הזמן לא מרפא הכל: השיר החדש של מישה סגל מלא בגעגוע

לא תאמינו כמה געגוע יכול לעלות משיר אחד. אמנם אומרים על המלחין מישה סגל של "ציפור שנייה", "עד סוף הקיץ"', "כמה חם" ו"יליד הארץ", מבכירי המוזיקאים שישראל ייצאה לעולם, שהוא חי את החיים הטובים באמריקה, מה שהוא לא יכחיש שזה נכון. אבל הגעגוע, הו הגעגוע, איננו מרפה גם לאחר 46 שנות גלות מרצון. "מה בדיוק זה בית והיכן נמצא הלב?", הוא תוהה בשיר פרי-עטו, מילים (!) ולחן, שהוא העלה לפייסבוק לציון יום הולדתו ה-77 וחותם בשורה תמציתית שאומרת הכל - "זמן לא מרפא וזה כואב".

"פתאום יצאו לך מילים", אני מעיר לו בשיחה אל מעבר לאוקיינוס. "נכון, פתאום", הוא מאשר. "אכן, כתיבת מילים של שירים היא אצלי דבר נדיר. אבל זה פרץ ונתתי לו לצאת החוצה. אני אוהב את השיר, כי הוא מבטא בדיוק מה שאני מרגיש בימי קורונה אלה, שבהם אני לא יכול לעלות על מטוס בלוס-אנג'לס ולקפוץ לביקור בארץ, כפי שאני רגיל".

מבחינת סגל, אין אלה דברים מהשפה ולחוץ. "רגשית, אף פעם לא התנתקתי מהארץ ובדרך כלל אני מגיע הנה פעמיים בשנה", הוא מצהיר. "זה שהדבר לא ניתן מאז שהגיעה הקורונה, לא רק שמעצים את הגעגוע, אלא גם גורם לי להתיישב ליד הפסנתר ולהקליט את השירים שלי בקולי. העליתי מהקלטות אלה לרשת וקיבלתי המון לייקים".

אחד מאותם לייקים אולי יאיץ את ביקורו כאן של סגל בתום ההגבלות. זאת, לאחר שבין משגרי הלייקים גילה את רינת עמנואל, מי שכיכבה בלהקת הנח"ל של אמצע שנות ה-80 לצד דפנה דקל ומאז היא פעילה בעיקר בזירת ההופעות, לא ההקלטות. הקשר שנוצר ביניהם בעקבות הלייק שלה הביא לשיתופה בשיר דלעיל "מה זה בית" בהקלטה בין-יבשתית ובעקבות כך נראה שהוא יפיק לה אלבום.

"רינת מוצאת חן בעיניי", סגל אומר עליה. "היא ישראלית אמיתית כזאת, שמזכירה לי בית".

לכבוד יום הולדתו ה-77 של סגל, אנחנו יוצאים עמו למסע בין תחנות חייו.

סצ'מו: מיכאל סגל, כפי שנקרא במקור, נולד בחיפה כבן יחיד להורים שוחרי אומנות. מביניהם אביו סשה היה מהנדס בניין במקצועו, שהיה צלם ספורט בעיסוקו הצדדי, שופט איגרוף בתחביבו וגם חובב ג'ז נלהב. בשהותו באיסטנבול הוא נכח שם בהופעה של לואי ארמסטרונג והם נהיו חברים.

הסקסופון: גם אם חלם מגיל שלוש לנגן בפסנתר, הכלי הראשון שמישה ניגן בו מנעוריו היה סקסופון שאיתו הופיע לפני הצבא בהרכבי ג'ז. הרומן  שלו עם הכלי היה קצר למדי. מישה הנער גויס לתזמורת חיל האוויר. "שלחו אותנו לנגן מוזיקה לריקודים לקציני החיל ולמשפחותיהם ואני, שזכיתי להיות לפני הגיוס בהופעה בארץ של ענקי הג'ז אוסקר פיטרסון ואלה פיצ'גרלד, ראיתי בכך השפלה מאין כמותה ותיעבתי את זה", הוא משחזר.

"כדי לממן את השיעורים אצלו, קיבלתי ג'וב לנגן באיזה בר באילת, משם הייתי נוסע פעמיים בשבוע באוטובוס לבן-חיים, בתל-אביב. "אולי תלחין איזה שיר לאחותי, שהולכת להיות זמרת', הציע לי אלכס, הקלרניתן שאצלו התגוררתי באילת. שם האחות: חוה אלברשטיין. 'מות הפרפר', שכתבתי לה, הוא השיר המולחן הראשון שלי. חוה סיפרה לי אז, ב-68', שהיא בקשר עם בחור מוכשר מהרדיו שכתב שירים. זה היה, כמובן, אהוד מנור".

"ואריק?- אומן משכמו ומעלה. אהבת הזולת שהפגין נשמעת מכל השירים שלו. כששלום הפגיש אותנו, אריק שאל אם ארצה לעבוד איתו. זאת לא הייתה שאלה. הוא נתן לי להלחין את 'אברהם ושרה' של איציק מנגר. רציתי להמשיך לעבוד עם אריק, אבל הוא היה חלק מחבורת 'לול', שלא התאמתי לה, גם אם הייתי דומה להם בשיער הארוך. מבחינתם, הייתי אאוט-סיידר, כשלא הייתי מוכן להתקרב לסמים שלהם".

"זאת ממש הייתה חווית חיים", מסכם סגל. "לא להאמין, אבל כשיורם התקשר, זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו. כשצלצל הטלפון והרמתי את השפופרת, שמעתי את קולו המוכר כל כך   - 'כאן הזמר מדבר'. הוא בחר את השירים, רובם מלפני קום המדינה. לעבוד עם יורם זה כמו לנסוע ברולס רויס. זו קלאסה אמיתית עם קולו שהשתמר כל כך יפה. כשסיימנו את ההפקה שבה נהנינו שנינו זה מחברתו של זה, יורם התפלא איך לא שיתפנו פעולה כל השנים. אז הזכרתי לו שבעבר השתייכתי למחנה של אריק ולא למחנה שלו, כשהחלוקה למחנות טיפשית בעיניי.

"ברור שזאת החמצה, ולא היחידה, בהשפעת הראש הצעיר והמורד שלי דאז, מה שהסתדר יותר עם הכיוון של אריק ושל שלום. למרות זאת, המורשת שהשארתי כאן, כמו 'ציפור שנייה' ו'עד סוף הקיץ', מזוהה עם המחנה הקלאסי יותר".