“היום נדמה לי שבנוסף למוזיקליות ולכריזמה, כוחה כאמנית נבע גם מהמסרים הכפולים ששידרה הופעתה: פגיעות ותוקפנות, שחרור מעכבות והזדקקות נואשת המכילה חוויה של דחייה, תאוות חיים והרסנות. אני מנסה להיזכר בהתפעלות הראשונית שלי מג’ניס ג’ופלין, שהייתה, תקופה מסוימת בחיי, זמרת משמעותית ומשפיעה במיוחד. בעצם הייתה זו התוודעות למעצמה מוזיקלית חדשה, לאופן ביטוי שונה ומטלטל. לשירה שלה היה אופי מובהק של וידוי, כאילו מדובר בפיקוח נפש, במאבק קיומי על נוכחות והישרדות דרך המוזיקה.
הביצועים שלה לקלאסיקות שכתבו אחרים הם בעיניי עד היום מופת לפרשנות שחותרת תחת היצירה המקורית ובוראת אותה מחדש. כל שורה מהשיר Summertime המופלא, למשל, עומדת פתאום בספק. האומנם? הפנטזיה על החסות האמהית המושלמת הופכת לקינה של בדידות ושיברון לב. לפעמים, כשמנגנים אותה ברדיו, אני עוצרת לרגע, מקשיבה לקול הזה, לחיתוכי המשפטים, לצורך להתהוות דרך המוזיקה, דרך המילים, דרך השירה”.
ג'ופלין, חברת כבוד ב"מועדון 27", של אגדות המוזיקה שמתו בגיל זה, בהם חבריה ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון, נחשבת חמישה עשורים אחרי מותה לאחת הזמרות הייחודיות, המשפיעות ופורצות הדרך במוזיקה העולמית בכלל, וברוק, בבלוז ובסול בפרט. בשלוש שנות הקריירה ה"רשמית" שלה (ובסך הכל שמונה שנים של הופעות) הצליחה ג'ופלין להכניס לפנתיאון כמה מהקלאסיקות האהובות ביותר של המוזיקה הפופולרית (חלקן שלה במקור וחלקן גרסאות כיסוי), בהן: Me And Bobby McGee, Piece Of My Heart, Maybe, Mercedes Benz ו־Down On Me.
למעשה, ג'ופלין הייתה אנטיתזה לחלק מהכוכבים של אז: היא הצטלמה בעירום, ניהלה רומן ארוך עם אלכוהול וסמים קשים, שבסופו של דבר הובילו למותה, התלבשה בבגדים זרוקים וללא איפור, קיללה והתנסתה ביחסי מין עם נשים. בין הסטוצים המפורסמים שלה היה זה עם לאונרד כהן, שכתב עליו את שירו Chelsea Hotel #2.
בסן פרנסיסקו חברה ללהקתה הראשונה, Big Brother And The Holding Company, שהייתה מוכרת בעיקר בקרב קהילת ההיפים. בשנת 1967 הקליטה עם הלהקה את אלבומה הראשון, שנקרא על שם הלהקה. למרות הציפיות, האלבום כשל. ג'ופלין פרצה כזמרת כשהלהקה הוזמנה להשתתף בפסטיבל הרוק של מונטריי בשנת 1967, בפני קהל של עשרות אלפי אנשים. בעקבות הופעה זו הקליטה הלהקה את אלבומה השני Cheap Thrills, שהפך את ג'ופלין לכוכבת בפני עצמה. בשנת 1969 הקימה ג'ופלין להקה משלה בשם Kozmic Blues Band, שאומנם הקליטה אלבום, אך לא שרדה זמן רב למעט ההופעה הבלתי נשכחת בפסטיבל וודסטוק, שהתקיים באותה שנה וביסס אף הוא את מעמדה של ג'ופלין כזמרת רוק בועטת ופרובוקטיבית.
בשנת 1970 הקימה ג'ופלין להקה שלישית שנשאה את השם Full Tilt Boogie Band, עמה הקליטה את אלבומה האחרון, Pearl, שהעניק לה את ההצלחה המסחרית והאמנותית לה ייחלה. היא הלכה לעולמה זמן קצר אחרי צאת האלבום. עם מותה הפכה ג'ופלין לאייקון ולסמל לשחרור ולחופש.
"ג'ניס היא מקרה מאוד מיוחד ומסובך", מסביר העיתונאי והמוזיקאי דויד פרץ. "על פניו היא האדם הכי פחות מתאים לטייטל של 'רוקסטארית'. היא זמרת בלוז שבאה מהאזורים הכי לא מגניבים בטקסס ובמקרה נקלעה לסיטואציה של להיות זמרת רוק. בסיקסטיז דיברו הרבה על שחרור האישה ועל חופש, שחרור ומיניות, אבל לא כולם באמת יישמו את זה, וג'ניס הייתה כמעט היחידה שהלכה עם הקטע הזה עד הקצה האקסטרימי.
בהרבה מובנים בגלל שהיא הייתה הטיפוס הכי לא מתאים - היא התלבשה על הדמות הזו בדרך של הפוך על הפוך. ג'ניס הייתה דמות שהרבה נשים רצו להיות, אבל זה ממש לא היה כיף להיות היא. היא הייתה עוף מוזר ורצתה לחיות את הסיקסטיז בדיוק כמו בשירים, אבל היא גילתה מהר מאוד שיש הבדל בין אידיאלים לבין מעשים. באזור שממנו היא באה מטקסס הסתכלו עליה כעל פרחה, ובסן פרנסיסקו ובקהילת ההיפים ראו בה פריקית לחלוטין. היא הייתה קרועה בין שני העולמות שלה. אותו דיסוננס, יחד עם הסבל הרב והקיצוניות הרבה שהיא ביטאה בשירים, בעשייה ובהתנהגות שלה – הם שגרמו לה להיות דמות נערצת".
"מאוד התחברתי לפריקיות שלה", מספרת גם הזמרת דפנה ארמוני. "אהבתי את איך שהיא התלבשה באופן זרוק, זה היה מאוד לא קונבנציונלי. היא הייתה אנטיתזה לסטארית, היה בה משהו פשוט, אמיתי ועממי. היא לא התיימרה להתלבש בצורה נוצצת. היא לא עשתה חשבון. לא הייתה בה מסחריות, וזה הקסם. היא זרמה עם החיים, היא לא הייתה מתוכננת יותר מדי ולא ניסתה להיות מריונטה של חברות תקליטים. היא לא רדפה אחרי פרסום, אלא הייתה מי שהיא".
"היה לה קול מדהים, קול חודר, כזה שאי אפשר היה להתעלם ממנו", אומרת מיכל אסולין, עורכת ומגישה ב"כאן גימל". "זה נדיר לשמוע, בטח בשנות ה־60, בחורה צעירה עם קול ענק ומיוחד, שנשמע כמו קול של זמרת שחורה. ג'ניס לא פחדה לצרוח כשהיא שרה. היא הזמרת הלבנה הראשונה ששרה בלוז בקול 'שחור'. היא ריגשה וסחפה בכל ביצוע שלה, הייתה מלאת נשמה ואנרגיות.
מול הקול המטורף שלה היה בה משהו מאוד אמיתי; נפש פצועה עם כישרון אדיר, ילדה שהצליחה להגשים את החלום שלה ולא הבינה כלל את גודל הכישרון שלה. ברגע שהיא פתחה את הפה, אנשים נדהמו שיש לה כישרון אדיר כזה".
"לא היה לה קול יפה של מישהי שעברה שנים של פיתוח קול", אומרת ארמוני. "לא היה לה קול צלול ומדויק, וגם היו לה פה ושם קצת זיופים, אבל היא הביאה בשירתה את הזעקה שלה מתוך הקרביים, היא שמה את הלב על הצלחת, וקשה שלא להתחבר לזה. החיבור שלה לאמת הפנימית שלה עלה על כל הדברים הפחות מדויקים בקול שלה, ובכלל על כל החסרונות שלה".
"מה שהפך אותה למיתוס זה הסיפור האישי החזק שלה של חיים שנגדעו מוקדם", מוסיפה גל.
"אין ספק שמותה המוקדם העצים את המיתוס שלה", מסכמת שפירא. "קשה לחשוב עליה כעל זמרת מבוגרת, ועם זאת, ההבזק העז הזה של חייה, אמנותה ומותה - השאירו חותם, שרטו משהו, ולו ביקום של מאזיניה. המסלול שעשתה מהשוליים אל המרכז הפועם, מפולק לרוקנרול – הפך אותה לחומר שממנו נבראות אגדות. היא באמת גילמה סולנות נשית חדשנית, מרתקת ועוצמתית. אישה בחזית הבמה, אנרגטית ונוגעת ללב".
התרעות פיקוד העורף