הדבר שאני הכי אוהב במוזיקאים עצמאיים שאינם מכונות ממוסחרות שנועדו לייצר להיטי רגע או שבויי מיינסטרים זה החופש האמנותי והיצירתי לכתוב את המוזיקה הבוערת בהם מבפנים. הם לא מתפשרים על האיכות, לא מנסים להתייפייף בלהישמע מה שהם לא וגם לא חוששים להביא את התעוזה שלהם לקדמת הבמה במלוא העוצמה, הכנות והאקלקטיות.

האלבום שהכי ממחיש זאת לדעתי ויצא ממש בימים אלה הוא "הכוכבת של נצרת עילית", אלבומה החדש והשביעי של איה כורם שנשמע טוב, ארוז היטב ובעיקר מוציא ממנה את המיטב הרלוונטי, האיכותי והעכשווי של 2021: הן מבחינה מוזיקלית, הן מבחינת קולה המוכר והאהוב שמשתבח והן מבחינת ההפקה המוזיקלית עליה אמון האיש בחייה, המוזיקאי אדם בן אמיתי.

האלבום נפתח בדואט בלוזי מתקתק של כורם עם בן אמיתי כשאפילו ישנו אזכור מעלה חיוך לשיריו של אריק אינשטיין (מחווה כציטוט בשיר זו המחווה הכי גדולה בעיניי) כשההרמוניות בין השניים מתמזגות היטב בקולות שזורי תשוקה ואהבת אמת.

ב"אמא של הילדה שלי" כורם לוקחת את חבלי הלידה באימהות ראשונה ומתרגמת אותם לכדי שיר פולק כן ואישי מאד תוך שהיא מקדישה את השיר לבת שלה ושל בן אמיתי שנולדה ב-2017. החיוך הבוקע מקולה של כורם כשהיא שרה מביע היטב את הרגש האימהי שהיא מסרבת (ולא יכולה) להסתיר מפני המאזינים ופותחת צוהר לעולמה הפרטי כשהיא רוקחת שיר שבקלות יכול להפוך לאחד מהמנוני האימהות המתחילות.

ב"לא עושים את זה ככה" היא מחליטה לקחת ניו טרן מהסגנון הצפוי לה ויוצרת פופ טוב, קליט ואקספרמנטי עם משחק מעניין ומסקרן עם קולה ועם ההפקה המוזיקלית הכה עשירה ברצועה זו תוך שהיא מכניסה גם את הסלנג הכי עכשווי ("פאק השיר הזה קליט"). 

מהיכרות אישית עם כורם בראיונות שקיימתי עמה ברדיו ובעיתון, התכונה הכי בולטת בה זו הצניעות והענווה ולכן ברור שמילה כמו "כוכבת" אינה שגורה בלקסיקון שלה כשמדובר בלתאר את עצמה, ולכן הסימבוליות בלשיר על עצמה "הכוכבת של נצרת עילית" מקבלת משמעות נוספת כשבניגוד לשם השיר המפוצץ, הטקסט הוא האנטיתזה לכך: היא מצהירה על היותה "איה מנצרת" בלי כל הדאווינים המפונפנים של כוכבת ובלי כל התיאור האנוכי ששיר אוטוביוגרפי לרוב כולל, מה שמוציא ממנה את הכנות הכי ריאליסטית שבה לטעמי.

"חורף" הוא בלדה שכתבה במקור לאמן אחר, אך במהלך הכתיבה התאהבה בו והחליטה להוציאו בעצמה וטוב שכך כי הטקסט רווי המטאפורות מתאים ככפפה ליד לקולה הרך והענוג כשהמשפט שהכי דיבר אליי בו: "אי אפשר לתפוס ת'שמש אבל מותר לי לחלום" יכול בקלות לשמש סטיקר עידוד לחיים.

"סינדרום ירושלים" מוציא את כורם שכולנו מכירים באחד השירים הכי ישראלים ששמעתי בשנים האחרונות, לא רק בשל הלחן הכה מקומי והביצוע הסוער והסוחף אלא בייחוד בשל הטקסט הנוקב וגדוש השאלות המשתמש בשירים עבריים מיתולוגיים ורוקם מהם שיר עוצמתי ויפהפה: "פתאום קם אדם בבוקר, שואל האם אני קיים?" / "וכל שטח שטח אש ההיאחזות חמש חמש" / "הללויה לחיים חסרי תועלת, הללויה חמורים ואתונות, נכתב בדם, נמחק בגשם, הללויה מיואשת". 

זהו בעיניי הטקסט הגאוני והמבריק ביותר מתוך האלבום שראוי לקבל זרקור חשוב לא רק עלינו כחובבי מוזיקה ושירה אלא כישראלים וכחברה.

ב"כוח" כורם "נותנת בראש" עם שיר מלא עוצמה ומסרים המוציא את זמרת הנשמה העוצמתית שבה ובייחוד מקבל משמעות איתנה בתקופה טרופה שכזו: "זה לא השיר או מי ששר, אבל אם זה מה שנשאר, בכל רחוב, בכל כיכר, אני אשיר, אני אשיר בכל הכוח / אם לא רואים את השמש מהיום אני זורחת, תגידו לרוח מדרום ומצפון, האדמה פה רועדת ויותר אני לא בורחת, כבר לא מפחדת" כשברקע נשמע ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין שהירצחו בשנת 1995 הוביל אותנו כחברה לכאוס, מה שמגיע במובן מסוים גם כיום (הודות לנגיף ארור, בין השאר).

אחרי אלבום סוער, מגיע כמשב רוח מרענן "יהלומים" שהוא שיר מצוין לפינאלה המלווה בפסנתר ושירה נוגה המוציא את הנפש הרומנטית שלה כלבנה זוהרת. 

ההפתעה שנכונה לפינאלה האמיתית היא גרסת הכיסוי הנפלאה והקסומה ל"שיר ההד" שכתבו יעקב שבתאי ויוחנן זראי עבור הזמר אריק לביא שהקליטו במקור בשנת 1959 וזוכה לגרסה יפהפייה בפיה של כורם.

זהו אחד האלבומים הכי נוקבים, נועזים ומגוונים שכורם הוציאה עד כה ובאופן אישי, אחד הטובים שלה לטעמי (לא פחות מאלבום הבכורה המצליח שלה) שמטיח בצורה אספקלרית את הלך הרוח ששורר במחוזותינו בשפה הכי נוגעת – המוזיקה.