ואיך אפשר שיהיה פולחן אישיות? אריאל שהלך לעולמו במפתיע בגיל 57 היה איש עניו, מספרים מכריו, זאת אף שהיה מגדולי היוצרים שפעלו בארץ, שעל שמו חתומים עשרות שירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהישראליות. במסגרת ההכנות להקמת המרכז שאמור להיות מוקם בפרדס חנה, היישוב שבו הוא התגורר ואותו אהב, מתחילים להיחשף חומרים שכתב וששכבו בארגזים אשר בעיזבונו, בהם תמונות, כתבי יד וטקסטים. למשל כתבי היד הסופיים של השירים "ארול" ו"שיר כאב", וטיוטה ראשונה לשיר "לא יכול להוריד ממך את העיניים".
"יש לנו כ־20 ארגזים המכילים טקסטים, כתבי יד ומחברות ועוד כ־20 ארגזים המכילים קטעי וידיאו, בכל אחד מהם יש איזו פנינה שאבא אמר", אומרת שירז. "אני מאמינה שאנשים אוהבים לראות כתבי יד, מכיוון שזה מחבר אותם לכותב, כאילו שהוא הראה להם שיר לדוגמה ושאל לדעתם. לעתים כתב היד של אבא היה כל כך קטן וצפוף, שיש צורך בזכוכית מגדלת לקרוא אותו. לדעתי זה נבע מרמת הריכוז הגבוהה שבה הוא היה כותב את הטקסטים. אמא הייתה אומרת לו שכאילו חסר נייר בעולם, ולכן הוא כותב כל כך קטן".
מלבד מסמכים יהיו בארכיון גם אלבומי תמונות מכל התקופות, בעיקר מסוף שנות ה־80, אז עזבה משפחת אריאל את קיבוץ משמרות ועברה להתגורר בדירה ברחוב הירקון 70 בתל אביב, שם היו נערכות מסיבות מרובות משתתפים. "גרנו שם 13 שנים, וההורים נהגו לקיים אירועים ומסיבות עם חברים, אם זה בחגים או בימי הולדת. אלה היו מסיבות שלא היה אחד שהעז לפספס", אומרת שירז. "צולמו המוני תמונות במסגרת הזאת, וכל מי שהיה אז בברנז'ה התל אביבית נמצא שם".
באחת מהן מתועד אריאל עם סשה ארגוב, תיקי דיין וטליה שפירא. "מדובר על שנת 72'", אומרת שירז. "מאיר אריאל בן 30, אפילו עוד לא בשנת החופש שלו בעיר, והוא מכיר את טליה שפירא, שקולטת את הייחודיות שלו. היא מבקשת ממנו עזרה עם ההצגה שהיא רוצה להעלות עם תיקי דיין והם מתחילים לחפש מי ילחין את המוזיקה. ככה שלושתם מגיעים אל סשה ארגוב. תמונה נוספת שלו יחד עם טליה שפירא, כנראה אחרי אחת ההצגות שלה, כשהוא נפגש עם שלום חנוך. האיכות לא גבוהה, אבל אנחנו מאוד אוהבים את התמונה הזאת".
בין המסמכים גם דפי יומן עבודה. בתו מספרת כי בזמן שהתגורר בתל אביב, ייצר יומן שולחני גדול, שבו היה מסמן את האירועים שצפויים לו בכל חודש. "הוא ציין שם ימי הולדת, חגים, פגישות עם חברים, פרשות השבוע וימי מילואים, אנחנו למדים המון על החיים שלו מיומני השנה שאותם נציג בארכיון", אומרת שירז. "הוא כתב ביומנים הללו גם בערבית. אבא חשב שאנחנו כישראלים צריכים לדעת ערבית, ולכן גם למד אותה בעצמו. מצד שני כשהוא אמר לנו שיכריח אותנו ללמוד ערבית, היה ברור שהוא מתלוצץ - כי הוא היה נגד כפייה כלשהי. המטרה היא להנגיש לקהל את החומרים. יהיו בארכיון סריקות של כל שירי מאיר אריאל, כולל טיוטות וחלקי שירים, ולצדם גם טקסטים שונים שכתב במגוון נושאים כמו אמונה, מדינה, פוליטיקה ואהבה. יהיו שם גם מכתבים מרגשים שהוא כתב".
"שם הספר הוא הברקה של אמא. אנחנו כעת אוספים חומרים לספר נוסף שאני מתלבטת אם לקרוא 'הוא באמת ידע למות'", צוחקת שירז. "אנחנו לא משפחה עם הון, ואין לנו מאיפה להביא את הכסף להקמת המרכז, ולכן פנינו אל הדרך של מימון המונים. הכוונה היא להתחיל בהכנות עכשיו על מנת להגיע מוכנים לקיץ. זה יהיה בדיוק הזמן הצפוי להחזרתם של אירועי התרבות ולפתיחת המשק, ויהיה אפשר להרוות את הצמא האדיר של הציבור הישראלי לחברה, מוזיקה ולתרבות".
כיום שירז היא הרוח החיה מאחורי הפרויקט, אבל במשך שנים רבות המנוע מאחורי מפעל ההנצחה למאיר אריאל היה אשתו תרצה. בין היתר הייתה אחראית לארגון ערבי ההופעות מרובות האומנים מהשורה הראשונה, שהתקיימו בכל יום שנה לפטירתו על הדשא בקיבוץ משמרות שאותו כל כך אהב. "הקרדיט לכך שאבא הפך להיות מוכר לאחר מותו יותר מאשר בחייו, מגיע לאמא ללא ספק", אומרת שירז. "הכל בזכות מה שהיא עשתה בשנים הראשונות לאחר לכתו, כולל הזמנת אנשים למפגשים, תערוכות וכמובן שחרור שירים מעיזבונו לאומנים שונים".
"כל דבר שקשור במאיר זו חשיבות עליונה", אומרת תרצה. "תמיד ידעתי שמאיר יוצא דופן גם בין יוצאי הדופן, ולכן דאגתי שיעשה מה שהוא יודע לעשות - לכתוב. בן אדם ששומעים אותו, רואים אותו ולומדים אותו - הוא בן אדם חי. זה אומר שהוא צריך להמשיך לעבוד, כלומר ליצור ולפגוש אנשים".
אלא שהשנים האחרונות לא היו פשוטות לתרצה, שהתמודדה עם הכרזה על פשיטת רגל ונאלצה לעזוב את בית המשפחה, "בית אריאל" בפרדס חנה. בנוסף לכך היא גם התמודדה עם סרטן. "החיים לא קלים", היא אומרת. "כל יום אני בקרב כדי לצאת מהמיטה. החלומות הגדולים שלי מול המציאות זה התפוצצות, אבל שני דברים בכל זאת מצליחים להרים אותי: הנכדים המתוקים ויציאה החוצה לחיפוש פטריות".
תרצה (75) מייחלת כעת לחזור לארח במשכן החדש שיוקדש לבעלה המנוח. "כשגרנו בבית הגדול, היו מגיעות קבוצות מקיבוצים, מבתי ספר וגם אנשים פרטיים. לצערי כבר כמה שנים שאין לנו איך לארח את האוהבים, ואני בטוחה שכאשר יהיה מקום רבים יחזרו", היא נאנחת. "החלום הגדול שלי הוא לרכוש את הבית הגדול שבו גרנו ולפתוח שם אולפן הקלטות, אבל זה רחוק מהמציאות. עד אז, אפשר להתחיל עם מקום שבו נוכל להיפגש, ללמוד ולשמוע סיפורים. זו התחלה טובה. בסוף גם אוציא את הספר שאני כותבת כבר כמה שנים, זה ספר עם הרבה מפצים על החיים שלי עד מאיר וממאיר".
"ניסינו לעזור לאמא בכל דרך שיכולנו", אומרת שירז. "עד 2003 עדיין עבדתי בתחום חינוך הגיל הרך וחשבתי ששם מתחילה להיבנות הקריירה שלי, אבל אז אמא ביקשה שאבוא לעבוד איתה בשימור המורשת של אבא שלי". שירז נכנסה לתמונה באופן חלקי, כששני אחיה שחר ואהוד מסייעים לה ובמקביל פועלים להנצחת זכר אביהם דרך מופעי מוזיקה משיריו ובהשראתו. לאחרונה כאמור הועבר השרביט אליה באופן כמעט בלעדי. "אפקט האיחוד שהיה לו עלינו בחייו ממשיך עד היום", היא אומרת. "אחרי שנפטר, אמא צנחה למשבר קשה ביותר, ועשינו כל מה שאפשר על מנת להקל עליה".
בין חומרי הארכיון שמתגלים לאטם, מספרת שירז על המחברת שבה כתב אביה בזמן שהתגורר בדטרויט שבארצות הברית, בין השנים 1968 עד 1970. הוא פעל שם כשליח עלייה מטעם איחוד הקיבוצים והקבוצות, והושפע מהמוזיקה האמריקאית, בראש ובראשונה מבוב דילן. "כתובים במחברת הזו הבתים הראשונים לשירים שייצאו באלבום הראשון שלו, 'שירי חג ומועד ונופל' שיצא ב־1978", היא אומרת. "אנחנו לומדים מזה כמה זמן לקח לשירים האלה להתבשל, ומתי הם התחילו להיכתב".
בין החומרים שנמצאו בארגזים מעניינת פסקה קצרה שבה כתב אריאל על חופש הביטוי: "בין חוקי הטבע, חוקי אדם, מוסכמות, מקובלות, צווי אופנה, מסורת בית אבא, מסורת מוצאי עדה, מחזור גימנסיה, יחידה צבאית, חובות המעמד, מקום עבודה - בין כל אלה איזה חופש ביטוי יכול להתקיים?". "הטקסט נמצא לפני כחודש", שירז מספרת. "המלל מופיע באופן שצריך להתעמק בו מאוד כדי לקרוא אותו. זו אמירה חכמה בעיניי, על איך בן אדם תחת כל המגבלות שהוא נמצא בהם, תחת המסגרות השונות של החיים, יכול להפגין חופש ביטוי בלי שירימו אותו על טיל".
חלק מהאמירות שלו נשארו רלוונטיות. "המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון", הוא כתב בשיר "קוצים א'". "השיר נכתב כנראה בתקופה שבנימין נתניהו רק נכנס לפוליטיקה, ולכן יש סבירות גבוהה יותר שהוא נכתב על אריאל שרון", מסבירה שירז. "הייתה תקופה שאבא מאוד פחד ממנו, שנים ארוכות לפני מה שמכונה תקופת ההתרככות שלו בקדימה. אגב, שרון ואשתו לילי היו מהראשונים ששלחו מברק תנחומים אחרי שאבא נפטר. יש לנו את המברק הזה עד היום. התברר ששרון מאוד אהב את מאיר אריאל".
באותו שיר כתב אריאל את המשפט האלמותי: "כל האסונות הולכים בסוף למעדן חלב". "המשפט הזה רלוונטי היום יותר מתמיד", מציינת שירז. "כמה פעמים רואים סרט מזעזע ופתאום חותכים לפרסומות? החיתוך הזה כל כך חד, שאת אבא זה הרגיז. השיר עוסק בקהות החושים שנכנסנו אליה, עקב עומס הטרגדיות והקטסטרופות בחיינו ועל המרקע, עד שהמוח כבר לא יכול להכיל את הדברים האלה והאנשים הופכים לאדישים".
התרעות פיקוד העורף