"אין תחליף ללהקת הנח"ל! לא פלא שבעבר כל הטובים רצו להופיע בה. היינו כמו להקת עילית כזאת, ריאל מדריד של הזמר הישראלי. אבל אווירה כמו שהייתה אז לא יכולה לחזור".
כך אמר אריק איינשטיין על הלהקה שממנה המריא לקריירה המופלאה שלו. אליו הצטרף חיים טופול, כוכב ענק נוסף שיצא מהלהקה: "להקת הנח"ל לא הייתה רק צבא. אם הלהקות האחרות הביאו הומור של צבא, ללהקת הנח"ל הייתה האקסטרה, מה שנקרא. היא עסקה לא רק בחיילות, אלא גם בהתיישבות ובהתנדבות. אני מבטיח לך בהן צדק, שכאשר שרתי 'חיינו עולים בין מגל ובין חרב, חיינו שזורים חניתות ודגן', התכוונתי לכל מילה ששרתי. עם שירים כמו 'הורה ממטרה', 'יא ירח' ו'כיתה אלמונית', היינו להקה של תקופה, כשרוח השירים שיקפה אותה".
היום, ה-3 בנובמבר, חוגגת להקת הנח"ל 70 שנה לייסודה. זה מחזיר אותי לכתבה מקיפה, שערכתי עם חלוציה ב-2004 לרגל הקרנת סדרה תיעודית על הלהקות הצבאיות ב"טלעד", בבימויו של ארז לאופר. מהכתבה מובא סיפור העשור הראשון. כמו איינשטיין, גם שני במאיה הראשונים של להקה, גיורא מנור ודוד ברגמן, זה מכבר אינם בין החיים. דבריהם מובאים כאן כאמירתם אז.
"בנובמבר 51' התקיימה בבית-קולנוע דל מראה ברמת השרון טבילת האש של להקת הנח"ל, הלהקה הצבאית הראשונה לאחר הקמת המדינה. הלהקות הצבאיות של תש"ח כבר היו היסטוריה. ניסיון להמשיך באזרחית את גולת הכותרת שבהן, הצ'יזבטרון, כשל ונמוג. באין להקות אחרות בצבא באותה תקופה, התפרצה להקת הנח"ל בעיצומה של תקופת הצנע והמעברות אל דלת פתוחה ותוך זמן קצר הפכה ללהקה של המדינה.
מייסד הלהקה, הבמאי גיורא מנור, הניח שלא במתכוון את היסודות למפעל הלהקות הצבאיות. "כשהתגייסתי, הייתי שחקן בן 24 בהצגת 'הוא הלך בשדות', בתיאטרון הקאמרי," מנור משחזר מקיבוצו, משמר העמק, כיצד הזדמן לו לעשות היסטוריה. "הראש שלי היה לגמרי בתיאטרון ובכלל לא הבינותי מה זה צבא. יד המקרה הוליכה אותי אל הקמת להקת הנח"ל.
בתל-אביב הייתה לו משפחת קרוון כמשפחה מאמצת. בנה, דני, לימים אמן בינלאומי, שירת במפקדת הנח"ל כצייר. "בוא אלינו, למפקדה", פיתה אותו. "יש אצלנו קצין שמאוד אוהב תיאטרון", אמר והתכוון לארי הרצברג, כעבור שנים מנכ"ל הבימה. "תאמר לו שאתה חושב שהנח"ל צריך להקה ולדעתך אתה צריך להיות המפקד שלה". מנור שעה לעצת חברו ונענה בחיוב. תוך יומיים סודרה לו העברה לנח"ל.
כשחזר מקורס מ"כים עטור דרגות למפקדת הנח"ל, נערך לדבר האמיתי ותר אחר מועמדים ללהקה. את כל התזמורת שלה, דובי זלצר, האיש שלחץ אקורדיון והפך למלחין שיריה הראשונים ("ניאחז בכל משלט", "יונתי בחגווי הסלע", "הורה היאחזות", "יא ירח"), הכריח לעזוב קורס מ"כים ולהצטרף. "הוא למד אצלנו, בקיבוץ והכרתי את כישוריו", מעיד מנור.
בלהקה הכיר זלצר את רעייתו הראשונה, זמרת "דבר אלי בפרחים", גאולה גיל, שהחלה דווקא כקומיקאית. הזמרת של הלהקה הייתה יונה עטרי, שהגיעה משעריים. והכוכב הבלתי מעורער? - יוסי בנאי, שעליו נטען כי היה בעל כוונות לצאת עם גרעין להתיישבות.
מנור: "סיפרו לי שבגרעין הירושלמי יש בחור שאולי לא עושה רושם, אבל הוא נורא מוכשר. בבחינת הכניסה יוסי הוכיח את זה. 'קח עיתון, שב בפינה ותקרא', אמרתי לו. הוא לא השמיע קול ועשה מה שהתבקש, כשהוא באמת קרא עיתון. בחדר השתרר שקט. תיכף הבחנתי שיש כאן משהו בלתי רגיל".
החזרות במחנה הנח"ל בג'ליל נמשכו חודשים. מנור כתב את התוכנית הראשונה "מירית מסתדרת" וביים. "זאת הייתה מעין הצגת-הסברה, מעין מדריך לתיירים בנח"ל" הוא מציין.
החזרה הכללית של להקת הנח"ל כמעט הייתה שירת הברבור שלה. מנור: "מפקד החיל, משה נצר מרמת השרון, הזמין את כל קציני המטה הכללי. האולם על הגבעה ברמת השרון היה עמוס פלאפלים. הילדים המסכנים שיחקו קומדיה, אבל איש לא צחק, אפילו לא חייך. זאת הייתה זוועה! ממש לרחם עליהם. ועוד היו קצינים שירדו עליהם איך הם שרים שבאפסנאות אין שרוכי-נעליים, דבר שהרי לא ייתכן בצה"ל.
"רגע לפני שכל העמל שלנו היה לריק היה זה חיים חפר, שנכח במקום והציל את המצב. 'מה אתם רוצים מהם?', שאל. 'ההופעה הראשונה של הצ'יזבטרון הייתה יותר גרועה'. ניצלנו! רק מה, לקראת הפרמיירה למחרת נאלצתי לשלב פזמון בסיום, מה שניסיתי להימנע ממנו. על הבוקר אלתרנו מילים של פזמון על בסיס 'העיקר זה להעז' - ודובי הלחין בו במקום. שנים קיבלתי מאקו"ם תמלוגים שלא הגיעו לי".
לאחר שתי התוכניות הראשונות השתחרר מנור מלהקת הנח"ל וחזר לרפת וללול במשמר העמק, בדרך לקריירה כבמאי וכמבקר תיאטרון ומחול. את מקומו תפס הבמאי דוד ברגמן, ניצול שואה שעלה מצרפת, בן 22, שביים את רוב תוכניות הלהקה בשנות ה-50.
ברגמן מספר כיצד כמעט החמיצו את גדול כוכבי להקת הנח"ל, חיים טופול: "הבחינה הראשונה של טופול הייתה כישלון. הבחור הגיע לבחינה עם החיקויים הספרדיים המוכרים של יוסי בנאי. אמרתי לו שאין לנו צורך בבנאי נוסף ואם הוא רוצה, שיביא סחורה אחרת בבחינה השנייה. זו הייתה כבר סיפור אחר לגמרי ובה טופול היה נהדר במקוריות שלו. אגב, כאשר עבדנו על סאלח שבתי, נסענו למעברה ומצאנו משפחה כמו במערכון של קישון".
טופול חשב על שירות קרבי, אבל תוכניתו השתבשה. "כשלהקת הנח"ל באה להופעה בבית דאראס, שם הייתי בקורס מ"כים, החלטנו לעשות להם תרגיל - לא לצחוק, בשום פנים ואופן לא לצחוק! גם אם הם כמעט טיפסו על קירות, שום דבר לא עזר להם. אפילו לא חיוך וחצי חיוך. אחרי מאמץ נואש של חצי שעה, ירדה הלהקה מהבמה. אז קם הרס"ר שלנו, חנניה וקרא לנו: 'בייליס, טובול, עלו לבמה, יאללה! תראו לשחקנים האלה איך מצחיקים!' הראינו ועוד איך. הקהל התפקע מצחוק והאדמה רעדה ממש ממחיאות כפיים.
"כעבור זמן-מה, כשהזדמנתי למפקדת פיקוד הנח"ל, צץ לפתע יוסי בנאי מאי-שם. 'אתה מצורף אלינו ללהקה!', קבע. אמרתי לו שהוא טועה ויש לי סיפוח לצנחנים. בסופו של דבר, הטעות הייתה כולה שלי. כך נקבע מסלול חיי".
כשאפרים קישון הביא את מערכונו העסיסי על סאלח שבתי, נשמעו טענות שאל לה, ללהקה צבאית, לעסוק בנושאים סוציאליים-אזרחיים. "מטורפים, זאת קומדיה, לא משהו דרמטי!", זעק קישון וניצח.
"ב-56' נשלחה הלהקה להופיע בחגיגת יום העצמאות במעברת תלפיות, בירושלים, מעל משאית גדולה ששימשה לנו כבמה", מעיד טופול. "כשעלינו עליה, אני כסאלח ונחמה הנדל בתפקיד העובדת הסוציאלית שבאה לעזור, הקהל שמח. כשביקשתי מנחמה פתק ללשכת העבודה, הקהל הסתקרן לדעת אם הסוציאלית באמת תעזור לי. אבל כשנחמה התחילה לבקש פרטים ואמרה שצריך למלא פרטים, זה שיגע את הקהל.
"אשה אחת איבדה את סבלנותה. היא עלתה למשאית, קרעה מידי נחמה את חבילת הטפסים וצעקה: 'יא סוציאלית, או שתתני לסאלח פתק או שתלכי הביתה'. 'כן, כן, יאללה, תלכי!', צעקו לנחמה. כשהמצב נהיה מסוכן, הסרתי את כובע הבארט מראשי וביקשתי בשמו של סאלח - 'גבירותיי ורבותיי, בבקשה, זוהי רק הצגה, אנחנו חיילים-שחקנים ביחד בצבא וחברים טובים. הקהל נרגע, המערכון נמשך, אבל מבטי השנאה ליוו את נחמה עד שנסענו משם..."
אריק איינשטיין הצטרף ללהקת הנח"ל מאוחר יותר. כאלוף הנוער בקפיצה לגובה, הוא קיווה לשרת כמד"ס, מדריך ספורט, אבל בשל היותו קצר רואי עד להחריד, נאלץ לוותר.
"למרות ששמעתי את השירים ברדיו, לא היה לי ידע על הלהקות הצבאיות", מספר לי איינשטיין בראיון בלעדי. מבלי משים האיש שסימן לו את הנתיב אל התהילה היה אביו, יעקב איינשטיין, שחקן תיאטרון אהל. כשהבחין במצוקת בנו, העלה בפניו את האפשרות של להקה צבאית. 'ננסה', השיב לו הבן. 'נראה מה זה".
כשאיינשטיין הגיע במכנסי התעמלות קצרים אל פיקוד הנח"ל, ביפו, נתקל בכניסה בטופול שקידם את פניו במתיחה. הוא העיף מבט אל מכנסי ההתעמלות של אריק ואמר שאם ינצח אותו בהורדת ידיים, יתקבל ללהקה. אריק ניצח והוזמן אחר כבוד לבחינה. למזלו, נעדר ממנה אורי זוהר, אלוף המתחנים של הלהקה, שבדיוק ישב בכלא עקב עברת משמעת.
איינשטיין: "נבחנתי באטיודים, מין תרגילים משחקיים כאלה. למרות שהייתי די ביישן כזה, הצלחתי עם טיפת הניסיון שהיה לי מהחוג הדרמטי בבית הספר לעשות איזה תרגיל סביב כוס קפה. כשרצו לשמוע אותי שר, הייתה בעיה. לא היה שיר שידעתי מההתחלה ועד הסוף. שרתי את 'שיבולת בשדה' בית ורבע - ונעצרתי. בהחלט מצב מביך. אבל ארי הרצברג, קצין החינוך, שידע מי אבא שלי, אמר - 'תעזבו אותו, בסדר!'"
כך התקבל איינשטיין ללהקת הנח"ל. קרבות על סולואים? - הצחקתם את אריק. "זה היה בזמנים אחרים, לא בתקופה שלנו", הוא מבהיר. "ראיתי את הסרט 'הלהקה-שמלקה'. מה לעשות, היינו יותר תמימים. לא היו לנו ריבים על סולואים. שום אינטריגות. הסולנים היו יוסי פרוסט (לימים מנכ"ל "אמנות לעם" -י. ב-א), ששר את 'כרמלית' ואיתמר כהן, ששר את 'רחל רחל'. לי נתנו לחכות תוכנית עד ששרתי את 'פגישה בניכר'. רק אחרי זה שרתי את 'רוח סתיו'. ליורם (יהורם גאון), שהגיע תוכנית אחריי, היה פחות מכך. הוא היה אצלנו שחקן. בקושי אפשרו לו לשיר בשיר הזה בקול דיבורי את השורה - 'היי, בובה, מותק, בואי לרקוד".
יוסי פרוסט: "כשהגעתי למפקדת הנח"ל, נתקלתי בכניסה במין דבר ארוך כזה, רזה וחיוור, עם נעלי-צבא גדולות. 'שלום, שמי אריק איינשטיין', כך הציג את עצמו. 'אני מבין שאתה יוסי פרוסט ואתה שר', אמר ודרש שאשיר לו. הייתי במבוכה גדולה. בשבילי הוא היה ותיק אם כי הגיע שבועיים לפניי. זמזמתי לו משהו והוא פסק - 'יש לך קול טוב'. זה היה, כביכול, אישור הכניסה שלי ללהקה".
"הופענו רק עם אקורדיון", אריק מתרפק בגעגוע. "מעולם לא הופענו עם מיקרופונים. כן, גם מול המון חיילים באמפיתיאטרון. להופעות נסענו ב'שולטהייס', המשאית שלנו, עם הספסלים בצדדים, שעליהם התגלצ'נו בכל סיבוב. אולי היה קשה, אבל לא חשבנו שאנחנו גיבורים גדולים או חלוצים גדולים. אידיאליסטים? - מה פתאום! כל מה שרצינו זה לעשות טוב לחיילים".