הקליפ, המלווה את "די!", יצירתו הכלית החדשה של אסי מנדל, אומר דרשני. חמישה גברים בשחור, חמושים באתים, נראים בו צועדים בסך לבית-קברות, שולים מארון-קבורה כלי-נגינה ובמקומם מעיפים לתוכו... פתקי-הצבעה.
"במדינה שבה המילה 'תרבות' בכלל לא בלקסיקון קשה גם למצוא תקווה", מנדל, כמעט בן 32, זועק בקול שקט. "אומנות היא לא רק בילוי ופנאי, אלא טעם החיים. תרבות מגדירה עם וכרגע העם שלנו על סף מלחמת אחים. התרבות מתה ובמקומה שולטות האלימות וההסתה. הגיע הזמן להגיד די! די לפוליטיקאים שקרנים, די לאטימות! החזירו לנו את התרבות!"
"מלחמת אחים"?!
"בדיוק כך! האלימות בהפגנות עלולה חלילה להוליך לרצח. די באבן שמפצחת למישהו את הגולגולת כדי להלהיט את הרוחות ואז מי יודע למה זה יביא. היצירה שלי 'די!' כאילו קוראת לעצור לפני שיהיה מאוחר. בשביל זה יש המוזיקה, שבדומה לכל התרבות אי אפשר להרוג אותה והיא לנצח".
לביצוע ה"די!" של מנדל, אשר על הפסנתר, חוברים אליו נגניו הקבועים - אמיר איסקוביץ (גיטרה בס)'; אייל ליטוין (עוד); מרסלו זובר (כלי-נשיפה) ודן שכטר (פאנטם). הבמאי המוכשר של הקליפ הוא ליאור ברקוביץ'.
המקום שבו צולם הקליפ, בית העלמין של קיבוץ שער העמקים, מסגיר את ייחוסו של מנדל, בנם הצעיר של הזמרת האייקונית דורית ראובני ושל יו"ר אמ"י, יענק'לה מנדל. "בשבילי זו הייתה סגירת מעגל מרגשת למקם את צילומי הקליפ במקום שבו קבורים סבא וסבתא שלי, באטו ואסתיקה, שנקראתי על שמה", הוא אומר. "גם הדוד שלי, יובל ראובני, קבור שם. אני מקווה שעשיתי להם נחת".
מנדל למד במגמת המוזיקה בתיכון "אלון", ברמת השרון, "לאחר שנראה שמתמיד ניגנתי בפסנתר והעדפתי לנגן יצירות משל עצמי". בצבא שירת בלהקת חיל התקשוב, לעומת הוריו ששירתו והכירו בלהקת פיקוד המרכז. לאחר הצבא הוא למד ברימון ובמרכז המוזיקה בקרית-אונו.
"לקח לי זמן למצוא את הקול שלי במוזיקה כיוצר", הוא סח. "חשבתי שאני נגן לא מספיק טוב וחיפשתי סגנון משלי. כך הייתי ארבע שנים בהרכב רגאיי. כמה שנים הופעתי עם בניה ברבי, שאותו הכרתי ברימון. הזמרים צליל וקנין-אבקסיס ואמיר אבו, ערבי-מוסלמי, ביצעו דואט עברי-ערבי שכתבתי.
"כלומר זה היה מגוון. רציתי ללכת יותר בגדול. כבר בגיל 25 יצאתי במופע חלומותיי של שמונה נגנים ושתי זמרות. אחרי שנה של עבודה עליו, זה ירד אחרי שתי הופעות. מסתבר, שעדיין לא הייתי בשל להנהיג מפלצת כזאת, כן מפלצת, אפילו הסתכסכתי עם החבר'ה, שנתתי להם יותר מדי יד חופשית, אבל החלום נשאר".
מה למדת מזה?
"למדתי שעל אומן לשמור על האמת האומנותית שלו ולא להתגמש. חוץ מזה אני לא אחד שמוותר בקלות ועוד אחזור עם מופע כמו שהיה אז, גם אם לא היה פשוט להקים הרכב גדול כזה ומכל התקוות לחטוף בפרצוף את הבומבה של הפירוק שלו".
אחרי ה"בומבה", אני מוצא לנכון לשתף את האמא של אסי, שיש בינינו היכרות מאז היותה לפני 50 שנה חיילת וזמרת נהדרת בלהקת פיקוד המרכז.
מה יהיה עם הילד?
"אני כל-כך רוצה שהוא יצליח", מיד מהדהד הא-יידישע מאמע שבה. "המון זמן הוא כותב, מנגן ועושה את המוזיקה שלו, אם כי מוזיקה אינסטרומנטלית לא תמיד מגיעה לכל אוזן".
אז יש לו כמו לפי הזמנה המורה לפיתוח הקול הכי קרובה שיכולה להיות לו!
"בשביל להיות זמר, זה עניין של הרגשה. אסי מרגיש יותר טוב כשהוא לא שר. ליד הפסנתר הוא הכי מאושר".
איך הוא בהופעות כמלווה של אמא שלו?
"נפלא! תענוג להופיע איתו. ולא רק איתו. אני מחכה שהמגבלות יוסרו ונוכל לחדש את המופע המשפחתי שלנו".
כיצד עוברת עליך תקופת הקורונה? - אני שואל לסיום את אסי של דורית ושל יענק'לה.
"קשוח!", הוא מזקק הכל במילה אחת. לפני הקורונה הייתי רגיל ללכת כל שישי לסרט לבד. ככה אהבתי. פתאום לקחו את זה ממני. מבאס מה שאנחנו עוברים השנה. מזל שיש לי משפחה כפי שיש לי. לכבוד הוא לי להיות הנגן המלווה של זמרת כמו אמא שלי וגם עם אבא שלי, שבדרך כלל יודע לעשות שמח, יצא לי להופיע. אין הרבה משפחות כמו שלנו. עד הקורונה הופענו מדי פעם בהרכב מלא - ההורים, טל, בן 43, שהוא מפיק מוזיקלי, מור, בת 39, שהיא זמרת ואני, בן הזקונים, במופע 'הקול נשאר במשפחה'. תאר לעצמך את חמשתנו על במה אחת. ממש נבחרת כדורסל, אם כי אני אוהד הפועל תל-אביב כדורגל, שזה לא משהו השנה..."
הלך עליכם, השנה - ולא רק בכדורגל.
"הלך, הלך. אתה יודע מה זה כמעט שנה בלי הופעות? לא יכלו לאשר לנו הופעות בחוץ בתוך קפסולות, או איך שקוראים לזה? נראה לי, שכדי לדון בעניין נצטרך שיחה נוספת".