פרולוג

ואם יום אחד אומר שלום
ועיניי לנצח אעצום
ואעוף לי אל השמש
אל שבעת הרקיעים

לא נדע שם צער ומכאוב
שם נוכל לנצח לאהוב
כי נדע שלא לשווא. הן -
אהבה היא בת אלמוות

("המנון לאהבה" / מילים: אדית פיאף, תרגום: אבי קורן)

אני זוכר בדיוק איפה ומתי שמעתי שאדית פיאף איננה. זה היה בצומת בית דגן. יצאתי לחופשה, ואבא שלי הסיע אותי לאיזה קצין ברמלה שהוא הכיר ורצה שיפגוש אותי. פרוטקציה כמובן. לא יצא מזה כלום. "בפריז שבצרפת נפטרה הזמרת אדית פיאף. בת 47 הייתה במותה", הכריז הקריין בחדשות. קרייני החדשות באותן שנים לא הקריאו את החדשות, הם הכריזו אותן. "אוי, אני כבר לא אראה אותה מופיעה", זעקתי. "את מי?", נבהל אבא שלי. ואז השמיעו את "המנון לאהבה", ואני שתקתי.

תחושת האובדן הייתה אמיתית ממש. שמעתי פעם את חנה אהרוני, זמרת ישראלית שעשתה חיל בחו"ל, מספרת בראיון ברדיו שאחת החוויות הכי מרגשות בחייה הייתה ההופעה של פיאף באולימפיה בפריז. בתיכון התחלתי לשמוע את פיאף הודות למר וסטרייך, המורה שלנו לצרפתית. היה ברור לי שאני ממש חייב לחוות את החוויה ולראות איך האישה הקטנה הזו צומחת ונהיית ענקית על הבמה. איך היא מובילה את הקהל שהופך להיות שפוט שלה, איך היא מהפנטת אותם בקול המיוחד שלה, מתגברת על השיגרון שעיוות את ידיה והופכת להיות התגשמות החלומות שעליהם הם חלמו. גם אני חלמתי. אבל ב־10 באוקטובר בשנת 1963 תם החלום.

תמונה ראשונה

"היא הקול של הרחוב, קול הגשם והרוח, אור הירח המכסיף אשר חודר לכל הנשמות". אי אפשר לתאר טוב יותר את הקול החזק, הגרוני הזה, שיוצא מהאישה הזעירה הזו מאשר איך שתיאר אותה ז'אן קוקטו, גיבור תרבות לא רק בצרפת אלא בעולם כולו. הוא העריץ את האישה שהפכה להיות סמל של פריז ושל צרפת, כמו מגדל אייפל ושער הניצחון. קוקטו היה הומוסקסואל מוצהר בשנות ה־40. אז כתב לפיאף ולפול מאריס, זמר צעיר שהיה באותה תקופה המאהב שלה, את "החתיך האדיש", מחזה קצר במערכה אחת.

והיא, פיאף, החליפה בעלים ומאהבים לאין ספור. למשל, כשערכה אודישן לזמרים צעירים שיופיעו בחלק הראשון של הקונצרט שלה באולם הבובינו בפריז. לאודישן הגיע זמר צעיר בשם איב מונטאן. "הוא נראה כמו מתאגרף, שר ונפנף בידיו לכל הכיוונים והיה לבוש זוועה. אמרתי לו שהמכנסיים שהוא לובש מחרידים. אלוהים! באותו רגע הייתי מוכנה להוריד לו אותם ו... לעשות איתו אהבה", אמרה ולקחה אותו תחת חסותה.
והיה השחקן אדי קונסטנטין ואנרי קונטה המשורר. והמוזיקאים ריימונד אסו ומישל אימה וז'ורז' מוסטאקי. כשפגשה את חבורת הזמר "הקומפניון דה לה שנסון", לחשו כולם: "מה קרה? אחד כבר לא מספיק לה?". האמת היא שהיא הסתפקה רק בסולן החבורה, ז'אן לואי ז'ובר.

גם שארל אזנבור עבר שם. לפי סיפוריו, אפשר היה לחשוב שהוא היה המאהב התורן. לפי מקורבים לפיאף, הוא לא היה מצויד מספיק בתכונות שיהפכו אותו למאהב. לכן הוא נשאר הפסנתרן והנהג שלה. פעם היא אמרה לו: "יכול להיות ששמעתי שיר חדש של ז'ולייט גרקו שאתה כתבת?". "כן", השיב אזנבור, "זה שיר שבעצם כתבתי לך. השמעתי לך אותו ואת לא אהבת". "ואתה לא יודע מה עושים עם שיר שמציעים לי ואני לא אוהבת?", שאלה וענתה: "זורקים לאשפה ולא מציעים אותו לאף אחת אחרת!".

הסתכלת בי לפתע
ומאז אני שלך
כשידך אותי לופתת
פתע יש לי יום של חג

כל כולי כבר מסוחררת
ורחב פתאום הלב
כי אני חיית הפרא
ואתה המאלף.

("הסתכלת בי לפתע" / מילים: ז'אן קונסטנטין, תרגום: אבי קורן)

אתנחתא

"האמת היא עירומה מדי, היא לא מרגשת אנשים" - עוד משפט שאמר ז'אן קוקטו. בגלל זה אולי יש גרסאות שונות לאירועים שונים בחייה של פיאף. למשל שנולדה בחדר מדרגות, כפי שהיא סיפרה. בעוד בבית החולים נמצא הרישום על לידתה. למשל סיפור האהבה שלה עם מרסל סרדן, אלוף צרפת באגרוף. זה שהוא היה נשוי ואב לשניים, זו עובדה. גם זה שאהבתם המטורפת תפסה את הכותרות הכי חמות בעיתונים אפשר היה לראות. אבל יש כאלה שחושבים שהסוף הטרגי הוא מעל ומעבר למה שיכול להתרחש ולקרות באמת. על זה אומר מישהו ממכריי: "מה אתם מעדיפים, סיפור או ויכוח?", אני בוחר בסיפור.

מרסל סרדן, שהיה אחרי תחרות אגרוף, התכוון להגיע באונייה לניו יורק, לקונצרט של פיאף. אבל היא דחקה בו והתחננה שייקח מטוס, כי היא נורא־נורא מתגעגעת. הוא שמע לה. המטוס התרסק מעל לאוקיינוס וסרדן איתו. באותו היום, כשהדבר נודע לפיאף, היא התעקשה בכל זאת לעלות על הבמה. האישה הקטנה נעמדה מול אולם מלא מפה לפה ואמרה "קהל נכבד, הערב אני לא שרה לכם - אני שרה לאיש אחד בלבד". החלה לשיר, והתמוטטה על הבמה. המסך ירד.

על ראשינו רקיעים זורחים
לרגלינו הפרחים פורחים
את עיניי אני עוצמת
ואתה עולם מלא

וכל עוד ידי בתוך ידך
וכל עוד גופי בתוך גופך
אהבה אני נושמת
ואתה לי אור השמש

("המנון לאהבה" / מילים: אדית פיאף, תרגום: אבי קורן)

אדית פיאף (צילום: Hulton Archive, GettyImages )אדית פיאף (צילום: Hulton Archive, GettyImages )

תמונה שנייה

דני ליטאי היה במאי הפזמונים בתוכניות שבהן השתתפתי. כשהשתחררתי, התחלנו לשתף פעולה. אני כתבתי ותרגמתי, ודני ביים. דני ליטאי היה חבר שלי עד מותו, לפני שבע שנים. חלקנו בינינו חלום משותף במשך הרבה שנים: להעלות לבמה את סיפור חייה ושיריה של אדית פיאף. אבל התברר שהחלום המשותף שלנו לא היה גם החלום של המפיקים והאמרגנים שאליהם פנינו. הם נפנפו אותנו כל אחד בדרכו. מפיק אחד, מנחם נוביק, התעניין. בפרט אחרי שדני ביים לו את הלהיט "אל תקרא לי שחור", שכתב דן אלמגור והלחין בני נגרי. "רק בואו נעשה לפני זה איזו קומדיה", הציע נוביק ונתן לי מחזה אנגלי שעיבדתי ותרגמתי וקראתי לו "היידה יפו".

אחרי זה היינו קרובים לחג החנוכה. היה ברור שפיאף היא לא הצגה לילדים. אז הוחלט על הפקה בשם "שירי העולם לילדים" עם יזהר כהן, שולה חן וגליה ישי. אל דני ליטאי הבמאי ואליי הכותב, הצטרף לניהול המוזיקלי צעיר נוסף שהיה חניך של דני בלהקת פיקוד הצפון. הוא עשה את צעדיו הראשונים בעיר. שמו קובי אשרת.

ככה היינו ממשיכים אולי להתגלגל בעוד ועוד הפקות עד שיתגשם חלומנו, אבל לשמחתנו הזעיק אותנו לפגישה דחופה שמעון, המנהל של מועדון צוותא בתל אביב. ממשרד הקליטה הגיעה בקשה שצוותא יעלו הפקה שמשתתפים בה ותיקים לצד עולים. זה התאים לנו. הבאנו את "פדם פדם", סיפור חייה ושיריה של אדית פיאף אל הבמה. זו הייתה הצלחה גדולה. יונה אליאן הצעירה הייתה פיאף, וסנדרה ג'ונסון, עולה חדשה מניו ג'רזי שרה בעברית את השירים של אדית פיאף הצרפתייה, בלי להבין אף מילה. מכיוון שההצגה רצה המון, הספיקה סנדרה ללמוד את השפה תוך כדי ההופעות.

עובר באוויר איזה שיר
עובר ובי לחן משאיר
הוא בא משדות אחרים
נישא על אלפי מיתרים

פדם פדם פדם
הוא רודף אחרי עד אין סוף
פדם פדם פדם
הוא מכה בלבי כמו בתוף
פדם פדם פדם
כמה חם ונפלא לי וטוב
ואני כמו ציפור, כמו פרפר לאור
נישאת על כנפיו עד אין סוף

("פדם פדם" / מילים: אלכסנדר קונטה, תרגום: אבי קורן)

אפילוג

הקריין בצרפת שהודיע על מותה ב־10 באוקטובר 1963 נחנק מבכי. "סיפור חייה כל כך עצוב, שהוא יפה מכדי להיות אמיתי", אמר ז'אן קוקטו, החבר הצמוד לאורך השנים. באותו היום ממש הוא לקה בהתקף לב ונפטר גם. 100 אלף איש ליוו את פיאף בדרכה האחרונה לבית הקברות "פר לשז", שבו טמונים כל האנשים החשובים של פריז.

"אלוהים, תראה כמה הם אוהבים אותה", לחשה מרלן דיטריך, עוד ידידה קרובה. בכך היא בעצם לעגה לכנסייה הקתולית שהחרימה את ההלוויה של פיאף בגלל חייה הסוערים. היה שם גם תיאו סראפו, בעלה בן ה־27 של פיאף, שהיה צעיר ממנה ב־20 שנה ונישא לה שנה קודם לכן. שבע שנים אחרי מותה נהרג סראפו בתאונת דרכים.

חיוך ניצת בלבבות
מבט נפגש במבטי
האיש אשר לקח אותי
נעל אותי בלבו.

אה, אני בזרועותיו
והוא אותי יאהב
עולם ורוד ורוד

הוא אומר מילות חיבה
מילים של אהבה
וטוב לי טוב כל עוד
הוא שוכן בתוך לבי
כל טוב הוא לי מביא
ולא לוקח כלום

מי לי ומה לי
נפלא לי כל כך
מה שיגיש לי
ומה שייקח. הן
הוא בכל מקום איתי
אצא מדעתי כי טוב לי טוב

("החיים בוורוד" / מילים: אדית פיאף, תרגום: אבי קורן)