פרולוג

כמה שנים לפני מותו, הלך חיים חפר עם המשורר נתן זך לקיבוץ עינת. השניים החליטו להיקבר זה ליד זה, ורכשו שתי חלקות סמוכות בבית העלמין החילוני שבקיבוץ. בסוף החליט חפר להיקבר לבדו בעין הוד. את החלק שהיה מיועד לו אמר שהוא משאיר לזך במתנה, "שיוכל להתרווח". נתן זך התרווח לפני שבועיים בקיבוץ עינת, שמונה שנים אחרי שחפר התרווח בעין הוד.

אם נחשוב שכל הבלתי אפשרי
הפך להיות פתאום הכל אפשר
פרידה כזאת איננה אכזרית
רק דף סנטימנטלי שנשר
("לב חרות על אקליפטוס" / מילים: חיים חפר)

תמונה ראשונה

אני לא זוכר מתי בדיוק זה היה. אני רק זוכר שזה היה בתקופה שבה עוד השתמשתי במסרק והקשתי על מכונת כתיבה והחלפתי הילוכים בחיפושית הכחלחלה שלי. אני גם זוכר שזה היה מוקדם בבוקר ושצלצול הטלפון - הקווי, אלא מה? - העיר אותי.

"אבי, זה חיים. חיים חפר. תשמע, אני התחייבתי לכתוב ל'יד ושם' מופע לאירוע מאוד חשוב שהם עורכים לאורחים חשובים מארצות הברית. אביבה מרקס ואריק לביא ינחו. אבל אני חייב לטוס מחר לחו"ל. אז חשבתי עליך. אתה תוכל לכתוב את זה במקומי. הצעתי להם וכרגע הם אישרו את זה. אז תוכל לקפוץ אליי בעוד שעה בערך?".

אני לא חושב שהצלחתי להשחיל אפילו מילה אחת. הייתי נרגש מדי. חיים חפר מציע שאני אחליף אותו. חיים חפר, משורר כל התקופות, מציע לי לכתוב במקומו! אני חושב שברגע ההוא הבנתי את מה שהכחשתי והתכחשתי לו עד אז. שהכתיבה היא לא איזה עניין צדדי אצלי, ושאני לא צריך להתנצל בפני אף אחד. חיים חפר נתן לי באותו הרגע את חותמת הכשרות. ואת זה זכרתי לו עד יומו האחרון. עד הרגע שבו ניגשתי אליו, לברך אותו על עוד פרס שזכה בו, כשכבר נעזר במקל ולצדו המטפלת הפיליפינית הנאמנה שלו. "אוי, אבי, דע לך שהזִקנה היא מכה מתחת לחגורה", הוא נאנח.

נזכרתי בתוכנית "הדרן לחיים חפר", שהוקרנה בטלוויזיה הישראלית. הוא היה אז בן 62. זה היה לפני 33 שנים. דליה גוטמן, המפיקה האולטימטיבית, הצליחה בהדרן אחד לסכם את חיים חפר בתוכנית כל כך מגוונת, מבדרת ומרגשת. "אין אני יודע אם מי שארגן את המסיבה הזו יכול היה לראות את אשר בלבי לגבי יצירתך", אמר אז יצחק בן־אהרן. "אני קורא ומשתאה לכושר היצירה של חיים. מעיין בלתי נדלה. אילו עידנים וזמנים ותקופות עברו מאז שליווה את שיירות הלוחמים. ניצנים ראשונים של תרבות ארץ־ישראלית אותנטית של בני הארץ. חיים היה במודע משורר הזמן ההוא. משורר כל התקופות".

אני יודע שאני אמות בקיץ
ונשמתי תפרח ולא תחזור
את תתפני ודאי מעיסוקייך
כדי לראות אותי יורד לבור

הקברנים יזיעו תחת בית השחי
הקבצנים ילכו מאיש לאיש
והקהל הטוב יפרוץ בבכי
כשמישהו ישיר את הקדיש
("אני יודע שאני אמות בקיץ" / מילים: חיים חפר)

הוא מת בגיל 86, בספטמבר 2012.

תמונה שנייה

"על שני דברים אני מקנא בך", אמר יורם טהרלב ב"הדרן לחיים חפר". "אחד, על שזכית להיוולד בתקופה הנכונה כדי לכתוב את שירי מלחמת השחרור וקום המדינה. ושתיים, הדבר שעליו אני מקנא פי כמה: על זה שהכנסת למיטה שלך את המקאמה".

אבל חפר לא רק נולד בתקופה הנכונה. הוא בעצם זה שהמציא והביא לתרבות הישראלית את הלהקות הצבאיות, שנתנו פה את הטון במשך כמה וכמה עשורים. ועל זה אני מקנא בו.

"חיים אנחנו חייבים לך כל כך הרבה", אמר שייקה אופיר והתכוון לשמו שהוא נושא איתו ושחיים חפר נתן לו. חיים פיינר, כשכבר הפך לחיים חפר, פנה יום אחד לשייקה גולדשטיין כוכב הצ'יזבטרון ושאל: "תגיד, שייקה, אתה מתכוון להסתובב עוד הרבה זמן עם הגולדשטיין הזה? מהיום אתה אופיר". בהזדמנות זו גילה שייקה איך נולד הצ'יזבטרון, שהיה הלהקה הצבאית הישראלית הראשונה.

"לקראת סוף 1947 התקיימה מסיבה של מלווי השיירות של הפלמ"ח, בבית ספר עזוב בדרום תל אביב", סיפר שייקה אופיר. "היו נוכחים שם מפקדנו יגאל אלון, וגם הפלמ"חניק חיים חפר, שהיה בכל מקום שהיה חשוב להימצא בו. ואז, כטוב לבנו בקוניאק מדיצינל, קמו הארטיסטים שבחבורה לבדר. ומי הם היו? נעמי פולני ואנוכי. אחרי ההופעה תפס יגאל אלון את ידו של חיים חפר ואמר לו: חיים, נעמי ושייקה לא ילוו יותר שיירות. הם יעסקו אך ורק בהעלאת המורל של מלווי השיירות וכל יתר הפלמ"חניקים באשר הם. חיים שאל: 'אז מה, זאת להקה?', 'כן', ענה יגאל אלון. 'אז שמה יהיה צ'יזבטרון', אמר חיים חפר ושלף קופסת סיגריות 'דובק 10', ועל גב הקופסה כתב את המנון הלהקה".

אם באוהל תשב, או תשכב בעמדה
אם תצא לקרבות עד אור שחר
עוד תבוא, ידידי ותאמר לי תודה
שהיה לך ערב של נחת

אחרי הפגישה עם עבדאללה
עת ההוא במרומים כבר ישכון
עוד תאמר אל החבר'ה: אינשאללה
ונראה שוב את הצ'יזבטרון

צ'יזבטרון, צ'יזבטרון, צ'יזבטרון
זאת קולקציה של צחוק וצ'יזבטים
שכמוה מזמן לא שמעתם
צ'יזבטרון, צ'יזבטרון, צ'יזבטרון
אומנות. כישרון
("המנון הצ'יזבטרון" / מילים: חיים חפר)

הופעת הבכורה של להקת הצ'יזבטרון בתוכניתם הראשונה נערכה בחודש פברואר 1948, בקורס מ"כים של הפלמ"ח בקיבוץ דליה.

תמונה שלישית

"כל זמן שאתה כותב, שאתה יוצר, שאתה מתעסק בעניינים שאתה חושב שהם חשובים, אז זה טוב. אני מרוצה", את זה אמר לדב אלבוים בתוכנית "חוצה ישראל" ששודרה ב־2001. "על מה אתה כותב?" שאל אלבוים, וחפר פירט: "חלק נוסטלגיה וחלק זו מחאה חריפה שכואב לי ואני כועס. זה מגיע כמעט עד גבול השנאה, אבל לשנאה אני לא מגיע".

קצת אחרי הראיון הזה הוא עורר שערורייה גדולה, כשאמר שהעולים ממרוקו "הביאו לנו תרבות של מופלטות וקברים". ועל הזמרים המזרחיים התבטא: "החבר'ה האלה לא מדברים עברית נכונה. זה לא רק עוני של שפה, זה עוני של רגשות". כשפרצה השערורייה הבלתי נמנעת, הוא התנצל ואמר שדבריו הוצאו מהקשרם.

בשנת 2005 הוסיף חיים חפר בית ל"הן אפשר", השיר שנכתב ב־1948 לצ'יזבטרון, והוא לדבריו השיר האהוב עליו ביותר מכל שיריו. גם נתן אלתרמן היה סבור שזה השיר היפה ביותר שנכתב במלחמת העצמאות.

וזו התוספת:

הן אפשר, הן אפשר
אבל ים השנאה האכזר
סביב חיינו רוגש וגועש
באימה, בחמה ובאש

אבל ערב ודאי עוד יבוא
וכוכב בעינייך יזרח
ואת חג הבשורות הטובות
הוא אליי ואלייך ישלח

"אני לא בטוח שזה לא טוב שבן־גוריון פירק לנו את הפלמ"ח", אמר חפר, "מפני שאחרת הייתי נשאר עד היום בפלמ"ח".
צדק יורם קניוק שאמר עליו שהוא היה פלמ"חניק עד יומו האחרון.

חיים חפר (צילום: רענן כהן)חיים חפר (צילום: רענן כהן)

אתנחתא

יותר מאלף שירים כתב חיים חפר. שירים שהיו עדים וביטאו את רוחן של התקופות השונות בחיינו. הוא כתב ללהקות הצבאיות, והוא כתב לתרנגולים ולשלישיית גשר הירקון ולחלונות הגבוהים. הוא כתב למחזות הזמר "קזבלן" ו"איי לייק מייק" ו"סאלח שבתי". הוא כתב לקדם אירוויזיון. הוא אפילו כתב לגליה ירון ולשאנן סטריט מהדג נחש.

אני מריח רעל
אני נושם אבק שריפה
מוחק עקבות הנעל
של ארץ ישראל היפה
אני קוצץ צמרת
ביערות הראשונים
ולאת "אין לי ארץ אחרת"
אני משחית את הפנים

מי יאמין שפרח
עוד ילבלב כאן במדבר
כשמסביבי קוצי הפרא
הם העבר והמחר

וכאן אני נושך שיניים
ומעיניי מדיר שינה
תנו לקיסר את השמיים,
לי תשאירו תקווה קטנה
("כעס" / מילים: חיים חפר)

אפילוג

מאחר שכבר כתבתי על כל המי ומי, על חברים ויריבים במישור הפרטי ובמישור הלאומי, ומאחר שאני גם דאגן גדול לכבודי ולשמי, החלטתי לא לסמוך, אלא לכתוב מקאמה על עצמי.

בתוכנית שהוקדשה לו הקריא חיים חפר את המקאמה שהקדיש לעצמו. כי מי יותר טוב בכתיבת מקאמות מהאיש שעשה זאת בכל שבוע במשך עשרות שנים ב"ידיעות אחרונות".

ובכן חיים, אתה יודע שאני אוהב אותך, ואל תנסה זאת להכחיש, וכמו שאני אוהב אותך, לא אוהב אותך איש. חיים, אתה יודע שאני בשבילך יותר מחבר, הרי כשאתה לא יכול להירדם, מי נשאר איתך ער? ובחורף, מי מלביש לך פולובר? וכשאתה שותה יותר מדי, מי חוטף את ההנגאובר?... אתה רואה, חיים, שאני מעריץ גדול שלך, אבל כדי להיות כן - כמו שאני יודע מה שיש בך, אני גם יודע מה שאין... בקיצור: ברע ובטוב, ברוע ובנחמד, אתה יכול להיות בטוח שאנחנו בראש אחד. אמרת תודה? אמרתי. יפה, חיים, אני עוד אעשה ממך בן אדם.

"אני אוהב להתבדח על המוות", אמר שנה לפני מותו לאור ברנע, בראיון ב־ynet. "אני לא רוצה שיגידו קדיש ואל מלא רחמים. אני רוצה להיות בתוך ארון, ושתהיה מוזיקה, משהו של סשה ארגוב. על המצבה אני רוצה שיהיה כתוב: הלך בדרך כל הארץ".