"אכן, רציתי לומר כאן משהו על תקשורת בין בני-אדם בכלל, בפרט בתוך משפחה, כשהם קרובים זה לזה, אפילו מלופפים זה בזה, כמה היא יכולה להיות דחוסה ומורכבת, בטח ובטח כשיש הלקות האוטיסטית - המופיעה כאן בשם היצירה - משהו שאני מכירה מאוד מקרוב".
לצד ההלחנה, שליי-זונדינר היא גם מחברת הליברטו. הבימוי הופקד בידיה המנוסות של שירית לי וייס, במאית האופרה הישראלית. ניצוח וניהול מוזיקלי: דור מגן. התפאורה של מאיה נידר-מורן, שהיא גם מעצבת התלבושות, מצביעה על הקושי לתקשר. עודד רייך, בריטון האופרה הישראלית, הוא בדמות האב הפנים המוכרות על הבמה. האופרה מועלית בשיתוף עם תזמורת הרחוב הירושלמית בניהולו של עידו שפיטלניק ובתמיכת מפעל הפיס.
שליי-זונדינר, 36, הינה ירושלמית זה מכבר. "גדלתי בנס-ציונה בבית חובב מוזיקה", היא, בתם של אחות ומורה, מספרת. הרומן שלה עם הפסנתר החל בגיל חמש, "מרצוני", היא מדגישה. בגיל 15 עברה לפנימיית התיכון למדעים ולאומנויות בירושלים, שם היו המלחינים אנדרה היידו ומיכאל וולפה מוריה המובהקים והמשפיעים. לדבריה, הם ומוריה באקדמיה למוזיקה ולמחול, ארי שבתאי ומרק קופיטמן, תרמו לעיצוב המלחינה שהיא.
מלימודיה של שליי-זונדינר, כיום דוקטורנטית לקומפוזיציה, יצאה מלחינה רב-סגנונית, המשייטת בין מוזיקה תזמורתית, קאמרית, תיאטרלית ואלקטרו-אקוסטית. "אני עושה מה שמעניין ומסקרן אותי", היא מצהירה. "כעת, אני עוסקת במוזיקה אלקטרונית, שהיא עולם אינסופי, שהוא כמו חנות צעצועים ענקית, שאפשר לשחק בה ולמצוא איזה סאונד שרוצים. זה לא מפריע לי לאהוב שירים עבריים, במיוחד של נעמי שמר, יוני רכטר ומתי כספי, כשבכך ניתן להבחין ביצירה שלי".
לדבריה, גם היותה ירושלמית משפיעה על היצירה שלה. "כמלחינה ירושלמית, נכנס לתוך המוזיקה שלי בליל של קולות ואמירות - דיסוננטיות, סותרות וחסרות מנוחה. מצבים דרמטיים מעורפלים מוצאים את ביטויים בצירופי הצלילים שאני יוצרת, שהם על הגבול שבין הנורמטיבי והמטורף, כשצלילים נעימים ורכים יכולים בו-בזמן להכיל של כמעט לפני פיצוץ".
"אם תשאל מדוע, אז זה בגלל החשש שלא יבוא קהל. במובן הזה יש משהו מנוון בתרבות הממסדית. מה שיכול להסדיר את העניין זה חוק מוזיקה, כפי שיש חוק קולנוע, שעשה ממש טוב לקולנוע הישראלי וקידם אותו. אני מאמינה כשמעמידים תקציבים ראויים, יש לכך תוצאות חיוביות".
התרעות פיקוד העורף