אי אז באביב 73' ראיינתי זמרת בת 20 עם מבטא אמריקאי סוף הדרך. כששאלתי אותה למקור ההשפעה שלה, היא הצביעה בלי היסוס על קרול קינג, לבית קליין, שהייתה באותם ימים חזק על הסוס. מאז עברו 47 שנה ואותה זמרת, שזה מכבר איננה בת 20, אך עודנה עם מבטא אמריקאי בולט, אם כי פחות קטלני, היא, אם לא ניחשתם, סוזי מילר מ"האחים והאחיות" ומסוזי סופרייז.

נראה שמילר עקבית ונאמנה לעצמה. כשרצתה להקליט שיר שייתן ביטוי לתקופת הקורונה מנקודת מבטה, בחרה ב"יש לך חבר", מ-"Tapestry", אלבום המופת של אותה קרול קינג, שיחגוג בקרוב יובל. בחירתה בשיר הזה דווקא בימים אלה איננה מקרית. מסתבר שמאחורי הביצוע המרגש שלה עד דמעות, הנתמך בהפקה מוזיקלית תוססת של יאיר סתוי עומד מסר מובהק.

"בגיל השלישי יש הרבה אנשים לבד, ובמיוחד בתקופה הזאת", אומרת מילר, שהתאלמנה לפני שלוש שנים מאיציק, אהבת חייה. "הלבד של אנשים בודדים צועק. אם יש בסביבה שלכם אנשים כאלה, מהם ניצולי שואה, תתעניינו בהם ותאמרו להם שלום. אין לי כוונה להטיף, אלא להזכיר להיות מודעים לזולת. על כך השיר - מי שיש לו חבר, לא לבד בעולם".

גם לא הביצוע המלהיב שלה לשירה של קינג. אם הוא צפוי ממנה על רקע שורשיה האמריקאיים, מילר מפתיעה כשבד בבד איתו היא מחדשת את "גראנד אמור", שירו של ההרכב האיטלקי האופראי "איל וולו", שביצועו על-ידה מוציא ממנה גוונים שלא הוכרו עד כה בשירתה.

"אני לא יודעת איטלקית, אבל המנגינה של השיר כבשה אותי", מספרת מילר, שלאחר שקיבלה תרגום חופשי לעברית נתנה את כל הנשמה בהקלטה שלו, שוב בהפקתו המוזיקלית של סתוי. זה לא הסתפק בכך ושיגר אל ביתה של מילר, ברמת-גן, את זוגתו, נורית, שפשטה על האלבומים שלה ובחרה מהם צילומים לסרט-וידאו המשחזר את דרכה של מילר מאז ילדותה בארה"ב. "ככה זה בקורונה", היא מעירה בחיוך. "גם אם אני בכלל לא מתבטלת, נשאר עכשיו זמן גם לזכרונות".   

מילר נולדה וגדלה בבית ציוני בסנטה מוניקה שבקליפורניה, שם ערכה את "הופעת הבכורה" שלה בגיל חמש, כששרה שם בלי להתבלבל את "הבה נגילה" של אחיה. "שרתי במקהלת בית הספר ולמדתי לנגן בגיטרה", היא מעידה. "בתיכון הייתי בלהקה של בנות שהופיעה בשירי-נשמה ומצד שני שרתי בתנועת הנוער שירים עבריים מבלי לחשוב עדיין שהחיים שלי בישראל". 

למעשה, לא היה עליה לחשוב הרבה. אחיה, אלן, בא ללמוד בארץ אמנויות ובעקבות מכתביו הנלהבים, עם סיום לימודיה התיכוניים, מילר עשתה עלייה ב-71', היישר לקיבוץ מעין-צבי, שם שהה אז אחיה. לצד עבודה בעגבניות, בכותנה ובמטבח, למדה קצת עברית באולפן ועד מהרה עברה לתל-אביב, "לאחר שהפריע לי חוסר הפרטיות בקיבוץ".

גידי קורן, אז סטודנט לרפואה ולימים פרופסור נודע לרפואת ילדים, שהקים באותו זמן את להקת "האחים והאחיות", צד את מילר, אז סטודנטית לאנגלית ולתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, כשהופיעה בפסטיבל סטודנטים שם ומנקודת מבטו, ממקום מושבו בקהל, השירה שלה התאימה לגוון הפולקי שרצה לצרף ללהקה.

הנסיבות זירזו את תהליך הקליטה שלה בארץ. "באמצע מלחמת יום כיפור יצאתי עם שני הבחורים דאז של 'האחים והאחיות', מוני ארנון ושבי קציר להופעות בסיני ופתאום מצאתי את עצמי באיסמעיליה", היא משחזרת. "מכיוון שהייתה אסורה שם הכניסה לנשים, נתנו לי בגדים של חייל. לא היה לי מושג איפה אני נמצאת, מוצב, או בונקר ולא ידעתי להעריך את הסכנה. זה היה הזוי לראות שם גופות של מצרים".

מבחינתה, "האחים והאחיות" הייתה יותר מלהקה. "ההורים שלי עוד לא עלו לארץ ואח שלי היה עסוק בלימודים באוניברסיטה, כך כשמצאתי את עצמי לבד, הלהקה הייתה המשפחה שלי וזה לא רק בחזרות שעשינו בלי סוף, כי גידי (קורן) היה מאוד פדנט בעבודה על השירים של הלהקה, מתוך כבוד למשוררים כמו נתן יונתן ויהודה עמיחי, ששרנו מהשירים שלהם ודרכם התחברתי לרגש של העם פה".

מילר נותרה מאוד מזוהה עם הלהקה, הגם שפרק א' שלה בה הסתיים כבר ב-75', זמן לא רב לאחר נישואיה, שהקריירה שלה הוליכה אותה אליהם. "הייתי אז המנחה של אירוע יום הולדת לארצות בית ציוני אמריקה", היא משחזרת. "במקרה איציק היה שם בקהל עם חבר שלו וכשראה אותי על הבמה, הוא אמר לו - 'איתה אני מתחתן!'. אחרי ההופעה הוא ניגש אלי ואמר שמחפשים שחקנים באנגלית לסרט של אמנון ברנזון. אותו סרט, 'כנפיים', לא יצא לפועל, אבל עם איציק, שהיה רואה החשבון של אמנון, כמו של אמנים אחרים, עד שמחלה לקחה אותו ממני".

רואה החשבון זמלר, בן למשפחה דתית, היה בבחינת עוגן למילר, שנעשתה עצמאית בקריירה. היא, שעוד לפני "האחים והאחיות" כבר הגיחה לטלוויזיה החינוכית, אז הלימודית, נעשתה למורה לאנגלית של המדינה והקימה חברה ששיווקה מוצרים רבים בתחום, כולל כ-30 תקליטורים. אחת מהברקותיה היה תקליטור "חפלה ים תיכונית באנגלית", שפה שאליה מעבירה ממיטב הזמר המזרחי. "אין כמו המוזיקה כדי לקרב את הצעירים לשפה בינלאומית כל כך חשובה", היא סבורה.

בנידון זה מילר מביטה לאחור בסיפוק. "בגלל הדברים האלה, לאן שאני מגיעה, עוצרים אותי ויש שמחבקים אותי כאילו שאני בת משפחה שלהם", היא מספרת. "ביניהם לא מעט מורים לאנגלית, שאומרים שלמדו ממני איך ללמד את השפה בשמחה דרך המוזיקה".

בעוד שכולם למדו ממנה, מילר נשארה עם המבטא הזר גם לאחר כיובל שנים בארץ. כל המאמצים למיגורו עוד מהחזרות הראשונות עם גידי קורן לא צלחו, כולל שיעורים פרטיים מהקריין המיתולוגי עמיקם גורביץ', שלא הועילו.

"גידי מספר שעשו מחקר, שממנו למדו שמי שעולה לישראל עד גיל 11 מצליח להתפטר מהמבטא הזר ואי אפשר לזהות שהוא בא ממקום אחר", היא מצטטת את הפרופסור. "מה לעשות, איחרתי. אני לגמרי ישראלית, אבל משהו נשאר בי מהנערה האמריקאית, שהשתתפה בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ובעד זכויות השוטרים".

אגב, כאן את משתתפת בהפגנות של תקופת הקורונה?
"לחלוטין לא. אני לא אשתמש בבמה שניתנה לי כאומן כדי להביע דעה פוליטית. כולי במוזיקה".

ובאשר למוזיקה, מילר מתמרנת בין הופעות עם "האחים והאחיות", שחידשה את פעילותה בהיקף מוגבל ב-2003, לא פעם בצירוף קורן, לבין הופעות בסגנון קאנטרי, כשכאן ושם, מי שמרבה לחלוק עמה במה הוא ה"אח" הנאמן מוני ארנון.    

ובסיכומו של דבר?

"קריירה או לא קריירה, המשפחה, עם ארבעת הילדים שלי ועם שלושה עשר הנכדים, היא תמיד נאמבר אואן אצלי".