו מבינים שיש את פני השטח, ויש את מתחת לפני השטח. אם נסתכל על מאות השנים האחרונות רק על פני השטח, לכאורה אבדה תקוותו של העם היהודי, אבל מתחת לפני השטח חזרנו הביתה לציון".

קורונה באיטליה (צילום: רויטרס)
קורונה באיטליה (צילום: רויטרס)

נכון לרגע זה, ישראל נכשלת היכן שאיטליה מצליחה. יכול לומר מדוע?
"איטליה הייתה כר הניסיונות של העולם המערבי. המדינה הראשונה שחוותה את הקטסטרופה. הם למדו תוך כדי תנועה, יש להם זיכרון של מלחמות עולם שעברו על היבשת, וזה נותן להם חוסן מיוחד, אבל הם פחות מתלוננים מישראלים. אנחנו עם שתרבות התלונה היא חלק מהדנ"א שלו. מכיוון שאנחנו אוהבים להתווכח, אנחנו מערערים על מוסכמות ואוהבים לשאול שאלות, ואלו חלק מהסיבות ליצירתיות הבלתי נדלית של המדינה. אנחנו אוהבים לשבור פסלים ולשחוט פרות קדושות, והדבר הזה גורם לנו גם להגיע לכל מיני המצאות. ייתכן שאנחנו משלמים מחיר על כך שיש לנו ויכוחים גדולים".

איטליה יצאה מהטראומה?
"במקומות המסוימים שבהם זה קרה זו עדיין טראומה. אבל אם אני מסתכל במבט כללי על איטליה, על העם האיטלקי, הם התמודדו עם אסונות הרבה יותר כבדים מזה. הם כרגע בעיקר מתמודדים עם העניין הכלכלי. רק ברומא יש 40 מיליון תיירים בשנה, תחשבי כמה זה מפרנס אותם. היום לא מגיעים תיירים כמעט. מנגד, איטלקים יצאו לחופשה באירופה וחזרו עם הווירוס, העלייה בתחלואה עכשיו באיטליה היא ברובה מאנשים שחזרו מחופשות".

להערכתך, לאן פנינו מועדות בעניין הקורונה?
"אני יוצא מהביקור פה עם ההבנה שזה לא עומד להיגמר. גם אם יהיה חיסון, נצטרך לחיות עם זה כמה שנים. נצטרך להגדיל מאוד את מספר הבדיקות. באיטליה הגיעו בימים האחרונים ל־100 אלף בדיקות ליום, אבל זה ביחס לאוכלוסייה של 60 מיליון".

כמו גלגול אחר

אידר למד בתקופה קצרה לדבר איטלקית שוטפת מתוך החלטה שכל הנאומים שלו יהיו באיטלקית. "כשראש הממשלה הודיע על המינוי שלי, החלטתי שבכל שבת אני אקרא את פרשת השבוע בתרגום לאיטלקית, זה מאוד עזר לי", הוא מספר.

היה בך רגע של פחד בכל התקופה הזאת?
"לרגע לא. הייתי כל כך עסוק בעשייה. אחת התופעות המעניינות שאני חושב עליה המון זה ממד הזמן. אני מרגיש שאיבדתי את תחושת הזמן לגבי מה שהיה לפני. אני יודע מה זה ינואר, אבל לא יודע להרגיש מה זה, כאילו זה היה גלגול אחר או תקופה אחרת. לא אשכח שביום שישי אחד התקשר אליי נשיא לומברדיה שהכרתי אותו קודם והתחנן לעזרה למכונות הנשמה. הייתה תקופה מסוימת שלא היו להם אפילו מסיכות או כפפות".

ומה אתה עושה במצב כזה?
"גם בישראל לא ידענו מה הולך לקרות, והאחריות שלנו הייתה לצייר את התסריט הכי נורא. זה היה נורא. ידעתי לתת לו רק עצות".
את החגים הקרובים הוא יעשה באיטליה. למרות שלכאורה יכול היה למשוך בעוד שבוע־שבועיים את הביקור שלו בארץ, הרגיש אידר אחריות לחזור. "הם צריכים אותי שם", הוא אומר. "יש משמעות מאוד רצינית לכך שהשגריר, שליח של מדינת ישראל, מגיע לבית הכנסת ונמצא עם הקהילה גם בשמחות וגם בצער. אז אני מתכנן להיות בבתי הכנסת ולשאת דרשות. אני מעמיד לרשות עמי את כל מרחבי הידע שרכשתי בחיי. אחד הדברים שאני מתכנן לעשות אחרי שהקורונה תדעך זה להקים חוג תנ"ך בבית השגריר, שבו ישתתפו אינטלקטואלים איטלקים, אמנים, פרופסורים ואנשי כנסייה; להקים בסיס שנוכל לשבת, להיפגש ולדבר. לא באתי לעולם שגריר, אבל אני חושב שאני במקום הנכון".