למרות שמו הלועזי המובהק, "Reflections -Cello Solo", אלבום סולו הצ'לו המרהיב "השתקפויות", הוא כחול-לבן למהדרין ומאפשר ליוצרתו המחוננת, מאיה בלזיצמן, נסיכת הצ'לו של הרוק הישראלי, לסגור מעגל עם שורשיה המוזיקליים.
"האלבום הזה, האלבום הכלי הראשון שלי שמגשים לי חלום ישן, למעשה לא נוצר ביוזמתי", חשוב לה להבהיר בהגינותה כי רבה. "היה זה אורי וינוקור, מחברת Artlist Original, שאתגר אותי, כשאמר לי 'בואי, נעשה אלבום-צ'לו'. זה משהו שמזמן רציתי לעשות אותו, אבל לא הייתה לי הפלטפורמה. העניין התמהמה עד שפרצה הקורונה אי-שם במרץ. 'טוב, תקליטי בבית', אמר אורי כשהכל נסגר".
"האלבום הזה נתן לי פריבילגיה מטורפת לנגן מה שאני רוצה, בהלחנה, בעיבודים ובתזמורים שלי", היא מציינת. "הדבר החזיר אותי לקו ההתחלה שלי במוזיקה הקלאסית, שם עושים מוזיקה לשם מוזיקה. זאת, לאחר שנים של נגינה לשירים, שמבחינתי הטקסט בהם הוא משמעותי. כאן אין טקסט ויכולתי להתרכז במוזיקה עצמה בקטעים שחלקם מאולתרים ולחלקם יש פרטיטורות סדורות".
בלזיצמן, 34, עם הכלי של חייה מגיל שש וחצי. היא תל-אביבית, בתם של פיזיותרפיסטית ושל אדריכל חובבי מוזיקה. כשהם שאלו אותה באיזה כלי תרצה לנגן, היא דחתה על הסף את הפסנתר, כדי לא להיכנס לטריטוריה של אחותה, גל. זו הייתה שנים פסנתרנית ורקדנית. כיום, היא עושה דוקטורט בבלשנות בשפת הסימנים. כשהיה עליה לבחור בין הכינור לבין הצ'לו, בחרה בצ'לו, "כשכמי שקצת עצלנית, העדפתי אותו מפני שהנגינה בו מתבצעת בישיבה".
כשלמדה בתיכון האמנותי תלמה ילין, בגבעתיים, חוותה את המעבר לצ'לו-של-הגדולים: "לא אשכח את השיעור, שבו המורה שלי, הצ'לן הנודע הלל צורי, הציע שאנסה צ'לו יותר גדול ונתן לי לנגן בצ'לו שלו - וזה היה מדהים, משהו מטורף".
לדבריה, לא פזלה במרוצת השנים לכלים אחרים. מה שכן, כבר בתיכון שלחה מבט אל מעבר לערוגה הקלאסית. עם סיום לימודיה שם עשתה שלא מיוזמתה את הצעד הראשון בדרך להיותה הצ'לנית-של-כולם בתעשיית הפזמונים. היה זה יוני בלוך ששמע את נגינתה באיזו הופעה של חבר'ה ושאל אם תיאות לנגן לאלבום של זמרת צעירה שהפיק. זו הייתה אפרת גוש. בלזיצמן קפצה למים הגם ששירתה בצה"ל על תקן מוזיקאית קלאסית מצטיינת. כשהשתחררה, "נחטפה" לתעשיית המוזיקה הקלה ומאז היא שם בגדול.
ברם, בנשמה נותרה בלזיצמן הצ'לנית הקלאסית שהייתה. היא, מי שהצדיעה בעבר בהופעה לרוק של מועדון "רוקסן", מצביעה על ז'קלין דה פרה כאהובה עליה מבין כל הצ'לנים. "היה בנגינת הצ'לו שלה משהו אמיתי שיצא החוצה עם כל הנשיות שלה", היא אומרת. "כשרואים אותה מנגנת בקטעי הווידאו שהותירה אחריה, רואים את האדם שהייתה עם עוצמות של רגש שהקרינה".
מבין צ'לני ההווה מהווה לה השראה יו-יו מה, וירטואוז הצ'לו הסיני-אמריקאי. "מדהים איך הוא מתפרס על סוגי מוזיקה מגוונים", היא מתפעלת. "הייתי עם קבוצת מוזיקאים מישראל שנפגשה איתו מאחורי הקלעים של קונצרט שלו בקארנגי הול, בניו-יורק. עם כל גדולתו, הוא הקסים באנושיות שהפגין. כשתוך כדי הפגישה איתנו, ניגש אליו מישהו חשוב, מתוך ידיעה שאני הצ'לנית שבחבורה, הוא הפקיד בידיי את הצ'לו שלו. לא האמנתי שאני אוחזת בצ'לו היקר בעולם".
"בחרנו שירים שמתאימים לתקופה, כמו 'אני מאמין' ('שחקי שחקי') של טשרניחובסקי ו'היו לילות' של אורלנד וזעירא", היא מוסיפה. "נראה לי שהביצועים הושפעו מהאווירה שהייתה, כשהרחוב הנשקף מהחלון שלנו היה שקט, כמו בשעת הערב שבה אנחנו משוחחים כעת".
לדבריה, בהיותם אומנים יוצרים הם מצליחים לצלוח כלכלית את התקופה הקשה של הקורונה. אין להם עיניים גדולות מדי. צ'לנית-העל של הרוק הישראלי מתגוררת בדירה שכורה ביפו. "זה מה שיש כאן", בלזיצמן מעירה בלי נימת טרוניה, אם כי היא יודעת שבמדינה אחרת היו נושאים מוזיקאית שכמותה על כפיים. "ככה זה כשבישראל תקציב התרבות אפילו לא מדגדג את האחוז מתקציב המדינה וענף התרבות הוא האחרון בתור לכל דבר", היא מסכמת.
התרעות פיקוד העורף