ארבע שנים חלפו מאז הגיח עטר מיינר לחיינו עם "24" , שירו הראשון שהציג אמן היפ הופ מיוחד ורבגוני שלא מפחד מ"התחכמויות" מוזיקליות ומאקספרמנטים בלתי צפויים ונשמע חדשני ומרענן (אך גם קצת "עוף מוזר" בנקודת הזמן ההיא, לא שזו מילה גסה, נהפוך הוא).
בשנת 2018 יצא אלבומו "עטר מיינר" שבעיני הוא אחד מאלבומי המופת שיצאו בהיפ הופ בשנים האחרונות וכלל כמה פנינים שאני אישית מאד אוהב כמו "את", "כל היום", "איך הלכת לי" ו"פרפר" בו אירח את דור3 ועדן דרסו.
השליטה והתכסיסים הטקסטואלים שמיינר דוגל בהם בשיר ("מחפש את העלי-יות, מחפש לעלות קצת, מחפש לעלות, מחפש ת'בנות" או "די תשחררו ממני, אל תתקרבי אליי, די תשחררי ממני, מה שקורה שנותנים את הכל לא נשאר שום דבר") יחד עם המיזוג המוזיקלי המדויק בין מזרח למערב, בין צלילי עוד פרי פריטת שיר גדסי לבין צלילי הגיטרה של יסמין מועלם (שחתומה על אחד מלהיטי השנה החולפת "מסיבה") מתאימים ככפפה ליד (ולאוזן) להפקה המוזיקלית ההדוקה ומציגים פן יותר נועז, חד ופילוסופי אפשר לומר של מיינר.
על פניו יש כמה פרשנויות שאפשר "להדביק" לשיר (על אף שאני לא חסיד של פרשנויות וניתוחים): או שמדובר במעין שיר אהבה-שנאה בין גיבור השיר לעצמו, בין גיבור השיר לאהובתו ולסביבה שלו או שאפשר גם לקחת את זה לכיוון של אהבה למדינה והתסכול מהמצב הנוכחי (זאת רק בהנחה שהשיר נכתב בתקופה זו, כמובן).
אבל אם נניח לרגע בצד את הניסיון להבין למה התכוון המשורר, מדובר פה ביצירה מהנה ומסקרנת שמביאה קצת פאן שפוי לנשמה בתקופה מטורפת, והרי זה אחד מתפקידיה של המוזיקה, לא?
התרעות פיקוד העורף