לראיון עם הזמרת הוותיקה ריקה זראי ייחלתי שנים רבות. לא רק ששיריה כמו “גן השקמים”, “קול אורלוגין” ו”רב האור והתכלת” מהווים חלק מפסקול חיי עוד מילדותי המוקדמת, אלא שגם תהיתי מה קרה לזמרת שזכתה להצלחה מסחררת בצרפת עוד לפני שמייק בראנט עשה זאת, אך נעלמה מהנוף התקשורתי בישראל.
באוגוסט האחרון המטרה הושגה כשערכתי איתה ראיון על הקריירה שלה, מהפריצה הגדולה בישראל ועד ההצלחה בצרפת, שהפך לראיון האחרון איתה.
“אתה יודע שבעוד חודשיים אני מקליטה שיר חדש?”, אמרה לי זראי בשיחת טלפון בינינו ממקום מגוריה בצרפת. “עדיין אין לו שם, אבל הוא מדבר על השלום כי השלום הוא דבר מאוד חשוב. בכלל, מיניתי את עצמי כבר 40 שנה להיות שגרירה של ישראל בעולם, ואני חושבת שהשיר החדש גם יביע את זה”.
איך זה בשבילך להיות באולפן אחרי זמן רב?
“מה זה? נפלא. אני מאוד אוהבת לשיר ולהקליט שירים, זה חלק ממני. כמו ילד שרוכב על אופניים, זה כבר טבעי לו”.
זראי נולדה בירושלים בשנת 1938, בת לאב יהודי רוסי ולאם יהודייה פולנייה. “אמא שלי תמיד ניגנה על גיטרה ואבא שלי תמיד היה שר שירים פופולריים ברוסית כשאמא הייתה מלווה אותו”, סיפרה. “זה אומנם לא היה בית מוזיקלי באופן מקצועי, אבל זה היה בית מוזיקלי בנשמה”.
מתי גילית את המשיכה שלך למוזיקה?
“מהרגע שבו התחלתי לשמוע מוזיקה ומוזיקאים כמו באך ובטהובן. מצאתי בזה משהו שהרים לי את הנשמה. עד היום בעצם. האהבה שלי למוזיקה לא החלה דרך השירה, אלא קודם כל אהבתי את המוזיקה והצלילים. השירה באה אחרי זה. עד היום בשבילי המוזיקה היא אחד הכוחות הכי גדולים וחשובים שיש. למוזיקה יש כוח עוצמתי שאין שווה לו”.
עוד מילדותה ייעדו אותה הוריה ללימודי מוזיקה בכלל ופסנתר בפרט. “אמא שלי רצתה בצורה הכי מוחלטת ונחרצת שאהיה פסנתרנית גדולה”, סיפרה. “היא ראתה אותי כפסנתרנית, ולא היה חשוב לה שום מקצוע אחר. היינו אנשים עממיים, ולא היה לנו כסף לקנות פסנתר, אבל אמא שלי התעקשה וחשבה שזה ממש חטא שלא נותנים לי להתפתח בצורה נכונה ולנגן על הפסנתר”.
אז מה עשיתם?
“אמא הלכה על דעת עצמה למנהל הקונסרבטוריון בירושלים וביקשה ממנו לתת לי את האפשרות ללמוד בקונסרבטוריון, אבל הוא אמר שזה לא אפשרי. היא לא הסתפקה בתשובה שלילית והתעקשה, אז המנהל אמר לה שיש בקונסברטוריון פסנתרנים שהם פליטים שמגיעים מגרמניה עם פסנתר, אבל אין להם איפה לאכלס את הפסנתר.
הוא אמר שאם אמא מוכנה לאכלס פסנתר לאיזה פסנתרן שלומד בקונסרבטוריון, הוא ידאג שאותו פסנתרן ילמד אותי לנגן ושאוכל לתרגל בבית על הפסנתר שלו בזמן שהוא בלימודים בקונסרבטוריון. אמא קפצה על ההזדמנות הזאת וכיוון שלא היה לנו מקום בבית לפסנתר, הוריי קנו לאחי ולי מיטת קומתיים כדי שיוכל להיכנס פסנתר, וכך היה”.
כעבור כמה שנים זראי למדה מוזיקה באותו קונסרבטוריון ירושלמי שלא קיבל אותה כילדה והייתה בדרך להפוך לפסנתרנית קלאסית, עד שהגורל זימן לה ייעוד אחר: “באחד הימים הגיע לקונסרבטוריון המלחין יוחנן זראי שחיפש שם עבודה כפסנתרן, וכשהוא ראה אותי, הוא התאהב בי וחיזר אחריי. הוא השמיע לי שירים חדשים שלו וחיוויתי את דעתי לגביהם. לאט־לאט התחלנו לצאת לשתות קפה והרומנטיקה פרחה”.
אחד השירים הראשונים שזראי השמיע לה היה “רב האור והתכלת” שהלחין למילותיה של נעמי שמר. “מהרגע הראשון אמרתי ליוחנן שהוא יכול להפוך לשלאגר”, אמרה זראי ושרה לי דרך הטלפון את הפזמון בקול פעמונים שלא החליד עם הזמן. “בהמשך גם קצין ההסברה של להקת פיקוד המרכז התלהב ממנו והחליט שהלהקה תבצע אותו במסגרת התוכנית ‘פשיטה בכפר’. אני הייתי המדריכה הקולית של הלהקה בתוכנית הזו כחלק מהשירות הצבאי שלי, ויוחנן היה המנהל המוזיקלי”.
בהמשך החליט תיאטרון “אהל” להעלות הצגה מוזיקלית בשם “חמש חמש” המבוססת על העלילה של התוכנית וכוללת שירים שכתבה נעמי שמר והלחין זראי. לתפקיד הראשי נבחרה אשתו הטרייה של זראי, ריקה. “גרנו באותו בניין של נעמי וגדעון שמר”, סיפרה. “היינו שני זוגות תוססים וצעירים ללא גרוש אחד, אבל עם חיים מלאים ומאושרים. ההצגה הייתה להצלחה, ופתאום התחילו להזמין אותי לתוכניות רדיו, כתבו עליי בעיתונים והתחילו להשמיע את השירים שלי. זה היה אושר מפתיע”.
בזכות החוצפה
בשנת 1959 הקליטה זראי את תקליטה הראשון שכלל כולו שירים שהלחין בעלה, בהם הלהיטים “קול אורלוגין” (מילים: דידי מנוסי), “גן השקמים” (שכתב יצחק יצחקי וביצעה במקור להקת פיקוד המרכז כבר בשנת 1954 אך לא הוקלט עד תקליט זה), “רב האור והתכלת”, “שיר הכריש” (מילים: דידי מנוסי), “שיר הבר” (מילים: נעמי שמר) ו”בלדה על שלושה חתולים” (מילים: אברהם חלפי).
“לא הייתה שעה שהשירים הללו לא הושמעו ברדיו, ובמיוחד ‘קול אורלוגין’ ו’גן השקמים’ הזניקו לי את הקריירה בארץ”, אמרה זראי. “השירים שבחרתי להקליט היו אך ורק שירים שמצאו חן בעיניי, ואולי זו הסיבה שהם היו ללהיטים”.
איך קיבלת את ההצלחה?
“אמא שלי קצת התאכזבה שנטשתי את הפסנתר, אבל היא ואבא שלי היו גאים בי מאוד ומאושרים, ולי זה היה טבעי באותה נקודת זמן, לא חשבתי שזה משהו מיוחד לשיר ולשחק בתפקיד ראשי בתיאטרון. לא התפלאתי באותה תקופה מההצלחות בקריירה. גם לא כשיוחנן ואני נבחנו בסוף שנות ה־50 לתוכנית המוזיקה הפופולרית של איש הטלוויזיה האמריקאי אד סאליבן. אף פעם לא חשבתי שיש לי קול ‘אקסטרה’, ידעתי רק שאני מוזיקלית ולא מזייפת, אלא שרה בקצב המדויק”.
באותן שנים הופיעה זראי בהצגות תיאטרון של הקאמרי והבימה, כשהבולטת בהן הייתה “הערב אימפרוביזציה”. לדבריה, לא חלמה על קריירה בינלאומית. גם זה קרה, כמו השירה, לגמרי במקרה. “ליד התיאטרון הייתה חנות תקליטים, ובכל פעם שהייתי יוצאת מהצגה, הייתי מביטה מבעד לחלון לראות עטיפות תקליטים”, נזכרה.
“יום אחד מוכר החנות יצא אליי ושאל מדוע אני כל הזמן בוהה בחלון. אמרתי לו שיש שם תקליט של ז’ורז’ ברסנס ואין לי מושג מי הוא, אבל אני נמשכת לעטיפה. הוא אמר: ‘את צוחקת עליי? את לא מכירה את ברסנס? הוא זמר בינלאומי ענק’. הוא השמיע לי את התקליט שלו ושל עוד זמרים צרפתים כמו שארל אזנבור וז’ילבר בקו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי שאנסונים והתאהבתי בזה בצורה הכי משוגעת”.
באותה עת יחסיה עם זראי עלו על שרטון. “גיליתי שהוא בוגד בי ומנהל רומן עם שחקנית. לא סבלתי את זה אז אמרתי לו שאני רוצה להתגרש”, סיפרה. “הוא לא רצה להתגרש, אלא נשבע שלא יבגוד בי יותר והבטיח לי כל מה שגבר מבטיח לאישה במצב קריטי כזה. הוא קנה אותי בכך שניסע לפריז וכך נשלים. הוא ידע כמה אני נמשכת לשאנסונים ואמר לי: ‘את תנסי לשיר ב’אולימפיה’ ואני אנסה לפרסם את שיריי. אחרי זה נחזור לארץ. הסכמתי”.
הזוג נסע בשנת 1960 לראשונה לפריז, אך האוטופיה שתיאר בעלה באוזניה הייתה רחוקה מלהיות מציאותית. “חשבתי שאם אני כבר שרה באולמות מפוארים בתל אביב ובירושלים, אז למה שלא אשיר באולם ‘אולימפיה’ בצרפת?”, סיפרה.
“אבל אז ראיתי שאני לא מצליחה לסדר פגישה אפילו עם המנהל של ‘אולימפיה’, אז החלטתי ללכת פיזית למשרדו וחיכיתי לו שם. במשך שבועות עמדתי ליד המשרד שלו עד שיום אחד הוא ניגש אליי ושאל מדוע אני מחכה ליד משרדו. אמרתי לו באנגלית: ‘אני זמרת ישראלית ואתה לא רוצה לפגוש אותי, אז אני מחכה פה עד שתסכים’. הבאתי לו תקליט שלי שרה את ‘קול אורלוגין’.
הוא אמר שיש לי קול מעניין, אבל אני לא שרה בצרפתית ולא יודעת לדבר צרפתית, אז אין לו מה לעשות איתי. למחרת הוא ראה אותי שוב במשרד ושאל: ‘מה עכשיו? אתמול דיברנו’. אמרתי לו: ‘נכון, אבל לא נתת לי תאריך שבו אוכל להופיע באולימפיה’. הוא התגלגל מצחוק על החוצפה והתעוזה שלי ואמר: ‘כשתתחילי לדבר ולשיר בצרפתית תבואי לפגוש אותי, אני אזכור אותך ואתן לך להופיע’”.
בינתיים חזרה זראי לישראל והחלה להופיע במועדוני לילה כדי להתפרנס. “התחלתי ללמוד צרפתית ולשלב בהופעות, בהדרגה, עוד ועוד שירים בצרפתית עד ששרתי בהופעה יותר שירים צרפתיים משירים עבריים”, סיפרה.
בהמשך אותה שנה שבה לצרפת. הפעם השיגה חוזה הקלטות עם מנהל חברת תקליטים צרפתית, והחלה להקליט בשפה החדשה שירים מקוריים שנכתבו עבורה על ידי המשורר והפזמונאי הצרפתי אד מרנה, כמו גם גרסאות צרפתיות לשירים עבריים פופולריים. בשנת 1964 סגרה מעגל עם מנהל “אולימפיה” כשהופיעה על הבימה היוקרתית הזו.
באותה תקופה גם התגרשה מזראי (“כבר לא יכולתי עם מערכת היחסים הזו, לא הצלחנו לשקם אותה”) והעתיקה את מגוריה ופועלה לצרפת. “יום אחד חתמתי על חוזה הופעה במרסיי, וכוכב התוכנית שבה שרתי היה ז’ורז’ ברסנס”, נזכרה. “החלטתי שאני חייבת לדבר איתו. ראיתי אותו מסתובב במסדרון מאחורי הקלעים, ניגשתי אליו ודיברתי איתו באנגלית.
הוא דיבר רע מאוד אנגלית, אבל הבין שאמרתי לו שאני מעריצה גדולה שלו. התחלתי לשיר לו בעברית שיר שלו, והוא התחיל לבכות. חשבתי שהעלבתי אותו ונבהלתי, שאלתי אותו: ‘מה קרה?’, ואז הוא אחז בידיי ואמר לי: ‘אני בוכה מפני שאת נתת לי את העונג הכי גדול בחיי בכך שאת שרה את השירים שלי בשפת התנ”ך’. זה היה רגע מרגש עבורי”.
לא הייתה חסרה לך הקריירה בארץ?
“בטח שהייתה חסרה לי, אבל אהבתי את התרבות הצרפתית כל כך, ושיחק לי שם קלף”.
ההצלחה אכן האירה לה פנים בצרפת כששיריה החלו להתנגן ברדיו, היא הופיעה במועדוני הלילה היוקרתיים ביותר בפריז והתגלגלה גם לתוכניות הטלוויזיה הפופולריות והנצפות ביותר בצרפת. “כמו שהגעתי ל’אולימפיה’, גם למנהלי תוכניות הטלוויזיה לא עשיתי הנחות”, סיפרה. “התעקשתי בחוצפה לקבל במה וקיבלתי. אהבו את החוצפה שלי”.
לאחת ההופעות במועדון לילה בפריז הזדמנו שארל אזנבור וז’אק ברל, אליליה עוד מימיה בישראל. “הם שמעו על הישראלית הקטנה שעושה רעש בצרפת והלכו לראות על מה המהומה”, סיפרה. “אחרי ההופעה שלי שארל אזנבור נכנס לחדר ההלבשה שלי ואמר לי: ‘את שרה מאוד יפה, ואל תקשיבי לכל מי שיגיד לך אחרת’. אחרי זה הוא כתב שיר במיוחד עבורי”.
איך בארץ קיבלו את ההצלחה שלך?
“היו מופתעים מה פתאום ריקה זראי הקטנה מירושלים כובשת את פריז. העיתונות ברובה פרגנה לי וראו בי גאווה ישראלית, בדיוק כמו שאני הייתי גאה להפיץ את הישראליות שלי בכל במה בינלאומית שבה הופעתי”.
אחרי התאונה
הפריצה הגדולה של זראי בצרפת הגיעה בשנת 1969 כשהקליטה את Casatschok, גרסה צרפתית לשיר העם הרוסי “קטיושקה” בטקסט צרפתי של טוני פרדונה. “בבית הוריי השיר הזה היה חלק בלתי נפרד מהפסקול המשפחתי כי אבי נהג לשיר אותו”, אמרה.
“בהופעות שלי בצרפת שרתי את הגרסה הרוסית, ואז אחד המפיקים הצרפתים הציע שאקליט אותו והבטיח שזה יהפוך לשלאגר היסטרי בצרפת. אמרתי לו: ‘שלאגר? מה פתאום! מה לצרפתים ולשיר רוסי?’, הוא השיב: ‘את תראי שאני צודק!’, והוא צדק. לאחר שהופעתי עם השיר בתוכנית טלוויזיה נצפית בצרפת, הגיע מבול מכתבים למערכת הטלוויזיה, כולם הופתעו מי זאת הזמרת שהגיעה מישראל הקטנה וכבשה את מצעדי הפזמונים של צרפת”.
כשהיא בשיא ההצלחה, חוותה זראי באותה שנה את אחת החוויות המטלטלות בחייה. “חזרתי לפריז מאחת ההופעות עם האמרגן שלי וחברה טובה”, שחזרה. “בגלל שמזג האוויר היה סוער, הכביש היה חלק והמכונית שלנו סטתה מהנתיב והתנגשנו בקיר של בית. למרבה המזל לא נהרגנו אבל הובהלנו לבית החולים במצב קשה. הייתי עם ארבע חוליות שבורות ולא יכולתי לקום מהמיטה”.
אז גילתה את מה שהפך לעיסוקה הנוסף: הרפואה הטבעית. “אחרי התאונה פגשתי מישהו שאמר לי שאני לא צריכה להתייאש ולאבד תקווה והציע לי להתעניין ברפואה טבעית ובצמחי מרפא”, סיפרה. “לא רציתי לשכב במיטה כל החיים ולהיות נכה, אז התחלתי לשים צמחים על המקומות שבהם נפצעתי, וזה ריפא אותי פלאים כך שבתוך שמונה חודשים חזרתי שוב ללכת. הייתי כל כך מאושרת מזה עד כי החלטתי להפוך זאת לדרך חיים”.
לאורך שנות ה־70 וה־80, לצד הופעותיה הבינלאומיות, הוציאה כמה ספרים בצרפת שעסקו ברזי הרפואה הטבעית, כשאחד מהם, “הרפואה הטבעית שלי”, הפך לרב־מכר בצרפת. בהמשך נישאה למוזיקאי ז’אן פייר מאנייה. בשנת 2008 עברה זראי אירוע מוחי שהביא לשיתוק בחצי גופה השמאלי ואושפזה בבית חולים בפריז. “התקשיתי לדבר, ובתור אדם פטפטן לא יכולתי לסבול את זה. התאמנתי במשך שלושה חודשים בכל יום על הדיבור ותרגלתי המון, עד שהשתלטתי שוב על השפה”, סיפרה.
איך את מרגישה בימים אלו?
“מלבד העניין של הקורונה שמדאיג את העולם, אצלי בסדר גמור. ביקרתי בארץ זמן קצר לפני הקורונה, כי אחי וילדיו גרים בישראל, אז כשאני מגיעה לביקור, זה בעיקר בתל אביב. אני אוהבת את ישראל”.
אז למה את לא גרה פה?
“כי אני גם מאוד אוהבת את צרפת, הקריירה שלי פה והמשפחה שלי פה. אני מקפידה, בזמנים רגילים, לבקר בארץ לעתים תכופות ומרגישה חיבור עז לישראל. זו תמיד הייתה ותמיד תהיה הארץ שלי”.