פרולוג
הייתי ילד. זה היה פעם, לפני המון־המון זמן. את גיבורי התרבות שלי לא יכולתי לראות. הם היו כוכבים. אבל כמו הכוכבים בשמיים, הם נצנצו לי מרחוק. בעיתונים היומיים לא טרחו לבזבז מקום יקר על תמונות של ארטיסטים וליצנים. העיתונים, שהיו דקים מאוד, מקסימום שמונה עמודים, לא יכלו להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה.

התמונות של חיים ויצמן ודוד בן־גוריון, שהיו החשובים באמת, עלו בעמודי העיתונים האלה כמעט מדי יום. צ'רצ'יל ואייזנהאואר היו כוכבי־העל, הסופר־סטארים הבינלאומיים, והתמונות שלהם נמרחו על דפי העיתונים. לכן ידעתי איך נראים המנהיגים בארץ ובעולם. ידעתי גם איך נראה אברהם קריניצי, ראש העיר שלי. כי בירחון "ידיעות רמת גן" בצבצה דמותו מכל עמוד, מהשער ועד לדף האחורי. אבל לא היה לי מושג איך נראו יפה ירקוני ושושנה דמארי, שרק את קולן שמעתי ברדיו.

היה ברור לי שיפה ירקוני היא אישה ירוקה. כי היא שרה "הוי, ירוקה אני מבטן ומלידה". אחר כך הייתי בטוח שהיא אישה שחורה ששרה "כושי כלב קט", ו"שחרחורת כך קראו לה בפלוגה". היה לי ברור ששושנה דמארי, שהיו לה עיניים שחורות, גרה בצפת. כי הרי היא בעצמה הכריזה בכל שבת בתוכנית כבקשתך "אני מצפת. אני מצפת".

מקור המידע הכי מהימן שלי היה התוכנית "המסך עולה". בכל שבת ב־11:00 הייתי מתיישב מול הרדיו, צופה בו כמו בתיאטרון ומאזין למה שנקרא "תסכית". שם הכרתי את הקולות של גדולי הבמה הישראלית, שהיו משתתפים בטובי המחזות. היה לי ולאמא שלי משחק של מי יזהה ראשון את הקול של השחקן שבוקע מהרדיו. בסוף התוכנית יכולנו לאמת את הניחושים שלנו, כאשר הקריין הכריז בקול פומפוזי מי השתתף בתסכית ובאיזה תפקיד. ככה זיהיתי את הקולות של השחקנים שמעולם לא ראיתי.

לפעמים בלבלתי בין הקול של חנה מרון לקול של אורנה פורת, או בין אהרן מסקין ליוסי ידין. אבל אף פעם לא טעיתי בזיהוי קולה החם, הצרוד, הכמעט נשבר לפעמים והנוגע ללב של רחל מרכוס.

"כן, שוב חלמתי הלילה על שבא הקטנה. שמע, זה היה כל כך ממשי... מאז היא אבדה לי ודי. אתה חושב שזה שחלמתי עליה, אולי זה סימן שהיא תחזור?... לא, לא. אני לא בוכה. לא. אני יוצאת לחפש אותה. אני רק אקרא לה. בואי הביתה. בואי. שבא הקטנה, בואי... איננה... מילא... אני לא בוכה... ככה קצת... קצת עצוב לי...
("שובי שבא הקטנה" / וויליאם אינג' /
 עברית: בנימין תמוז)

הייתי בערך בן 10 כששמעתי ברדיו את רחל מרכוס קוראת לשבא הקטנה לשוב הביתה. גיליתי ששבא הקטנה היא בעצם כלבה, שאף על פי שמדברים עליה במשך כל ההצגה לא חוזרת הביתה ולא רואים אותה בכלל. הצגה שלמה שנקראת על שם כלבה שבכלל לא מופיעה בה.

תמונה ראשונה

ב־1934 נקלעה רחל מרכוס בת ה־22 - שחקנית צעירה שרק הגיעה מגרודנו, אחת מקהילות היהודים העתיקות והוותיקות בליטא - ל"שלג לבנון", בית הקפה הראשון בתל אביב של הבוהמיינים הארצישראליים. נתן אלתרמן, שנהג לשבת שם באופן קבוע, אפילו הקדיש שיר לבית הקפה.

בך ה"שלג" בלילות
מצא כל איש את מנת כוסו לו
העיר זימרה במקהלות
ורק אתה זימרת סולו
("שלג לבנון" / נתן אלתרמן)

היא נתקלה שם, ויש שמועות שלא במקרה, באלתרמן בן ה־24, והעזה להציג את עצמה כשחקנית צעירה שמחפשת מישהו שיכתוב לה שירים להופעה שהיא מתכננת להעלות ברחבי הארץ.

אלתרמן - שלא היה סתם מישהו, אלא כבר ה־אלתרמן - נכבש בקסם, או בטמפרמנט הג'ינג'י. ואולי הישירות של הצעירה העולה החדשה עשתה לו את זה. כך או כך, כעבור שנה הם נישאו.

רחל מרכוס (צילום: נתי הרניק, לע''מ)רחל מרכוס (צילום: נתי הרניק, לע''מ)


הוא החל לעשות חיל, והיא החלה להתבסס כשחקנית מובילה בתיאטרון הישראלי. השמועה מספרת שאחרי שתיאטרון המטאטא לא קיבל אותה לשורותיו, ניתק איתו אלתרמן את קשריו והעתיק את כל כתיבתו הקלה לתיאטרון לי לה לו, שקם ב־1945 וגילה לכולנו בין השאר את ג'ני לוביץ', את ג'טה לוקה ואת שושנה דמארי הצעירה.
מרכוס הצטרפה די מהר לתיאטרון הקאמרי, שנוסד שנתיים קודם לכן, ומאז הייתה לאחת השחקניות המובילות בו. אלתרמן היה אחד המתרגמים הקבועים של התיאטרון. מחזותיו "פונדק הרוחות", "כנרת כנרת" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (על פי מחזהו של סמי גרונמן) הוצגו בו.
בשנת 1941, שש שנים אחרי שנישאו, נולדה תרצה, בתם היחידה של מרכוס ואלתרמן.
אבל שנה לפני כן התרחש המפגש הגורלי. זה שהפך לסוד הגלוי ביותר בחיי הבוהמה בישראל.
תמונה שנייה
גם פגישה זו התקיימה בבית הקפה, כשנכנסה אליו ציירת צעירה ויפה. קראו לה צילה בינדר. מהלילה הגורלי ההוא ועד למותו, כעבור 30 שנה, חלק אלתרמן את אהבתו בין שתי נשים: רחל מרכוס, אשתו החוקית, וצילה בינדר, אשת חיקו.

"ערב אחד, ב'כסית', שאל אותי אם אני יודע מה בין אשת־חוֹק לאשת־חֵיק. לא ידעתי... אמר נתן: 'הנה מה שביניהן - רק אות אחת קטנה שבקושי רואים אותה, אבל היא־היא ה'אות־אות־אות' של כל העניין, ורק חיריק אחד גלמוד, שדבק בחולם אחד גלמוד, ונהפכו שניהם לצירה. אבל איזה צירה!".
("כ"ז שירים, נתן היה אומר" / יעקב אורלנד)

"כשהייתה בת 19, נשבתה צילה בינדר בקסמי 'כוכבים בחוץ'", כתב ב"הארץ" עודד כרמלי. "יום אחד החליטה ללכת עם חברה לקפה 'אררט' כדי לראות את המשורר במו עיניה. אלתרמן ישב בשולחן עם יעקב אורלנד. אשתו רחל מרכוס ישבה בשולחן הסמוך - אבל הסתלקה מהמקום כשהבינה מה מתרחש. חניכת השומר הצעיר הצעירה והיפהפייה עוררה את תשומת לבם של הגברים. ניסיונות החיזור התמימים ושובי הלב המשיכו בחוף הים, אז התיישבה בינדר לצד אלתרמן וציטטה לו משיריו".
רק כשנה אחרי זה החל לפרוח הרומן הכי סודי, שהיה הכי מפורסם והכי ידוע לכולם.

אני אוהבת אותך, אלתרמן שלי.
מה אעשה כל הימים והלילות, ואתה רחוק. פחד תוקף אותי למחשבה שמשהו יקרה ולא אראה אותך, שמשהו יקרה ולא אהיה על ידך.
אין לי רגע חיים בלעדיך.
הטבע המקולל שלי... רע לי, רע מאוד, אלתרמן שלי, אני בוכה. אני רוצה אותך על ידי, אני רוצה שתאהב אותי, אני רוצה לנגוע בך, להסתכל בך, לחוש אותך. אצא מדעתי, אני רוצה להיות על ידך. תעזור לי, רחם עלי.
אלתרמן, אני בוכה, תבין, אינני רוצה כלום, אינני רוצה דבר בחיים, החיים זה אתה לגמרי ואני רוצה אותך.
תהיה טוב אלי ותאמין לי ואל תשכח זאת לרגע, כי הרגעים שאני רואה אותך הם הכל, הכל לגמרי ולעולם.
רחם עלי, אלתרמן שלי, אני מתחננת לפניך.

שתי הנשים שאחזו באיש האחד קיימו ביניהן סוג של קשר שמקורו קודם כל באהבה הגדולה לאיש האחד.

מרכוס ידעה והבינה עד כמה גדולה אהבתם של השניים. "אהבה היא לא פשע", אמרה. בינדר מצדה ידעה שאלתרמן לעולם לא יעזוב את רחל אשתו.

צילה בינדר (צילום: מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית)צילה בינדר (צילום: מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית)


השחקן והבמאי עודד קוטלר, שהיה בעלה הראשון של הבת תרצה, סיפר למאיה נחום שחל ב"כלכליסט": "אף אחד לא הצליח לפענח את ההסתגלות שלה למורכבות הזאת. היא הייתה אישה חמה ורגשית מאוד, לא תמיד הכל היה צפוי, גם לא איך היא קיבלה אדם שחי־לא־חי איתה וכן חי עם עוד מישהי".

אתנחתא

מכל הנשים, הבת תרצה הייתה אהבתו הגדולה של אלתרמן. על הקשר המיוחד ביניהם נכתבו מילים, מאמרים, שירים וספרים.
"כלפי נתן הייתה לתרצה הערצה, היה ביניהם שיח בין שני גאונים", אומר קוטלר. "עם רחל היה לתרצה קשר של אם ובת. תרצה אהבה אותה מאוד, אבל גם אהבה לעצבן אותה חצי בצחוק, למרוד".

"אני מביטה בחלון. רואה עננה של כסף. אני צוחקת אליה. היא שכיסתה פעם על גגו של בית קפה אחד שנקרא 'עץ השזיף'. שם היה יושב תמיד אבא שלי, עם שפעת ידידים מוזרים וגבוהים, עד לשעות הלילה הקטנות...
השעה מאוחרת. לילה טוב".
("עץ השזיף" / תרצה אתר)

לאחר נישואיו יצא הזוג הצעיר תרצה אתר ועודד קוטלר ללמוד בניו יורק. תרצה חוותה שם משבר נפשי, ואלתרמן מיהר לטוס אליה. משם כתב לרחל אשתו ואם בתו את המכתב הזה:

"רחל יקרה ואהובה,
לתרצה היה קצת חום במשך יום בערך, אך היא כבר בריאה בהחלט והיא במצב רוח טוב ונמרץ, ואני מרגיש שהרגשת הביטחון שנוספה לה עכשיו, כשאני כאן, היא יסוד חשוב וחזק. היא מדברת עלייך באהבה ובגעגועים רבים ועמוקים... חוץ מזה יש לה סיפוק רב ומוצדק מיחס האהבה והכבוד של חבריה וחברותיה בבית־הספר. הם רואים אותה כמו מלכה ממש, והנערות באות אליה לשפוך את לבן ולהתייעץ איתה על בעיות שלהן וכל מיני צרות שלהן. הלא את יודעת כמה היא חכמה ונמרצת וחזקה, רק לה לעצמה היא לא יכולה לעזור במשך זמן מה, עכשיו כל זה כבר מאחור...נוכחותי פה חשובה מאוד.
תודה לך על החולצה הנהדרת ששלחת לי (אני לבוש בה עכשיו) ועל הסוודר... כתבי מה נשמע בהצגה, ואיך זה הולך, ואם יש קהל ואם כבר קיבלת משהו מן המגיע...
דרשי בשלום כל החברים וכל טוב לך, רחל יקרה"

תמונה שלישית

נתן אלתרמן נפטר ב־1970. הוא היה בן 60.
בערב מותו הוא לקח גיליון נייר וכתב את צוואתו:

1. בלי הספדים. 2. לקבור אותי בין סתם יהודים.
3. מן "הירושה" שתישאר וההכנסות (אם תהיינה) מן הספרים יש להפריש חלק רביעי לקיום לצילה בינדר. היא ויתרה למעני הן הרבה יותר מזה, אך מה לעשות.

רחל אשתו, שהייתה כל הזמן ליד מיטתו, ביקשה לקרוא לצילה.

"אני רוצה להיפגש עם צילה. לא היום, אולי מחרתיים... אבל אני זקוקה לה. לא שאני רוצה לעזור לה, אני זקוקה לה. אני יודעת, מעולם לא שנאתי את צילה ולא דיברתי עליה רעות. תמיד אמרתי לעצמי: אהבה איננה פשע... סבלתי הרבה, אבל היו רגעים מעטים שלמענם הכל היה כדאי... צילה לא ניסתה אף פעם לקחת אותו ממני. גם הוא לא היה עוזב אותי. הוא היה זקוק לכתפיים הרחבות שלי, לרצון־החיים שלי, לטבעיות שלי".

אפילוג

ב־1977 קפצה תרצה בת ה־36 אל מותה ממרפסת ביתה. שמונה שנים אחרי כן, ב־13 בדצמבר 1985, השבוע לפני 35 שנה, נפטרה מרכוס מהתקף לב. היא הייתה בת 73.

"קשה לי לדבר על הדברים", אמרה זמן קצר לפני מותה לחיים נגיד ב"מעריב". "אני נוגעת בכאב. ביסוד חיי. הכל נגמר ואני יוצרת לעצמי פלנטה של בדידות מוחלטת".

בינדר הלכה לעולמה ב־1987, שנתיים אחרי מותה של מרכוס.