פרולוג

כששמעתי מישהו אומר על מישהו ברוסית שהוא סובוטניק, זה נשמע לי כאילו שהמישהו לא סבל את המישהו והשתמש בכינוי מעליב. כאילו אמר עליו שהוא כלומניק או חתיכת סמרקאץ' עלוב.

זה היה כשהייתי חייל צעיר מאוד. הסתובבו שמועות שרפול, מפקד הצנחנים מתל עדשים, שלימים היה הרמטכ"ל ה־11 של צה"ל, הוא סובוטניק. אני בטוח שכמוני, הרוב לא ידעו ולא הבינו את פירושה של המילה, אבל היא נשמעה לנו מין מילה רוסית שנשלפה מתוך מאגר אוצר המילים השליליות של השפה הרוסית, וככה התייחסנו אליה. מה גם שהיא נאמרה בהקשר לאיש שהאגדות והסיפורים על התנהגותו יוצאת הדופן ואומץ לבו הגובל בחוסר אנושיות, יצרו לנו, החיילים הצעירים, תדמית של חייל שאולי "סובוטניק" זה השם הרוסי שהולם אותו.

שנים אחדות אחרי זה, כשהתברר שהשמועה שרפול היה סובוטניק לא הייתה נכונה, וכשהתברר מעל כל ספק שהוא לא היה סובוטניק, החלטתי שהגיע הזמן לדעת ולברר מה זה לעזאזל סובוטניק. ולמה מרפול הוסר לפתע כתם הסובוטניק. גיליתי - וזה עוד בטרם עידן הגוגל - שהיו שמועות שרפאל איתן, הוא רפול, היה נכד של סובוטניק. אבל התברר מעל כל ספק שהשמועה הייתה שגויה.

ואז הגיע גילוי נוסף: "אלכסנדר זייד היה סובוטניק. מה, לא ידעת?", שאל אותי חבר שלי, שנחשב הכי חכם בין שנינו. הוא לא העלה על דעתו שאדע שני פרטים כל כך מיוחדים: גם מי היה אלכסנדר זייד וגם מה זה סובוטניק. אבל אז כבר הייתי תושב הגליל וביקרתי באופן קבוע באחוזת דוברובין ביסוד המעלה. שם, חוץ מלאכול במסעדה המפורסמת, קראתי כל מה שנכתב ונחרט על קירות האחוזה ובחדריה על אודות הדוברובינים הסובוטניקים בעלי האחוזה.

אלכסנדר זייד (צילום: ויקיפדיה)אלכסנדר זייד (צילום: ויקיפדיה)

תמונה ראשונה

הסובוטניקים הם רוסים־נוצרים שהחליטו לנהוג כמנהג הדת של היהודים. רבים מהם אפילו התגיירו באופן רשמי על פי כל כללי היהדות. שמם בא להם מהמילה "סובוטה", שזה שבת ברוסית. אומרים שעדיין קיימת קהילה של כעשרת אלפים סובוטניקים שחיה ברחבי רוסיה.
אלכסנדר זייד, גיבור סיפורנו היה סובוטניק מצד רבקה אמו.

אמי הייתה אשתו השנייה של אבי. את אשתו הראשונה נשא בווילנא ויחד עמו נדדה לסיביר. שבעה ילדים ילדה לו שם, אך שישה מהם נרצחו באכזריות יום אחד עם האם.

הקטע הזה לקוח מפרקי יומן שניהל אלכסנדר זייד במשך כ־30 שנה. עד שבעה שבועות לפני שנרצח, ב־18 במאי, שנת 1938. הוא מילא מחברות, פנקסים, דפים ופתקים באלפי מילים. את כל מה שכתב מסר אלכסנדר זייד לידידו הטוב, הסופר אליעזר שמאלי. "בין התנפלות ובין חרישה לזריעה, תמיד מצא לו זמן להתבודדות", העיד עליו שמאלי, הסופר והמחנך.

חלק מיומניו של אלכסנדר זייד פורסמו עוד בחייו. בעיתון "דבר" נתנו למשוררת רחל לתרגם לעברית את יומניו, זיכרונותיו, דיווחיו והגיגיו של אלכסנדר זייד, שכתב ברוסית. "העיפרון והמחברת היו חבריו בלילה, כשם שהמחרשה והרובה ליוו אותו ביום", כתב אליעזר שמאלי בהקדמה לספרו "חיי ראשונים".

מתוך אלפי המילים, מאות סיפורי הגבורה וההתיישבות, שאותם הנהיג אלכסנדר זייד ושעליהם כתב ביומניו, נגע ללבי קטע שבו הוא מתגלה לא כשומר העז, האמיץ ורב־המעללים, אלא כאיש אוהב ורגיש. ממש משורר.

את האהוב עליך לא תשחית וגם לא תהרוג (את עצמך - הרוג). ברצונך לחיות או לקחת מהחיים יותר. יש לגייס את כל כוח הרצון - לא לדרוש מהחיים יותר! האהבה אינה יודעת לא גאווה ולא שפלות. אהבה קיימת גם אם היא נלקחה או ניתנה לך. אם הנך אוהב, יש לך רגעים חייתיים ורגעים של התעלות, רחמים ושכחה עצמית... האהבה פוצעת לפעמים, אך לעתים משיבת נפש ומאריכה חיים. האהבה אינה הולכת יד ביד עם ההיגיון. לא אחות היא למוח ולזמן. היא אינה מתחלפת אלא נשארת לנצח נצחים.

אתנחתא

לא בגלל פרקי יומנו ולא בזכות הגיגיו הפך אלכסנדר זייד לדמות מיתולוגית בתולדות ההתיישבות הישראלית. האמת? לא פשוט ולא קל לספר את כל מעשיו של האיש החלוץ שעלה ארצה ב־1904 ונרצח ב־1938.

בשנים האלה הוא היה ממקימי כוחות השמירה היהודיים. תחילה בארגון השומרים בר גיורא, שנקרא כך על שמו של שמעון בר גיורא, המצביא היהודי שהנהיג את המרד הגדול ברומאים. אגב, גיורא, בנו הבכור של אלכסנדר זייד, נקרא גם הוא על שם אותו שמעון בר גיורא.

אלכסנדר זייד היה אחת הדמויות המובילות בתקופת העלייה השנייה. אחרי הפעם הראשונה שפגש בו יצחק בן־צבי, ממנהיגי היישוב ולימים הנשיא השני של מדינת ישראל, הוא כתב:

בא זייד מארץ סיביר. גם מראהו יעיד על מקורו, שערות ראשו בהירות ותנועותיו אטיות, אבל מראה החלוץ הצעיר הזה אומר: "כאן אני עומד ומפה לא אזוז!"

בעת המרד הערבי הגדול, שהתרחש ב־11 ביולי בשנת 1938, הוא הותקף על ידי חבורת פורעים, כשהיה בדרכו לפגישה עם הנוער העובד בקבוצת אלונים.

הרוצח היה בדואי ששמו קאסם אל־טבאש. זהותו התגלתה כמה שנים מאוחר יותר על ידי חג'לה, בדואית שהייתה קרובת משפחה של הרוצח וש"אומצה" על ידי משפחת זייד כשהתייתמה בצעירותה. בשנת 1942 הוצא הרוצח להורג במשפט שדה שערך לו הפלמ"ח.

תמונה שנייה

פעם ועוד! שלח ואת
רסן ורגב חובקות הידיים
שחר - האות, אופל - העד:
סלע והר יתומים הם עדיין...
לילה - אוכף, יום - מחרשות
זה הוא הקו, זה הוא האות!
("שיר של זייד" / אלכסנדר פן)

"שירו של זייד" נכתב במלאת שנה לרצח של אלכסנדר זייד. ציפורה, אלמנתו של זייד, שלחה את גיורא הבן ואת אחייניתה אלכסנדרה לתל אביב כדי להביא את השיר שאלכסנדר פן הבטיח לכתוב לאזכרה. היא גם הוסיפה מסר: "האזכרה לא תתקיים עד שיגיע שיר". אלכסנדר פן, המשורר, העיתונאי, המאהב, הקומוניסט, השחקן יפה התואר, היה חבר ומעריץ נלהב של אלכסנדר זייד.

לא גלמודה את, ארצי היוקדת
זוהר קסמת לי בעול מתפרק
אנו הפכנו אותך למולדת:
מסחה, תל עדש
תל חי, שייח' אברק
אומץ ניצב, מורך כרות -
זהו הצו, זאת היא חרות

אחרי שמצאו שני הצעירים את אלכסנדר פן בקפה "אררט" בתל אביב, ואחרי שכתב את השיר ומסר להם אותו, הם חזרו לשייח' אברק. שם, בבית המשפחה, שהה המלחין מרדכי זעירא עם כל האבלים שהגיעו לאזכרה. הוא הלחין את מילותיו של פן וקיבץ חבורת צעירים ולימד אותם את השיר. וכדברי ציפורה, אלמנתו של אלכסנדר זייד: השיר בוצע והאזכרה התקיימה.

לך, אדמתי החמה, המבורכת
(לו גם ארווה צימאונך בדמי)
עת קריאתי במותה מחייכת
לילה יבקיע תוך זמם ודמי
שבע לבנות. פעם למות -
זה הוא האות, זה הייעוד!

פסל אלכסנדר זייד (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)פסל אלכסנדר זייד (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)

אפילוג

פסלו של אלכסנדר זייד השומר ניצב על פסגת גבעות זייד, היא גבעת שייח' אברק, וצופה אל העמק. עבורנו, המשפחה, הפסל הוא חלק נכבד מהזיכרונות שלנו בדרכנו הקבועה מהשפלה לנסיעה השבועית בשבת למשפחה בנהלל.

יש סוד אחד שהוא רק שלנו. אצלנו אין אלכסנדר זייד. כי מרגע שאיתמר, הילד שלנו החל לדבר (ומאז אגב הוא לא מפסיק), הוא החליט ששמו של האיש שניצב על הסוס שם למעלה בגבעה הוא - אלכסנדר זית.

הוא נשאר אלכסנדר זית, גם כשגדלנו ולמדנו קרוא וכתוב וביקרנו את הקבר והצטלמנו למרגלות הפסל שעליו חרוט "אלכסנדר זייד שומר בישראל".

כאן צמרות הזיתים
מזמרות: זה ביתי
אבן־אבן תלחש: הכרתיהו
הרה, הורה שלי
יבוליי מבשילים
על גבעות שייח' אברק וחרתיה

בשבועה לוהטה
את שבויה לי עתה
זה הלב את נדרו לא ירתיע
כי ציווני חרות
האדם הפשוט
על גבעות שייח' אברק וחרתיה
("על גבעות שייח' אברק" / אלכסנדר פן)

את השיר הזה כתב אלכסנדר פן בשנת 1941, ביום השנה השלישי לרצח. גם אותו הלחין מרדכי זעירא. השיר אהוב ומושר בערבי זמר, אף על פי שרבים מאוד מהשרים אותו בערבי שירה למיניהם לא בדיוק יודעים ש"חרתיה" היא גבעה בין עמק יזרעאל לעמק זבולון.
 
אדמה אדמתי
רחומה עד מותי
רוח רב חרבונייך הרתיח
רוח רב הרתיח
ארשתיך לי בדם
שאדם ונדם
על גבעות שיח' אברק וחרתיה!