("המנון לאהבה" / מילים: אדית פיאף, תרגום: אבי קורן)
תחושת האובדן הייתה אמיתית ממש. שמעתי פעם את חנה אהרוני, זמרת ישראלית שעשתה חיל בחו"ל, מספרת בראיון ברדיו שאחת החוויות הכי מרגשות בחייה הייתה ההופעה של פיאף באולימפיה בפריז. בתיכון התחלתי לשמוע את פיאף הודות למר וסטרייך, המורה שלנו לצרפתית. היה ברור לי שאני ממש חייב לחוות את החוויה ולראות איך האישה הקטנה הזו צומחת ונהיית ענקית על הבמה. איך היא מובילה את הקהל שהופך להיות שפוט שלה, איך היא מהפנטת אותם בקול המיוחד שלה, מתגברת על השיגרון שעיוות את ידיה והופכת להיות התגשמות החלומות שעליהם הם חלמו. גם אני חלמתי. אבל ב־10 באוקטובר בשנת 1963 תם החלום.
"היא הקול של הרחוב, קול הגשם והרוח, אור הירח המכסיף אשר חודר לכל הנשמות". אי אפשר לתאר טוב יותר את הקול החזק, הגרוני הזה, שיוצא מהאישה הזעירה הזו מאשר איך שתיאר אותה ז'אן קוקטו, גיבור תרבות לא רק בצרפת אלא בעולם כולו. הוא העריץ את האישה שהפכה להיות סמל של פריז ושל צרפת, כמו מגדל אייפל ושער הניצחון. קוקטו היה הומוסקסואל מוצהר בשנות ה־40. אז כתב לפיאף ולפול מאריס, זמר צעיר שהיה באותה תקופה המאהב שלה, את "החתיך האדיש", מחזה קצר במערכה אחת.
גם שארל אזנבור עבר שם. לפי סיפוריו, אפשר היה לחשוב שהוא היה המאהב התורן. לפי מקורבים לפיאף, הוא לא היה מצויד מספיק בתכונות שיהפכו אותו למאהב. לכן הוא נשאר הפסנתרן והנהג שלה. פעם היא אמרה לו: "יכול להיות ששמעתי שיר חדש של ז'ולייט גרקו שאתה כתבת?". "כן", השיב אזנבור, "זה שיר שבעצם כתבתי לך. השמעתי לך אותו ואת לא אהבת". "ואתה לא יודע מה עושים עם שיר שמציעים לי ואני לא אוהבת?", שאלה וענתה: "זורקים לאשפה ולא מציעים אותו לאף אחת אחרת!".
("הסתכלת בי לפתע" / מילים: ז'אן קונסטנטין, תרגום: אבי קורן)
"האמת היא עירומה מדי, היא לא מרגשת אנשים" - עוד משפט שאמר ז'אן קוקטו. בגלל זה אולי יש גרסאות שונות לאירועים שונים בחייה של פיאף. למשל שנולדה בחדר מדרגות, כפי שהיא סיפרה. בעוד בבית החולים נמצא הרישום על לידתה. למשל סיפור האהבה שלה עם מרסל סרדן, אלוף צרפת באגרוף. זה שהוא היה נשוי ואב לשניים, זו עובדה. גם זה שאהבתם המטורפת תפסה את הכותרות הכי חמות בעיתונים אפשר היה לראות. אבל יש כאלה שחושבים שהסוף הטרגי הוא מעל ומעבר למה שיכול להתרחש ולקרות באמת. על זה אומר מישהו ממכריי: "מה אתם מעדיפים, סיפור או ויכוח?", אני בוחר בסיפור.
מרסל סרדן, שהיה אחרי תחרות אגרוף, התכוון להגיע באונייה לניו יורק, לקונצרט של פיאף. אבל היא דחקה בו והתחננה שייקח מטוס, כי היא נורא־נורא מתגעגעת. הוא שמע לה. המטוס התרסק מעל לאוקיינוס וסרדן איתו. באותו היום, כשהדבר נודע לפיאף, היא התעקשה בכל זאת לעלות על הבמה. האישה הקטנה נעמדה מול אולם מלא מפה לפה ואמרה "קהל נכבד, הערב אני לא שרה לכם - אני שרה לאיש אחד בלבד". החלה לשיר, והתמוטטה על הבמה. המסך ירד.
("המנון לאהבה" / מילים: אדית פיאף, תרגום: אבי קורן)
דני ליטאי היה במאי הפזמונים בתוכניות שבהן השתתפתי. כשהשתחררתי, התחלנו לשתף פעולה. אני כתבתי ותרגמתי, ודני ביים. דני ליטאי היה חבר שלי עד מותו, לפני שבע שנים. חלקנו בינינו חלום משותף במשך הרבה שנים: להעלות לבמה את סיפור חייה ושיריה של אדית פיאף. אבל התברר שהחלום המשותף שלנו לא היה גם החלום של המפיקים והאמרגנים שאליהם פנינו. הם נפנפו אותנו כל אחד בדרכו. מפיק אחד, מנחם נוביק, התעניין. בפרט אחרי שדני ביים לו את הלהיט "אל תקרא לי שחור", שכתב דן אלמגור והלחין בני נגרי. "רק בואו נעשה לפני זה איזו קומדיה", הציע נוביק ונתן לי מחזה אנגלי שעיבדתי ותרגמתי וקראתי לו "היידה יפו".
אחרי זה היינו קרובים לחג החנוכה. היה ברור שפיאף היא לא הצגה לילדים. אז הוחלט על הפקה בשם "שירי העולם לילדים" עם יזהר כהן, שולה חן וגליה ישי. אל דני ליטאי הבמאי ואליי הכותב, הצטרף לניהול המוזיקלי צעיר נוסף שהיה חניך של דני בלהקת פיקוד הצפון. הוא עשה את צעדיו הראשונים בעיר. שמו קובי אשרת.
ככה היינו ממשיכים אולי להתגלגל בעוד ועוד הפקות עד שיתגשם חלומנו, אבל לשמחתנו הזעיק אותנו לפגישה דחופה שמעון, המנהל של מועדון צוותא בתל אביב. ממשרד הקליטה הגיעה בקשה שצוותא יעלו הפקה שמשתתפים בה ותיקים לצד עולים. זה התאים לנו. הבאנו את "פדם פדם", סיפור חייה ושיריה של אדית פיאף אל הבמה. זו הייתה הצלחה גדולה. יונה אליאן הצעירה הייתה פיאף, וסנדרה ג'ונסון, עולה חדשה מניו ג'רזי שרה בעברית את השירים של אדית פיאף הצרפתייה, בלי להבין אף מילה. מכיוון שההצגה רצה המון, הספיקה סנדרה ללמוד את השפה תוך כדי ההופעות.
("פדם פדם" / מילים: אלכסנדר קונטה, תרגום: אבי קורן)
הקריין בצרפת שהודיע על מותה ב־10 באוקטובר 1963 נחנק מבכי. "סיפור חייה כל כך עצוב, שהוא יפה מכדי להיות אמיתי", אמר ז'אן קוקטו, החבר הצמוד לאורך השנים. באותו היום ממש הוא לקה בהתקף לב ונפטר גם. 100 אלף איש ליוו את פיאף בדרכה האחרונה לבית הקברות "פר לשז", שבו טמונים כל האנשים החשובים של פריז.
"אלוהים, תראה כמה הם אוהבים אותה", לחשה מרלן דיטריך, עוד ידידה קרובה. בכך היא בעצם לעגה לכנסייה הקתולית שהחרימה את ההלוויה של פיאף בגלל חייה הסוערים. היה שם גם תיאו סראפו, בעלה בן ה־27 של פיאף, שהיה צעיר ממנה ב־20 שנה ונישא לה שנה קודם לכן. שבע שנים אחרי מותה נהרג סראפו בתאונת דרכים.
("החיים בוורוד" / מילים: אדית פיאף, תרגום: אבי קורן)
התרעות פיקוד העורף