"חיוך, או 'Smile', כפי שנקרא בביצוע זמרת הג'ז אלה ג'וי מאיר השיר הראשון שיוצא מהאלבום שלי, זה דבר שאנחנו זקוקים לו, בפרט בתקופה הקשה שאנחנו עוברים כעת", אומרת המלחינה אביה קופלמן, מבכירי מלחיני המוזיקה הרצינית בארץ, שמטילה פצצה מוזיקלית עם חציית הקווים שלה אל מחוזות הג'ז, המוזיקה האלקטרונית ואף הרוק. "למעשה, כתבתי אותו לפני הקורונה כדי לעודד את עצמי ולגרום לי יותר לחייך לעולם, אבל על רקע מה שקורה בימים אלה, נראה שזה מתאים לכולם".
בתחילת הקורונה תמו שבע שנותיה של קופלמן כמלחינת הבית של התזמורת הסימפונית ירושלים. לכאורה, היא, הבועטת לא פעם בממסד, נשאה משרה באחד ממעוזיו המוזיקליים. האמנם?
קופלמן מבהירה: "כמלחינת הבית בתזמורת הסימפונית ירושלים, ניתן לי שם חופש-פעולה. זה אפשר לי להזמין יצירות של מלחינות ומלחינים צעירים, שאלמלא כן לא היו מגיעים איתן לידי השמעה בביצוע תזמורת סימפונית, כי הממסד, השמרני מטבעו ומנסה לשמר כוח, נוקשה כלפי מלחינות".
קופלמן נולדה במוסקבה כבת להורים ציונים וכשחיפשו לה שם עברי, בחרו בשם אביה. כמסורבי עלייה, הם עברו תקופה קשה של תשע שנים עד עלייתם ארצה ובתם סבלה מהתנכלויות בבית הספר. היא התחילה שם ללמוד פסנתר והפסיקה בגלל הנוקשות של המורה. זה היה המרד הראשון שלה כמי שמודה שהמרדנות טבועה בה מתמיד.
בארץ חזרה לפסנתר, אולי מפני שמצא חן בעיניה הפסנתרן שניגן בחוג לבלט שבו רקדה. לדבריה, כבר אז ידעה שמוזיקה זה משהו שתעשה כל החיים. הפסנתרן רונן שפירא, ממוריה, המבוגר ממנה ב-14 שנה, היה לבעלה עד שנפרדו דרכיהם והיא לא נישאה שוב. בנם בן ה-21 השתחרר באחרונה מהצבא. "הוא מקסים, מקסים, מקסים", קופלמן מחמיאה לו ברגשנות. "הוא מנגן בכל מיני כלים ויוצר מוזיקה, אך לא נראה לי כי ימשיך בכך כמקצוע. ממה שהוא רואה איך אני חיה, הוא יעדיף עבודה יציבה יותר".
כשקופלמן, רמת-גנית עם יכולת התנסחות מרשימה ושיער גולש, נשאלת מה היא אוהבת חוץ מאשר את בנה, היא משיבה: "אני אוהבת אנשים אולי כקונטרה לכך שמלחינה זה מקצוע מאוד-מאוד בודד. אם חשבתי שאני אוהבת להיות לבד, כי כל תהליך היצירה קורה לבד, בימי הקורונה הבנתי כמה זה לא נכון ואיך שאינטראקציה עם אנשים מפרה".
התרעות פיקוד העורף