פרולוג

הוא היה פזמונאי צעיר, מצליחן תורן. כמעט כל שיר שלו היה להיט. הוא כתב בעברית שהייתה שלנו, של הנוער של שנות ה־60, בסלנג הכי עדכני.

את הרי פצצה גם באביב וגם בחורף
את הרי יודעת גם בסתיו כמה יפית
אלא שבקיץ את גורמת לי סחרחורת
והמחשופים שלך גומרים אותי סופית

ולכן עם תירס חם בפה במקום שפתייך
ועם אופניים בידי במקום מותנך
כאן אני ממתין לך כבר שעה או שעתיים
שסוף סוף תואילי להקדיש לי מזמנך

סתם להסתחרר עם כל רוחות הקיץ
סתם לשאוב מעל דליים של מרחבים
אמא'לה שלי, כל כך הרבה שמיים
לוקסוס שכזה של טל וכוכבים.

...איך לוהט מעל ירח כתפוח
שמה בצמרות החושך העשיר
איך הלילה רץ בצווארון פתוח
בין בתי העיר ובין בתי השיר
("קיץ אחד של כושר" / מילים: יוסי גמזו)

שורות כמו "איך הלילה רץ בצווארון פתוח/ בין בתי העיר ובין בתי השיר", ו"אמא'לה שלי/ כל כך הרבה שמיים!", היו שלנו. זאת אומרת, הן היו שלו אבל הוא דיבר בשמנו.

זה היה יוסי גמזו, שכבר הספיק לכתוב לאריק איינשטיין את השיר "השעות הקטנות של הלילה", השיר הראשון שאריק ביצע באזרחות; ולשלישיית גשר הירקון את "סימן שאתה צעיר"; וליהורם גאון את מילות השירים לתקליט הסולו הראשון שלו "כל העיר מרכלת עלינו". זה היה כבר אחרי שהוציא את הספר המצליח שלו: "אתם נוער, אתם?!", שבו דיבר אלינו והסביר למבוגרים שאנחנו לא כל כך ריקניים כמו שהם חושבים.

הזדמנות בלתי־חוזרת להכיר ולו כזרת
עד כמה בלתי־איום הוא הסברה של היום...

והוא כולו היה אז בן 20.

יוסי גמזו, 1993 (צילום: יוסי אלוני)יוסי גמזו, 1993 (צילום: יוסי אלוני)

תמונה ראשונה

שלחו אותי לבקש ממנו שיכתוב שיר לתוכנית החדשה של להקת הנח"ל. ברחוב שלמה המלך, בדירה קטנה ומבולגנת להפליא הוא קיבל אותי. המפגש הראשון בינינו לא היה מרנין במיוחד. עם השפם מברשת שלו, ועם העברית המתנשאת שלו, הוא נראה לי שחצן לא קטן. טוב, היו לו סיבות לא מעטות להרגיש ככה.

לחייל הנרגש והמבולבל בן ה־19 שהייתי הוא אמר: "אני לא נותן רק שיר אחד. או שתיקחו ממני את כל השירים לתוכנית, או שלא תקבלו אף אחד". מכיוון שלא יכולתי לחזור בידיים ריקות לאולם החזרות, ומכיוון שכבר אז התגלו בי הסימנים המדאיגים של נושא ונותן עלוב (שרק הלכו ותפחו במשך השנים לממדים מבהילים), לקחתי ממנו עשרה טקסטים ומיהרתי לחזרה בפיקוד הנח"ל.

אחרי מיון ודיון של דני ליטאי, שהיה במאי הפזמונים שלנו, ושל אריה לבנון, שהיה המנהל המוזיקלי שלנו, ושל יוסי בנאי, שהיה האלוהים שלנו, הוטל עליי להעביר חמישה טקסטים נבחרים למלחין אחד. המלחין הזה, להבדיל, היה סימפטי ומאיר פנים, אף על פי שהיו לו מוניטין וותק והרבה יותר סיבות להתייחס אליי בזלזול מאשר לגמזו. הוא הזמין אותי לשבת ואפילו שאל מה אני רוצה לשתות. מסיבות שמיד יתבהרו לכם, אני לא מסגיר את שמו.

כעבור מספר ימים התייצב המלחין באולם החזרות בפיקוד הנח"ל, שלף מפינת האולם את האקורדיון של יאיר רוזנבלום, האקורדיוניסט שלנו שרק השתחרר לפני זמן קצר מהלהקה, והתחיל להשמיע לנו את השירים שהלחין למילותיו של יוסי גמזו הצעיר. כשסיים, התנצל שהוא נורא עסוק וממהר לחזרה אחרת, השאיר את התווים וביקש מיאיר שיעבוד איתנו על השירים.

עכשיו הבהרה חשובה: היינו אחרי התוכנית ה־17 של הלהקה, שהייתה מוצלחת מאוד־מאוד־מאוד. כל השירים שלה נכתבו על ידי נעמי שמר והיו להיטים אחד אחד: "מטרייה בשניים", "מחבואים" (חפש אותי), "עוד לא אכלנו שום דבר", "הטיול הגדול" וכמובן "מחר" הנצחי. לעומתם, מה שהביא לנו אותו מלחין היה ספוג בניחוחות ואלסים וינאיים הישר מארמונו של הקיסר פרנץ יוזף. רצינו משהו עכשווי יותר. כלומר, מעודכן ברוח של ימינו. זאת אומרת של אותם ימים, שזה התרנגולים ושלישיית גשר הירקון וכאלה. נכון שהביטלס, או כמו שקראו להם פה "חיפושיות הקצב", כבר היו בשטח. אבל מטרה כל כך גבוהה לא העזנו עדיין לסמן.

אז אספתי את הטקסטים ואת התווים, וממש לפני שהתכוונתי להחזיר אותם ללשכתו של קצין החינוך, לחש לי יאיר רוזנבלום האקורדיוניסט המשוחרר הטרי שלנו: "תשאיר לי טקסט אחד". השארתי לו. למחרת, לפני החזרה, הוא קרא לי לחדר צדדי בפיקוד הנח"ל והשמיע לי את השיר עם המילים של יוסי גמזו שהשארתי לו אתמול, אבל בלחן אחר. הוא השביע אותי לא לגלות לאף אחד שהוא כתב את המנגינה. כשהתחילה החזרה, ביקשנו מכולם להקשיב לשיר חדש של יוסי גמזו שהלחינה אלונה טוראל.

לשרוק לך בערב בשתי אצבעות
וכל השכנים שיבואו לראות
ללכת לסרט יחדיו יד ביד
ולא לראות מה מתרחש על הבד

לתת לך בחוץ לטיפה חביבה
בגב במותן וגם בסביבה
לדעת שיש לך גזרה פצצתית
זה מה שנקרא אצלי רבע שנתית
("חופשה רבע שנתית" / מילים: יוסי גמזו)

רק אחרי שכולם התלהבו ומחאו כפיים, גילינו להם שיאיר הוא המלחין של השיר. לאף אחד לא היה אז מושג שהשיר הזה יהיה הראשון בשרשרת של למעלה מאלף שירים שרוזנבלום ישאיר לנו אחריו.

"מאוד אהבתי את המנגינות של יאיר רוזנבלום", אמר יוסי גמזו ליואב קוטנר ב"תיעוד יוצרים", ראיון שערך איתו במסגרת פרויקט של מפעל הפיס. "אני באמת הצטערתי שזה השיר היחיד שכתבתי איתו ושלא היו יותר שירים".

זה היה גם השיר היחיד של יוסי גמזו שבוצע בתוכניתה ה־18 של להקת הנח"ל. התוכנית נקראה אגב, "בפעם ה־18". כמה מפתיע! מפתיע יותר שזה היה הלהיט היחיד שהותירה אחריה התוכנית ההיא.

יוסי גמזו, 1993 (צילום: יוסי אלוני)יוסי גמזו, 1993 (צילום: יוסי אלוני)

תמונה שנייה

כבר בחופשת השחרור שלי התקבלתי לקול ישראל. לאחת התוכניות הראשונות, שבהן הייתי על תקן של עוזר מפיק, קראו "חוחים וחיוכים". ערכו אותה עזריה רפופורט המיתולוגי ויוסי גמזו הכוכב הצעיר, הזוהר והמצליח. הפגישה הפעם הייתה שונה לגמרי מהמפגש הראשון שלנו. אולי מפני שבין כל העוסקים בתוכנית היינו הכי קרובים זה לזה בגיל. אולי משום ששרתי בלהקה את השיר שלו, ואולי כי את הפגישה הראשונה שלנו אצלו בבית הוא ממש לא זכר, ואני לא טרחתי להזכיר לו.

יום אחד הוא סיפר לי איך פנה אבא שלו, חיים גמזו שהיה מבקר התיאטרון של עיתון "הארץ" ואימת המחזאים, הבמאים והשחקנים לדורותיהם, לידידו הטוב נתן אלתרמן. גמזו ביקש מאלתרמן לקרוא את מה שכתב הילד, שהיה אז בן 20, ולשפוט אותו באופן מחמיר אפילו יותר ממה שהוא, גמזו האבא, נוהג לעשות. אלתרמן קרא, התלהב, עודד אותו ואפילו עזר לו להוציא את הספר הראשון שלו. זה היה "אתם נוער, אתם?!", ספר הפולחן של בני דורי.

בין כל חטאות הדור והשמצות הנוער
(שלא יספיק להן לא שק ולא תרמיל)
אני מכיר אחת, קשה מאין כמוה:
ל"סברס" - טוענים - אין "יידישקייט" במיל...
("התודעה הייעודית" / יוסי גמזו)

"אבא שלי הוא לא חיים גמזו ואין לו חברים מפורסמים", אמרתי לו יום אחד. "אז אולי תסכים אתה להיות האלתרמן שלי", ודחפתי לו דף עם פזמון שכתבתי. היום אני זוכר רק כמה שורות ממנו: "אני זוכר יפה מאוד את הפגישה הראשונה/ את לא צריכה תמיד לשאול אותי עליה/ אני יודע שמאז עברה כמעט חצי שנה/ ושיותר את לא תוכלי. אני יודע".

בתוכנית הבאה של "חוחים וחיוכים" ביצע גדי יגיל, הכוכב הלוהט של התוכנית, את השיר הזה.

יוסי גמזו (צילום: דורון גולן)יוסי גמזו (צילום: דורון גולן)

אפילוג

פרופ' יוסי גמזו היה אמור לעבור לגור ב"דירת אומן" שהעמידה לרשותו מועצת קצרין, אך בשל פציעה הוא חי בבית חברים ביישוב. המשורר, מבכירי פזמונאי ישראל ("זוהי יפו", "איפה הן הבחורות ההן" ורבים אחרים), מתקיים כיום בעיקר מקצבת ביטוח לאומי וממעט תמלוגים. פה ושם נערכים אירועים שמעלים על נס את שיריו וכתיבתו, מעת לעת הוא מרצה בבתי ספר בקצרין ולפני שנתיים אפילו קיבל את פרס אקו"ם, אך גם הדרך לשם הייתה זרועה מכשולים.

זו הייתה כותרת המשנה של כתבה שפרסמו לפני כחמש שנים אבנר לוטן וענת יתח ב"מיינט עפולה והעמק".

בשנת 1973 עזב יוסי גמזו את הארץ, זה היה חמש שנים אחרי הנישואים המתוקשרים לנעמה ישעיהו, שהייתה בתו של יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו. הגירושים היו סוערים יותר. גמזו נותר כמעט חסר כל. 20 שנה הוא הסתובב והרצה באוניברסיטאות של אוסטרליה, ארצות הברית ודרום אפריקה. כשחזר לכאן כפרופסור, הגיע למכללת אוהלו בקצרין.

נפגשנו מאז רק פעם. זה היה בסינמטק בירושלים, כשנערכה השקה לפרויקט התיעוד של יוצרים ישראלים שהגה ויזם קוטנר בשיתוף עם מפעל הפיס. יוסי גמזו זכר גם זכר את "חוחים וחיוכים" ואת השיר הראשון שלי. מה שהפתיע אותי זה שהוא היה מופתע שאני זוכר את זה. "אתה רואה", אמר לזה שליווה אותו, "יש כאלה שזוכרים אותי מתחילת הדרך שלהם. ותראה מה זה: כיום שנינו יוצרים ישראלים מתועדים".

בפברואר השנה הלך יוסי גמזו לעולמו. הקורונה ושאר חולירות מנעו ממני להיפרד ממנו כמו שהיה ראוי. אז לפני שנכנסת השנה החדשה אני רוצה להגיד תודה למי שהעניק לדור שלי את הכבוד הראוי לו בכתיבה שלו. לזה ששרתי את מילותיו בלהקת הנח"ל, בלחן הביכורים של החבר שלי. ולזה שהיה ברגע מסוים וחשוב אחד - האלתרמן שלי.

תם ולא נשלם
זה שחלם ילמד נכלם
כי לעולם
בכל פרידה יש קצת מוות
גם האהבות
מהבהבות אבל כבות
על התקוות אשר לשווא אין

מה שכבר נגמר
ולא נותר דבר לומר
רק במרחק
הזיכרונות הם צלקת
גם כשזה חולף
עוד ננעצים קוצים בלב
ובלילות צועק השקט
("תם ולא נשלם" / מילים: יוסי גמזו)