ב־16 ביוני 1976 מדינה שלמה ישבה צמודה למקלטי הרדיו והטלוויזיה, האזינה וצפתה במשחק גמר גביע המדינה בין קבוצות הכדורגל בית"ר ירושלים למכבי תל אביב. בזמן ההארכה ואחרי תיקו 1-1, נשמעו באצטדיון רמת גן, שבו נכחו יותר מ־50 אלף צופים, שאגות ניצחון מפתיעות לאחר גול שהבקיע כוכב בית"ר, אורי מלמיליאן, והעניק לקבוצה הירושלמית את גביע המדינה הראשון בתולדותיה.

עוד בטרם מלמיליאן אחז בגביע, צלצל הטלפון בביתו של הזמר רמי דנוך, סולן ומייסד להקת צלילי העוד. "מאיר אזולאי מחברת 'האחים אזולאי' אמר לי להגיע דחוף לאולפן", משחזר הזמר. "לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל הוא אמר לי לא לשאול שאלות. הגעתי לאולפני סיגמא ביפו ושמעתי פלייבק מוכן של השיר 'חנה'לה התבלבלה'. אזולאי הגיש לי ליד טקסט שכתב אילן גולדהירש וביקש ממני לשיר אותו על המקום, אפילו בלי ללמוד את המילים".

הצוות עבד באולפן עד שתיים לפנות בוקר. "בשעה שתיים ועשר דקות נשלחה מונית מהאולפן ביפו לאולפני קול ישראל בירושלים עם סלילי ההקלטה", מתאר דנוך. "בשעה שש בבוקר כבר אותו שיר שהקלטנו הושמע לראשונה ברדיו ואחר כך הושמע בכל שעה עגולה. זה היה טירוף שלא ידעתי כמותו עד אז".

השיר הוא המנון זכייתה ההיסטורית של בית"ר בגביע - "יאללה יאללה, יא בית"ר", שגולדהירש כתב על בסיס הלחן החסידי שהיה מוכר לקהל להקת צלילי העוד כ"חנה'לה התבלבלה". אותו רגע ביסס את מעמדה של להקת צלילי העוד כנושאת הדגל של המוזיקה המזרחית והפך אותה ללהקה המזרחית הראשונה שהצליחה לחדור ללב המיינסטרים וגברה בחזית התקשורתית גם על חלוצי זמר מזרחי אחרים כמו אהובה עוזרי וצלילי הכרם (דקלון ומשה בן מוש), שהיו במשך שנים רבות מתחרים שלהם.

"יומיים אחרי ששלחנו את השיר לרדיו הוזמנו להופיע בחגיגות הניצחון שנערכו בגן סאקר בירושלים, ושם בכלל הרגשנו את ההיסטריה", משחזר דנוך. "אנשים באו עם חולצות שלנו, וכשעלינו לשיר אחרי הופעה של שלישיית הגשש החיוור, הופתענו לגלות שהקהל זכר את המילים בעל פה. אני חושב שבאותה שנה הייתי צריך לעבור לגור בירושלים, כי רוב ההופעות שלנו היו שם", הוא צוחק. "תפסו אותנו גיבורים".

באותן שנים האוזן הישראלית לא הכירה את הסאונד של צלילי העוד: מצד אחד צלילי קאנון מזרחיים ומצד שני תופים, קלידים, גיטרה חשמלית ובס, שנותנים נופך מערבי. ומעל כל אלו השירה של דנוך, שהושפעה מהפיוט הספרדי ומהסלסול התימני וגם משירים קיבוציים ומשירי תנועות נוער שספג בילדותו דווקא מאומנים מזרחיים כמו צלילי שבזי (משה משומר ושלמה מורי) והשובלים.

"ידענו לקרוא את הקהל ולהביא לו את השילוב הזה, שהוא לא היה מורגל אליו", מסביר דנוך. "זו הייתה הדרך שלנו להיכנס למיינסטרים ולגרום לחומרים ששרנו להיות יותר קלים לעיכול. כשאתה שומע את 'פופ עוד', שהקלידן שלנו מרקו בכר המוכשר הלחין, אז אתה מבין שזה נשמע כמו גרסת עוד לכוורת. זו הייחודיות שלנו אז, וגם היום".

צלילי העוד, 1976 (צילום: שמואל רחמני)צלילי העוד, 1976 (צילום: שמואל רחמני)

מה שידעתי בגיל 9

מעטים יודעים שדנוך, שבקיץ הקרוב יחגוג 70, החל להופיע על במות כבר לפני 60 שנה. "עד גיל 7 גרנו בשכונת התקווה, ברחוב שבו פעל השוק", הוא אומר. "אבא שלי היה מקושר לזמרים תימנים בולטים מאותה תקופה כמו אהרון עמרם, שלמה דחיאני ושלמה מוקעה. הם היו מבקרים אצלנו בבית ובאמצעותם הכרתי וספגתי את השירה התימנית השורשית. מוקעה, שמאוד אהב לשמוע אותי, לקח אותי בשנת 1960 להופיע איתו בלהקת החתונות שלו - המיראז'ים, ונתן לי לעלות ולשיר שירים של ג'ו עמר ושירים תימניים. כבר אז, בגיל 9, ידעתי שלשמח את הקהל זה ייעוד עבורי".

בילדותו שר במקהלת תפארת ישראל של שכונת התקווה לצד הילדים אבנר גדסי ומשה גיאת, שלימים הפכו אף הם לזמרים פופולריים בז'אנר הים תיכוני. עם מעבר משפחתו לשכונת יד אליהו, המשיך לשיר במקהלת מגן דוד. "ראו בי ילד פלא", מודה דנוך. "במקהלות האלה שרתי פיוטים בספרדית, ולכן אני גם שולט בחזנות, ועד היום משמש כחזן בבית הכנסת בראשון לציון, עיר מגוריי. זה טבוע בי מינקות כמו שאומרים".

אף שמצא אושר במוזיקה, ילדותו הייתה מלווה בכאב על אחיו הבכור שלא הכיר. "אבא שלי סיפר לי שכשהם היו במחנה מעבר בעדן, בתימן, לפני שעלו לארץ, המשטרה הבריטית לקחה מהם את אחי יוסף. אחר כך סיפרו להם שהוא מת", משחזר דנוך. "כשההורים שלי עלו לארץ, אמא חלתה בשחפת ונעה בין חיים למוות, אבא שלי היה טרוד בלהציל את חייה ולטפל בה. אחרי שהיא החלימה, הם סיפרו לי ולשלוש אחיותיי על האח שהיה לנו".

הסיפור שלו מלווה אותך עד היום?
"בכל פעם שאני מבקר בלונדון אני מסתכל טוב־טוב מסביב לראות אם יש מישהו שדומה לי או לבני משפחתי ויש בי תקווה שאולי אמצא שם את אחי האבוד".

בהיותו בן 15 הקים דנוך עם חבריו מהשכונה את ההרכב הראשון שלו, להקת הצוקים. "זו הייתה להקת חתונות", הוא אומר. "היינו הולכים כל יום ל'קפה נגה' בתל אביב, שבו היו מבלים מוזיקאים, אמרגנים וגם סדרני ההופעות, שהיו מסדרים לנו חלטורות, הופעות בחתונות". באותה תקופה כתב את שירו הראשון: "אלו היו הימים שאחרי מלחמת ששת הימים, אז הייתה בארץ הילת הניצחון. כתבתי מילים על בסיס הלחן של השיר הטורקי 'איסטמם באבאג'ים', וזה הלך ככה: 'בחמישה ביוני החלה מלחמה, צה"ל ניצח ביד רמה'. אחרי שכתבתי את השיר הזה, הבנתי שאני יודע לחרוז ולכתוב, והמשכתי עם הכתיבה".

עם הצוקים הופיע גם במהלך שירותו הצבאי, שאותו העביר בבסיס חיל התובלה בבית נבאלא. במהלך אחת ההופעות הוזמנו להופעה בשכונת שבזי, כלהקת החימום של אורי שבח, המוזיקאי שהיה אז בשיא הפופולריות שלו. "באותה הופעה הכרתי מישהי שניגנה על כלי הודי בשם 'בולבול טרנג' שלא ראיתי מימיי. קראו לה אהובה עוזרי", מחייך דנוך. "מישהו חשב שאהובה ואני יכולים להיות צמד לעניין, הציעו לנו שאני אשיר ואנגן על דרבוקה והיא תשיר ותנגן על הבולבול טרנג. התחלנו להופיע והחיבור הזה נמשך כשנתיים. זה היה מוצלח מאוד. אני שרתי שירים של ג'ו עמר ואריס סאן, והיא שרה שירים הודיים ושירים מקוריים משלה. רגע השיא היה כשבצלאל אלוני צירף אותנו לסיבוב הופעות של 'סדנת תיאטרון שכונת התקווה' עם עפרה חזה והופענו בפני חיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים בסיני. זו הייתה קריעת תחת, שפשוף מקצועי רציני".

צלילי העוד, 1977 (צילום: שעיה סגל)צלילי העוד, 1977 (צילום: שעיה סגל)

מה לנו ולתקליט?

עם נישואיו לסימה ב־1973 התפרק הצמד ודנוך עבר להתגורר בקריית אונו. סיבוב בגן הציבורי השכונתי הפגיש אותו עם קרוב משפחה שאותו לא ראה זה זמן מה. "ראיתי בחור רזה עם רגל מגובסת יושב על ספסל ומנגן על גיטרה אקוסטית שירים של הביטלס ולד זפלין. זה היה יהודה קיסר. סבתא שלו וסבתא שלי היו אחיות", מסביר דנוך את הקשר המשפחתי. "אמרתי לו 'תגיד לי, יהודה, מה לך ולמוזיקה הזו? ראבק, מה לך ולביטלס? אתה תימני וגדלת על המוזיקה התימנית'. 'זה מה שאני שומע ואוהב', הוא אמר לי. שאלתי אם בא לו לנגן מזרחית. הוא אמר: 'כן, למה לא, אם תכוון אותי'. הלכנו למקלט השכונתי שנקרא 'צוללת צהובה', ישבנו שעות על גבי שעות, ניגנו ושרנו שירים מזרחיים שהכרנו. בהמשך צירפנו עוד חברים לישיבות שלנו. היו שם נגן הקאנון דוד גזאלה, הקלידן מאיר לינגו והמתופף אלי מדינה".

אל אחת החזרות הביא דנוך טייפ סלילים מתוצרת גרונדינג, והלהקה - "קראנו לעצמנו 'צלילי הנבל והעוד'" - הקליטה את עצמה בצורה חובבנית מנגנת ושרה. "החלטתי לשכפל את הקסטה באופן פרטי בשביל לחלק לחברים ולמשפחה. זו לא הייתה הקלטה למטרה מסחרית, אבל פתאום יותר ויותר חברים אמרו לי ששמעו את השירים שהקלטנו בתחנה המרכזית בתל אביב, שהייתה אז אימפריית המוזיקה המזרחית. הבנתי שהתחילו להעתיק את הקסטות מאחורי הגב שלנו".

כשהחלה השמועה על הלהקה החדשה ששבתה את לב באי התחנה המרכזית, קיבל דנוך פנייה מפתיעה ממאיר אזולאי מחברת "האחים אזולאי", חברת התקליטים הוותיקה והידועה שבה היו חתומים באותה עת אומנים כמו אריס סאן, ג'ו עמר ואפילו צביקה פיק. "מאיר אמר ששמע את הקסטה שלנו ואהב מאוד את מה ששמע, והציע לנו להקליט תקליט", הוא מספר. "בהתחלה חשבתי שהוא מסתלבט. מה לנו ותקליט? אבל הוא התעקש. נכנסנו למשטר חזרות אינטנסיבי של שבועיים ואז לעוד חודש וחצי של הקלטות אינטנסיביות, עד כדי כך שלפעמים ישנו באולפן. הביאו את אצ'י שטרו, הבסיסט של גברת תפוח, להקת הליווי של שלמה ארצי, כיום מפיק ידוע בהוליווד, שיעשה לנו את העיבודים. הוא עשה לנו סדר, ייצב ועיצב אותנו כי לא באנו ממקום של אולפנים ומשמעת".

חברי הלהקה רצו שתמונתם תתנוסס על העטיפה, אבל לאזולאי היה רעיון אחר: "הוא הראה לנו איור של נרגילה ושל אנשים ממוצא תימני רוקדים, ואמר שעטיפה כזו תמשוך יותר קהל. הוא גם החליט להוריד את המילה 'נבל' מהשם המקורי של הלהקה, וכך הפכנו ל'צלילי העוד'".
התקליט של צלילי העוד יצא תחת הלייבל "קוליפון" וכלל לא מעט שירים שהפכו במרוצת השנים לקלאסיקות ים תיכוניות: "איילת חן", "חסידה צחורה", "חנה'לה התבלבלה", "בזוכרי ימים ימימה", "שלום לבן דודי" ו"לנר ולבשמים".

"זה אלבום שנשען על השירים שספגנו בילדות ובנעורים", מסביר דנוך. "הקהל עף על זה, אבל הרדיו לא השמיע אותנו. המדד העיקרי שלנו להצלחה באותן שנים היה בעיקר המכירות של התקליטים והקסטות בתחנה המרכזית. שם, ברוך השם, אהבו אותנו מאוד. בשכונת התקווה בכלל נחשבתי לגאוות השכונה והייתי מוזמן לכל האירועים והשמחות שהתושבים קיימו".

חרף חוסר הפרגון ברדיו, היה אדם אחד שהחליט לתת מקום ללהקה: חיים יבין, אז מגיש "מבט לחדשות" בערוץ הראשון, אז הערוץ היחיד בישראל. "חיים החליט לסקר את התופעה שלנו. הוא פתח את הכתבה שהראתה אותנו בעבודה על התקליט באולפן באומרו: 'מהפך'", מספר דנוך. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא השתמש במילה הזו. הפעם השנייה הייתה כשבגין ניצח בבחירות של 1977".

אף על פי שקיסר נמנה עם מייסדי הלהקה ומזוהה עמה, הוא ניגן בגלגולה הראשון רק כעשרה חודשים, שבמהלכן צירף ללהקה כזמר אורח את חברו, הזמר ג'קי מקייטן, שהיה אז בתחילת דרכו. "יהודה הציע שנצרף ללהקה את ג'קי, שאז הוא עוד לא היה מרותק לכיסא גלגלים בשל מחלת הפוליו", מספר דנוך. "ג'קי היה שר את השירים ביוונית, ואני בעברית ובתימנית. זה נמשך חודש וקצת וזהו. ג'קי ויהודה עזבו והקימו הרכב משותף ובמקום יהודה הבאתי את הגיטריסט הנהדר אבנר מימון".

אלבום הבכורה צלילי העודאלבום הבכורה צלילי העוד

לשבור את הקרח

בעקבות ההתעניינות ההולכת וגוברת בלהקה, החליטו האמרגנים המובילים יהודה טלית וחיים סבן לפרוש חסותם על צלילי העוד ולהוציא אותה לסיבוב הופעות. "זה היה בדיוק אחרי שהם סיימו את סיבוב ההופעות של כוורת", מציין דנוך. "יהודה וחיים לקחו את דודו אלהרר שישמש כמנהל המופע שלנו. הופעת הבכורה הייתה בקולנוע 'רינה' בחולון בליל שבת. כל המי ומי היו שם, מנסים אלוני ועד הגששים. כולם היו סקרנים לדעת מאיפה צצנו. שם, אגב, ניגנו לראשונה את הנעימה הידועה שלנו, 'פופ עוד'. היינו לסנסציה". לאורך שנות ה־70 וה־80 צלילי העוד סיפקה לא מעט להיטים, בהם "הכוכב", "שב אל אדמתי", "עופרה", "גדליה רבע איש", "סורו מני" ועוד, שעד היום פופולריים בקרב דורות על גבי דורות.

עד כמה הייתם מושמעים בתחנות הרדיו השונות בימי השיא שלכם?
"הרדיו לא כל כך השמיע אותנו, למעט בתוכניות קונספט כמו 'על הדבש ועל הכיפאק' בגלי צה"ל ו'פעמי המזרחי' של יוסף בן ישראל ברשת ב'. אלו היו תוכניות ששודרו במשך שעה אחת בשבוע, שבמהלכה היו צריכים להכניס רק קומץ שירים של מיטב הזמרים והזמרות בז'אנר הים תיכוני. עיקר הרעש שיצרנו היה בשטח ובתחנה המרכזית - שם היו מטורפים עלינו".

לא הפריע לך שלא קיבלתם את הבמה שהייתם ראויים לה?
"לא הייתי עסוק בזה. ידעתי מה הקהל שלי אוהב. עד היום אני יודע. יש כמה שדרנים שמשמיעים אותי כיום ואוהבים אותי. אני לא מתלונן, תודה לאל. אני לא יוצר שירים רק בשביל שישמיעו אותם. אני יוצר שירים כי זה בוער בנשמתי".

באותה תקופה ובמקביל לפריצתה של להקת צלילי העוד למיינסטרים, פעלה גם להקת צלילי הכרם, שכללה את דקלון ומשה בן מוש. התקשורת סיקרה וליבתה את התחרות בין הלהקות, שכן שתיהן הוציאו תקליטים עם שירים דומים ופנו לאותם קהלי יעד. צלילי הכרם טענו שצלילי העוד העתיקו מהם, ולהפך, כשלמעשה מדובר באלבומי קאברים ששתי הלהקות הוציאו. זה לא שינה לדקלון ולדנוך, שבמשך למעלה מ־45 שנה לא החליפו מילה ביניהם על הרקע הזה.

רק בשנת 2018 התפייסו השניים ויצאו לסיבוב הופעות משותף. "החלטתי לשבור את הקרח ולוותר על האגו והושטתי לדקלון יד. התחבקנו, וההופעות שלנו היו סולד אאוט בכל מקום", אומר דנוך. הקורונה תפסה אותו בעיצומו של סיבוב הופעות משותף עם דקלון. "הייתה צפויה לנו הופעה בחודש מרץ, ורגע לפני זה ביבי נאם והכריז על סגר, אז ההופעה בוטלה ונאלצנו להחזיר את הכסף ללקוחות", הוא מספר. "אני ודקלון בקשר טוב כיום, מדברים מדי פעם בטלפון ומיד כשהקורונה תיגמר אנחנו צפויים לחזור להופיע ביחד".

בשנה האחרונה דנוך לא רק ישב בבית. "עד הסגר השלישי הופעתי בהתנדבות במועדוני קשישים בתל אביב, כי זה מרגש אותי לשמח את הקהל הזה. זה נותן לי סיפוק", הוא אומר. מלבד זאת הוא ניצל את הזמן להעמקת ההיכרות שלו עם חברו החדש, גבי ברלין. בחודש שעבר הם הוציאו את "מה אומרות עינייך?", המחרוזת הראשונה שהקליטו.

"אתה אחראי על ההיכרות הראשונה בינינו", הוא אומר לי ומתכוון לפרויקט שיזמתי "אין עתיד אם אין עבר", שהתקיים בשנת 2018 ושבו אומנים ותיקים שרו ביחד שיר שנושא את שם הפרויקט. "אחר כך הייתי בהופעה של גבי עם חבר. גבי קלט אותי בקהל ובספונטניות הזמין אותי לעלות לבמה. שרנו ביחד שיר וראינו את התגובות הנלהבות של הקהל, אז קבענו להיפגש אצלי בבית וגלגלנו את הרעיון של מופע משותף והקלטות בניצוחו של המוזיקאי בצלאל גלעדי, שמלווה אותי שנים רבות".

רמי דנוך וגבי ברלין  (צילום: ניר עמוס)רמי דנוך וגבי ברלין (צילום: ניר עמוס)

איך זה ששני עולמות כל כך שונים מתחברים כך?
"המוזיקה מחברת בין אנשים. גבי אחלה בחור. הוא זמר מעולה וגדלנו על אותם שירים. התחלנו לעבוד על אלבום משותף, שמתוכו כבר הקלטנו שתי מחרוזות. נורית הירש ודודו ברק כתבו לנו שיר חדש, ואנחנו מחכים שהקורונה תסתיים כדי להתחיל להופיע ביחד. אני כבר משתגע בבית ומחכה לחזור להופיע".

מלבד המחרוזת הראשונה עם ברלין, שחרר דנוך לאחרונה לאוויר העולם שיר סולו חדש - "אלתרמן עם סלסולים". "בצלאל גלעדי השמיע לי את השיר הזה, מאוד אהבתי אותו, כי הוא חולק כבוד לתקופה שבה גדלתי, למוזיקה מהכרם ומהתקווה ולשירים של אלתרמן ששרנו בחאפלות בשנות ה־60 וה־70, אז תוך יום כבר הייתי אצלו באולפן והקלטנו", הוא מספר.

כשאתה שומע על מצוקת האומנים בתקופה הזו, מה אתה מרגיש?
"זה נורא. אני שומע שאומנים מגיעים לפת לחם וזה באמת שובר לי את הלב. למזלי, אבא שלי תמיד לימד אותי לשמור גרוש לבן ליום שחור, וכך עשיתי אז אני מסתדר. אבל המצב לא קל לעולם התרבות. אני מקווה שיפתחו את האולמות במהרה".

איזה טיפ היית נותן לאומנים צעירים?
"חשובה הדבקות במטרה, וחשוב לא להתייאש, גם אם לא משמיעים אתכם בערוצים השונים כי בסוף זה יקרה. אל תעשו את הטעות שאני עשיתי ותסתמכו רק על המוזיקה כמקור פרנסה יחידי. אני הסתדרתי ברוך השם, אבל יש הרבה אומנים ותיקים שלא".

אתה מוצא את עצמך מתגעגע לימים ההם?
"בטח שמתגעגע, אבל גם נהנה מהיום. אני ממשיך ותמיד אמשיך לשיר".