יש לא מעט מיתוסים שמתרוצצים בקרב חובבי המוזיקה בכלל והרוקנרול בפרט סביב המוזיקאי, הזמר והגיטריסט האגדי ג’ימי הנדריקס, שהלך לעולמו לפני 50 שנה, ב־18 בספטמבר 1970, בגיל 27 בלבד, בשיא הקריירה. הנדריקס ידע לחולל עם הגיטרה שלו קסמים שאף גיטריסט לפניו (ויש שיאמרו אחריו) לא הצליח לחולל; גילם בצורה הכי בועטת את אורח החיים של סקס, סמים ורוקנרול וייצג את דור ילדי הפרחים.
מעבר להיותו וירטואוז גיטרה שחלש על שלל סגנונות מוזיקליים, הנדריקס השכיל לקרוא את המפה המוזיקלית ולספק לקהל מה שהוא רוצה מבלי לאבד את ה”אני מאמין” האמנותי שלו: הוא ידע לייצר שירי רוק מיינסטרימיים כמו Purple Haze ,Little Wing ,Foxy Lady ,Fire ו־The Wind Cries Mary, לצד קאברים מוצלחים כמו שיר העם האמריקאי Hey Joe (הלהיט שפרסם אותו לראשונה) ו־All Along The Watchtower של בוב דילן. הוא גם לא ויתר על יצירות מורכבות וארוכות שהיו באותן שנים קשות לעיכול, דוגמת Voodoo Child או Hear My Train A Comin, שבהן בלטה טביעת אצבעו שתרמה לעיצוב הסאונד הייחודי שלו.
יש ישראלים שזכו לראות את האגדה בהופעה חיה, אך להקה ישראלית אחת בלבד זכתה לפגוש אותו ולהופיע איתו. במרץ 1967 נסעה להקת הקצב הישראלית “הנסיכים”, בגלגולה השני, לסיבוב הופעות בגרמניה. להרפתקה שהם היו צפויים לחוות איש מחברי הלהקה לא ציפה. “היה לנו אמרגן בשם פליקס אוחנה שהחליט לסדר לנו הופעות בגרמניה בלי שהיו לו קשרים, אז הוא שיכן אותנו במלון זול, ובמשך שבועיים ניסה לסגור לנו חוזה הופעות ללא הצלחה”, משחזר הזמר דני שושן, ששימש כבסיסט וזמר בלהקה באותה עת.
“לזכותו של פליקס ייאמר שהוא היה עקשן, ויום אחד הוא ראה מועדון בהמבורג שעליו שלט גדול בשם The Star Club, שזה בעצם היה המועדון שבו הביטלס התחילו. פליקס רצה לפגוש את בעל המקום, אבל כיוון שהוא לא קבע פגישה העוזר שלו ניסה לנפנף אותו. פליקס התעקש וסיפר שבאנו במיוחד מישראל, ואז בעל הבית הסכים לפגוש אותו. למזלנו, ממש משמיים, בעל המקום היה יהודי עם זיקה גדולה לישראל, ובלי לעשות לנו אודישן סגר לנו חוזה כלהקת הבית במקום שלו למשך שלושה חודשים. הופענו ערב־ערב, ולעתים כשבאו אמנים מחו”ל להופיע שם אז חיממנו אותם, כמו להקת Cream למשל”.
“בזמן שהופענו במועדון, בעל המקום סידר לנו חדר לישון שם”, מוסיף חברו של שושן ללהקה, הגיטריסט והזמר שמוליק בר עוז. “יום אחד אנחנו שומעים רעש מטורף בדציבלים גבוהים של נגינת גיטרה, לא הבנו מה קרה. נכנסנו לתוך המועדון עצמו וראינו איזה משוגע אחד שעושה בלאנס ומנגן בווליום לא נורמלי. לא ידעתי מי זה. אמרו לי שזה גיטריסט חדש ו’משוגע’ בשם ג’ימי הנדריקס שהולך להיות כוכב גדול. הוא הופיע איתנו במשך שבוע, ואחרי ההופעות נהגנו לבלות, לדבר, לשתות ולאכול יחד איתו ועם ההרכב שלו (The Jimi Hendrix Experience – ד”פ) והמנהל שלו, צ'ס צ’נדלר (לשעבר חבר להקת The Animals – ד”פ). הוא היה נחמד ומקסים. בשנת 1969 סגרתי מעגל כשראיתי אותו מופיע על הבמה בוודסטוק, הפעם ככוכב ענק”.
“היינו חיוורים כששמענו אותו, הוא ניגן כמו אלוהים”, אומר שושן. “לפני שהוא עלה לבמה ביקשתי ממנו להצטלם איתנו, והוא אמר באדיבות: Sure, Man, והתמונה הזו היא אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי בחיים. הוא היה מדהים על הבמה, וכשהוא נכנס לאולם הייתה מין הילה. הופענו באותו ערב עם פיק ברכיים לא נורמלי. הוא פשוט שרף את הבמה עם הגיטרה. זה היה ענק. זכינו”.
מייסד להקת “הנסיכים” בגלגולה הראשון, הזמר והגיטריסט איציק בן טוב, שמתגורר למעלה מחמישה עשורים בשוודיה, זכה לראות את הנדריקס על הבמה פעמיים. “כשהבסיסט של ‘הנסיכים’, מאיר אזולאי, ואני עזבנו את ישראל ועברנו לשוודיה, שמענו שג’ימי מגיע להופיע בלונה פארק בשטוקהולם והכרנו אותו באותה תקופה רק בגלל הביצוע המצמרר שלו ל־Hey Joe”, מספר בן טוב.
“ההופעה הזו הייתה חבל על הזמן. אני זוכר שהמקום היה מפוצץ, והיו גם כאלה שטיפסו על העצים רק כדי לא לפספס אותו. בהמשך אותה שנה ראינו אותו שוב באותו המקום, ואז קרתה פדיחה שלא אשכח לעולם: המיקרופון שלו פתאום לא עבד, והוא חטף קריזה וזרק את הסטנד עם המיקרופון לעבר הנגן שלו, ונוצר ברדק שלם. אני לא יודע אם הוא היה מסומם באותה הופעה, אבל הוא נתן את כל הנשמה. הוא ביצע באותה הופעה בעיקר קאברים שהוא האריך במכוון כדי להראות לקהל איך משתמשים בגיטרה בשליטה אבסולוטית. במיוחד אני זוכר את הביצוע המכשף לשיר Wild Thing (קאבר ללהקת הטרוגס). הוא היה במיטבו, וכל אחד מההרכב שלו ניגן בשני מגברים. הוא ממש הרעיד את כל שטוקהולם”.
עמדו דום
הופעותיו הסנסציוניות של הנדריקס הובילו אותו להשתתף בפסטיבלי הרוק הפופולריים כמו פסטיבל מונטריי (1967) בקליפורניה, פסטיבל האי וייט (1970) באנגליה וכאמור פסטיבל וודסטוק (1969). “לא הייתי גרופי של ג’ימי, אהבתי את המוזיקה שלו, אבל לא יותר מזה”, מספר ג’פרי אלון, ישראלי שגדל בארצות הברית וזכה לראות את הנדריקס בפסטיבל וודסטוק. “אבל בין אינספור הלהקות והאמנים שהופיעו בפסטיבל, הוא היה עבורי הדובדבן שבקצפת. אחרי כמה ימי הופעות שלוו בלא מעט אלכוהול ושאר דברים, ביום האחרון, שבו ג’ימי היה אמור להופיע, רוב האנשים כבר עזבו הביתה. לעומת זאת, אני הייתי עקשן ולא רציתי לעזוב עד הרגע האחרון. האזור ליד הבמה היה ריק, אז התקרבתי לבמה. כך, כשג’ימי עלה להופיע, ראיתי אותו במרחק של 50 מטר מהבמה. זה היה חלום. ההופעה שלו הייתה מדהימה. אני לא זוכר כל מה שהוא שר שם, אבל הדבר שהכי חקוק בי היה הרגע שבו הוא ניגן את ההמנון הלאומי של אמריקה. כמובן שלא הרגשתי בזמן אמת שאני עד להיסטוריה, ושבעוד 50 שנה אזכור את זה כאילו זה היה אתמול, אבל אני גאה בכך שהייתה לי את הזכות להיות שם”.
“צלילי המיתרים של ג’ימי קרעו את האטמוספירה”, מוסיף אשר הרשקוביץ, שהיה בן 17 כשהתגלגל במקרה לוודסטוק. “הוא היה כבר אז סטאר גדול, וכמובן שאלו היו זמנים אחרים מעידן הפלאפונים של היום, כך שהכל היה מאוד נאיבי וראשוני. ברגע שהוא ניגן את ההמנון האמריקאי, השתררה דממה מוחלטת, ואנשים נעמדו ושרו את ההמנון לצלילי הגיטרה שלו. גם האנשים הכי אנטי־ממסדיים ואנרכיסטים עמדו דום ושרו. זה היה רגע מכונן, וההופעה הזו הייתה בלתי נשכחת”.
לא נגן, קוסם
הנדריקס, שדורג במגזין “רולינג סטון” במקום הראשון ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים של כל הזמנים, השפיע על דורות שלמים של מוזיקאים בישראל כמו הגיטריסטים שלמה מזרחי שזכה לכינוי “ג’ימי הנדריקס הישראלי”, חיים רומנו, חיים קריו, שמוליק בודגוב, ברי סחרוף, יהודה פוליקר וגיא מזיג.
רומנו, שנסע עם להקת הצ’רצ’ילים לסיבוב הופעות ראשון בחו”ל בשנת 1968 טוען כי להנדריקס היה חלק בכך שהלהקה פוטרה מעבודתה במועדון דני. “נסענו לסיבוב הופעות בקופנהגן, ובמהלך שהייתנו שם שמענו שיש הופעה של הנדריקס, אז לא נלך?”, משחזר רומנו. “הבעיה הייתה שבאותו ערב הייתה לצ’רצ’ילים הופעה. אבל אמרתי לעצמי שלא מעניין אותי שום דבר: את הנדריקס אני לא מפספס. הלכתי להופעה עם חבר מהלהקה, ולמרות שהייתי בן 17 וחצי ולא היה לי רישיון נהיגה, לקחתי את הוואן ונסעתי עם חשש כל הדרך שהמשטרה תתפוס אותנו".
"היה שווה לקחת את הסיכון. הגענו לאיזה בית קולנוע שבו הוא היה אמור להופיע, התיישבנו, ופתאום עולה איזו להקה ובמשך שעה וחצי מנגנת שלושה שירים, כשעל הבמה בלט אחד עם חליל שכל הזמן הרים את הרגל. חיכינו שהם יסיימו והתחלנו לקלל אותם כי רצינו לראות את הנדריקס. בדיעבד הסתבר שזו הייתה להקת ג’ת’רו טאל, ואותו חלילן היה איאן אנדרסון".
"אחרי שהם סיימו, ג’ימי עלה לבמה עם הנגנים שלו: הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיטש מיטשל. היה נהוג לנגן עם מגברים של 100 ואט, ואילו הם ניגנו ב־600 ואט. זה היה רעש חזק, עוצמתי ומחשמל. אחרי שני שירים מתחילת ההופעה, ג’ימי קיבל עצבים כי לא שמע את עצמו שר במיקרופון, אז הוא הסתובב למיטשל ואמר לו: ‘פאק יו’ והתחיל לנגן את השירים במקום לשיר אותם. הייתי בהלם. לא יכולתי להבין איך יכול להיות שבן אדם אנושי מנגן ככה? אני מוכן להישבע שבמהלך ההופעה ראיתי להבה בשערות הראש שלו מהחשמל".
"ההופעה הייתה מושלמת, ואחרי כל תנועה שהוא עשה עם הגיטרה שאלתי את עצמי: ‘איך הוא עושה את זה?’. הוא לא היה נגן, הוא היה קוסם. באמצע ההופעה ראינו שכבר 11 וחצי בלילה, ובחצות הצ’רצ’ילים היו אמורים לעלות להופיע במועדון אחר. כשיצאנו מבית הקולנוע היינו בשוק טוטאלי. נסענו להופעה, וכשהתחברנו עם המגברים שלנו, שמנו פול־ווליום והתחלנו להתחרע ולנגן. בעל המקום ניגש אלינו באמצע ההופעה ודרש שננמיך את הווליום, אבל אמרנו לו כמו שג’ימי אמר למיטשל: ‘פאק יו’, אז הוא פיטר אותנו. הכל בגלל הנדריקס”.
הנדריקס ואני
הגיטריסט שלמה מזרחי ("ג'ימי הנדריקס הישראלי") מספר:
לפעמים נדמה לי שהחיים שלי שזורים בתוך המוזיקה של ג’ימי הנדריקס. הגיטרה הראשונה שקניתי הייתה פנדר סטראטוקסטר, שזו הייתה הגיטרה שגם ג’ימי ניגן בה. אני זוכר שכשניגנתי בה לחברים שלי ושיחקתי עם האפקטים, הם חשבו שהשתגעתי, ואז ג’ימי התפרסם ועשה דברים יותר משוגעים, וזה נתן לגיטימציה לשיגעון הזה שלי.
הפעם הראשונה שבה ראיתי את ג’ימי במלוא תפארתו הייתה כשהייתי בבית קולנוע בהולנד בשנת 1967, והוקרן הסרט התיעודי על פסטיבל מונטריי שבו הוא השתתף. כשראיתי אותו שורף את הגיטרה, זזתי באי־נוחות על הכיסא כי מה פתאום הוא מחלל כך את הדבר הקדוש הזה? אבל הוא פשוט שרף את המסך ואת לבי. הכי התאהבתי בו בהופעה שלו בוודסטוק כי שם הוא ניגן בנינוחות וירטואוזית.
אף אחד לא ניגן כמו ג’ימי. היו לפניו כמובן אמני בלוז שהוא הושפע מהם, אבל הוא לקח את הנגינה לרמה אחרת לגמרי משום שהוא כתב דברים מדהימים, והסאונדים שהוא הוציא מהגיטרה, כמו אפקטים של רעש אופנועים או מכונות ירייה, היו גאוניים. אי אפשר לתאר את ההשפעה העצומה שלו עליי.
אני זוכר שבסבנטיז הופעתי בגרמניה עם הלהקה שלי Salomon King Band, ולעבר הבמה נזרקו אליי עשרות פתקים. הרמתי פתק אחד וראיתי שכתוב: ‘ג’ימי הנדריקס חי’. סגירת המעגל המרגשת שלי איתו קרתה דווקא בשנת 1979, כשהלהקה שלי הופיעה באותו מקום שבו הופיע הבסיסט שלו, נואל רדינג. יצא לנו לדבר, וזה בעצם היה הדבר הכי קרוב להנדריקס שקרה לי”.