דודו טסה וברי סחרוף שייכים אמנם לדורות שונים, אך מגיעים מעולם די דומה - עולם המשלב מוזיקה מזרחית אסלית עם רוקנרול. שניהם חקרו והתנסו מוזיקלית במחוזות הללו, בצורה מעמיקה ופדנטית - סחרוף עם המוזיקה הטורקית והיוונית וטסה עם המוזיקה העיראקית. לכן, המפגש ביניהם באלבום החדש והמשותף – "בדל של אור" סיקרן אותי עוד בטרם האזנתי לאלבומם המשותף, בייחוד לאור העובדה שעקבתי אחר שיתוף הפעולה ביניהם עוד משנת 2007 כשברי תרם קולו ונגינתו לאלבום של "דודו טסה והכוויתים".
האלבום לוקח את השילוב בין הרוקנרול (פינת להקות הקצב של רמלה מימי הסיקסטיז) לבין המוזיקה הערבית והמזרחית כמה דרגות למעלה, הן מבחינת העיבודים והן מבחינת הנגינה הוירטואוזית של סחרוף וטסה, המנהלים "רומן" מוזיקלי באולפן שיוצר חשמל באוזניים (אין לי דרך אחרת לתאר זאת).
ברגע שהשיר הראשון, ליתר דיוק נעימה אינסטרומנטלית, בקע מהרמקולים ידעתי שזה אלבום טוב. לא צריך מעבר לכמה שניות של קטע שבמהלכו אתה אומר את ה"ואוו" (משהו שקשה לומר במפה המוזיקלית בארץ בשנים האחרונות) כדי לדעת זאת.
לסיכום, סחרוף וטסה עשו לנו "תכסיס" ודווקא בחודש האחרון של שנת 2020 מוציאים את האלבום הכי טוב שיצא השנה ואחד האלבומים הטובים בכל הזמנים (לדעתי) והשנים שתחלופנה תחתומנה על מילותיי אלו. שאפו!
התרעות פיקוד העורף