דבר כזה עדיין לא קרה מאז פרוץ מחאת בלפור, שמי מבין האומנים נפגעי משבר הקורונה יקום ובלי חשבונות של ימין או שמאל יסביר מדוע הוא מדיר במפגיע את רגליו ממנה. זהו סיפורה יוצא הדופן של הזמרת והסופרת הירושלמית הדרה לוין-ארדי - "אני גרה במרחק של צעדים מהבית בבלפור" - שבשני הבא תהיה בין משתתפי פסטיבל שירת האושפיזין המקוון של בית הקונפדרציה בעירה.
"המדהים הוא שכשאתה עומד ליד הבית שלי בדרך עזה, עם כל הקרבה למעון ראש הממשלה, אתה לא שומע ולא רואה", אומרת לוין-ארדי. "כלומר, אם אתה לא הולך אל מתחם ההפגנה, שתהיה גדולה ככל שתהיה, אתה לא מרגיש אותה. בגלל הרתיעה שלי ממקומות שיש בהם המונים, לא העזתי להתקרב להפגנות. אני לא אוהבת אותן בדיוק כשם שאני לא אוהבת הופעות המוניות.
"כמובן, שאני מחייבת את הזכות החשובה למחאה, שהיא חלק מחופש הביטוי. אלא שאישית אני לא רואה איך המחאה הזאת, בעידן הזה, יכולה להביא לשינוי שהיא מתיימרת לכאורה להביא. הרי היא כללית מדי וערטילאית מדי, כשכל אחד מביא את טנא המצוקות שלו. אני רואה, במידה מסוימת, את המחאה כאופיום להמונים. כי יותר מאשר היא משנה סדרים, היא נותנת אשליה של רוממות-רוח, בלי לשנות דבר קונקרטי בפועל.
"בעידן הזה, שבו הרשתות החברתיות משנות את חיינו, אני לא רואה איך מסיבת יום חמישי בבלפור מסוגלת לעשות משהו, מה גם שלא הייתי רוצה לראות ממשלה נופלת בגלל הפגנה. לצערי, אני מרגישה שבעוד שהמחאה חוגגת, העוולות החברתיות נמשכות ולעומתן, ספק אם תעזור התלהמות אינסופית נגד כל מה שזז".
לוין-ארדי תגיש בפסטיבל, בחול המועד סוכות, מחווה לדילן. כששואלים אותה מה בוער לה לחגוג את ה-80 של מי ששמו האמיתי הוא רוברט אלן צימרמן, שיחול במאי 21', היא משיבה בסגנונה המלוטש: "שום דבר לא בוער לי. הזמינו ממני את המחווה לדילן בהקשר של המשורר האמריקאי וולט ויטמן, שהוא אחד האושפיזין בפסטיבל".
"בדרך כלל אינני נלהבת להופיע בערבי מחווה, בפרט לאדם חי, כשאין לי סיכוי מול הביצועים שלו לשיריו", היא מבהירה. "אם כן, אז ברוחו וברוחי, מה שייתן לי חופש לשיר, למעשה, את עצמי, כולל תרגומים שלי לעברית משיריו וגם שירים שלי שמתכתבים איתם. בסיכומו של דבר, למרות ההסתייגות שלי מערבי-מחווה, הערב הזה מתאים לי בול, כשאני יכולה לכבד את דילן לא רק כמוזיקאי, אלא גם כאיש-ספרות, מה שהביא לו את הנובל. (בהומור) עם ספר רביעי שלי בדרך, אולי אני בונה בעקבותיו על ה...נובל שלי".
סיפורה של לוין-ארדי, 57, בלתי שגרתי מכל בחינה. היא ילידת ירושלים. לאחר שירות צבאי ביחידת ההסרטה של צה"ל נסעה לניו-יורק, שם סיימה בהצטיינות לימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטה שבעיר, גם ביימה סרט עלילתי באורך מלא, שאותו גנזה מאחר שלא הייתה שלמה איתו. לאחר שבע שנים בתפוח הגדול, שלימים הטביעו עליה חותם בהקלטותיה הרבות באנגלית, שבה ארצה וביימה סרטים תיעודיים.
בגיל 37 קיבלה לוין-ארדי את פני המילניום בשינוי חד בדרכה האמנותית, כשאז רק אז החלה לעסוק במוזיקה. לדבריה, חיידק המוזיקה עקץ אותה תוך כדי בימוי סרט תיעודי על להקה דתית-היפית ומאז היא שם, כשמאזנה כולל 17 אלבומים, יותר מזמרים רבים אחרים. את רובם הוציאה בהפקה עצמאית, מה שהקנה לה מעמד של "מלכת האינדי", לבד מתקופת ביניים שבה הייתה חתומה בחברת "עננה".
השנה היא הוציאה שני אלבומים במכה - "My Home Town" ו"אין לאן ללכת", אלבומה השלישי בסך הכל בעברית. שני האלבומים יצאו במתכונת דיגיטלית בלבד. "מבחינתי, תם עידן התקליטורים הפיזיים, משהו שנעשה גדול עליי," היא מצהירה.
"אף פעם אני לא חושבת מראש על הוצאת אלבום", חושפת לוין-ארדי. "כשמצטברים אצלי סינגלים, אני אורזת אותם סביב נושא מסוים לאלבום, שאותו אני מוצאת בדיעבד ובכך אני מסכמת תקופה".
עיר הבית שלה היא, כאמור, ירושלים. "ירושלים היא הברכה והקללה שלי", מצהירה לוין-ארדי. "העיר הזאת עשתה אותי לטוב ולרע. מבחינתי היא שריטה אישיותית, עיר לריב אותה, לא במובן של להתקוטט, אלא במין סוג של חברותא; ריב כדי להשתבח".
הרבה-הרבה יותר מכך אוהבת לוין-ארדי את אדם-ג'יימס, בנה יחידה בן ה-32 מנישואין שהיו לה בפרק הניו-יורקי של חייה. הבן, שהיה מעורב בעשייה המוזיקלית של אמו, יצא לפני שש שנים לניו-יורק לשם תואר בעיתונות באוניברסיטה בעיר, עודנו שוהה שם ובימים אלה הוציא מיני-אלבום. "גם כשהוא במרחקים, אנחנו בקשר יום-יומי", מתברכת אמו.
קורונה-או-לא-קורונה, לוין-ארדי ממשיכה לפעול במרץ, אם כי היא מודה בכנות אופיינית ש"זה לא נעשה קל יותר להתבגר ברוק'נ'רול ולשמור על רלוונטיות". תמיד עבדה עם צעירים ולדבריה גם היום הם משולבים במרקם החברתי הסובב אותה. "אני עם כולם ובלי אפליות", היא מעירה בחיוך מסוים. "עם זאת, זה לא מנחה את העשייה שלי ואני עושה דברים שבוערים בי, בתקווה שלמרות היותי באינדי, כלומר לא במרכז, הם יגיעו ככמה שיותר קהל".
התרעות פיקוד העורף