דודו טסה וברי סחרוף שייכים אמנם לדורות שונים, אך מגיעים מעולם די דומה - עולם המשלב מוזיקה מזרחית אסלית עם רוקנרול. שניהם חקרו והתנסו מוזיקלית במחוזות הללו, בצורה מעמיקה ופדנטית - סחרוף עם המוזיקה הטורקית והיוונית וטסה עם המוזיקה העיראקית. לכן, המפגש ביניהם באלבום החדש והמשותף – "בדל של אור" סיקרן אותי עוד בטרם האזנתי לאלבומם המשותף, בייחוד לאור העובדה שעקבתי אחר שיתוף הפעולה ביניהם עוד משנת 2007 כשברי תרם קולו ונגינתו לאלבום של "דודו טסה והכוויתים".

האלבום לוקח את השילוב בין הרוקנרול (פינת להקות הקצב של רמלה מימי הסיקסטיז) לבין המוזיקה הערבית והמזרחית כמה דרגות למעלה, הן מבחינת העיבודים והן מבחינת הנגינה הוירטואוזית של סחרוף וטסה, המנהלים "רומן" מוזיקלי באולפן שיוצר חשמל באוזניים (אין לי דרך אחרת לתאר זאת).

ברגע שהשיר הראשון, ליתר דיוק נעימה אינסטרומנטלית, בקע מהרמקולים ידעתי שזה אלבום טוב. לא צריך מעבר לכמה שניות של קטע שבמהלכו אתה אומר את ה"ואוו" (משהו שקשה לומר במפה המוזיקלית בארץ בשנים האחרונות) כדי לדעת זאת.

"קרטאש" הוא אחת הנעימות המוזיקליות הכי קליטות וטובות ששמעתי בשנים האחרונות, גם בגלל שהוא משלב בין הסגנונות המוזיקליים שצוינו לעיל בצורה מדויקת להפליא וגם כי ההנאה והפאן ביצירתו בולטים ומועברים למאזין היטב.

ב"ראי איזה פלא" (שגלעד כהנא היה שותף ביצירתו) ישנה רומנטיקה פיוטית טקסטואלית, שבביצועם ההרמוני של השניים יש מן החזרת הכוח לזמר העברי, ודגילה באיכות שעוברת בנונשלנטיות בקולם של השניים.

ב"הכי קרוב שיש" שהלחינו השניים לטקסט של אלי אליהו וטסה, יש דוקומנט לתדמית "הבן של", כיצד זה מרגיש להיות בן של אגדה כלשהיא ולחיות בצלו. זה אולי הטקסט המשמעותי הראשון שהושר ונכתב בהקשר זה ומובא פה ביתר רגש וכנות. 

יש באלבום גם מן המלנכוליה, למשל ב"הרגעים האחרונים של האור" שהלחינו השניים למילותיו של אלי אליהו. אני חוזר למחוזות שירי המשוררים הגדולים, מחוזות בהם הלחן והטקסט היו שווי ערך ושירתו זה את זה, כשהטקסט ניגן את השיר והמנגינה שוררה את המילים. תחושה דומה עברה בי גם בשיר "לעת ערב".

הרקע הרוקי-בלוזיסטי של השניים בא לידי ביטוי ביתר שאת ב"מה אספר לך", שמלבד המטאפורות הספונות בו, שובר קצת את הלך רוח שנשמע עד אותה נקודה באלבום ומצליח לסחוף, הן רעיונית והן מוזיקלית כשהוא רוקח בלוז ים תיכוני אותנטי.

באלבום, לצד השירים המופלאים הנוספים בו, ישנן גם שתי הפתעות: האחת – "יא בא לא", שירם של האחים רחבאני שהשניים מבצעים בכריזמה בערבית ובעברית (תרגום: עידן בהריר) ו"על פי הבאר" בו מארחים את כותבו, אהוד בנאי, לשיר מלא שאלות קיומיות ואי וודאות.

 לסיכום, סחרוף וטסה עשו לנו "תכסיס" ודווקא בחודש האחרון של שנת 2020 מוציאים את האלבום הכי טוב שיצא השנה ואחד האלבומים הטובים בכל הזמנים (לדעתי) והשנים שתחלופנה תחתומנה על מילותיי אלו. שאפו!