הפעם הראשונה בה נדלקתי על זוזו גינזבורג (שהיא בעצם זוהר גינזבורג) הייתה לפני שלוש שנים כשראיתי אותה, בבלונד המתולתל לתפארת, מנגנת כמו Bad Ass כגיטריסטית במופע של "משינה" בשישי בצהריים במועדון ה"בארבי". איכויות הנגינה שלה, הפרפורמנס וההערכה שזכתה מהלהקה הוותיקה עודדו אותי לחזור הביתה ולבדוק אודותיה.
כך נחשפתי גם למוזיקה שלה לראשונה והתאהבתי, לא רק בטקסטים ששונים מהליריקה הרגולרית והמייגעת לעתים ששומעים ביומיום אלא גם בהשפעות המוזיקליות המובהקות של הרוק, בעוצמה הנשית הרותחת הבוקעת מייבובי הגיטרה שלה ומהפאסון המיוחד שמאפיין את יצירותיה.
בימים אלה הוציאה את אלבומה החדש – "Blue Mountains" והרגשתי צורך עז לכתוב עליו כמה מילים. בואו נתחיל בשיר הפותח אותו "Baby" שמשלב בין רוקנרול ובלוז לבין השפעות אוריינטליות וסרף עם נגיעות פסיכדליות (כן, התפלספתי, אבל זה באמת נכון) ומצליח לסקרן למרות הטקסט הפשוט, הרומנטי והקיטשי שעומד בניגודיות למוזיקה המורכבת.
האלבום ממש מתחיל להיפתח עם B.B.CREAM”" שמעבר להיותו בעל פזמון קליט, מתחיל לגרום לה להיפתח בשירה ומוציא ממנה את שיא הכוח: "אני רוצה לשלוט בגוף שלי, אני רוצה לשלוט על הארץ שלי ואני הולכת לשלוט בעולם" (מה צריך יותר מזה כדי להבין?). אותה תחושה בוערת גם ב-"Boots" האימתני (בקטע טוב) שמציג אישה עצמאית האחראית לרצונותיה ומעשיה עם קטע סולו מטורף וכאסחיסטי במיוחד באמצעו של השיר.
ב-"Filthy Morning" היא מנפצת כל קיטשיות וקלישאתיות שקיימת עם ציור התחושה הפנימית שלה ממערכת יחסים, לא חוששת לדבר על המפלות הנפשיות ושיברון הלב כשהטקסט הרגיש עטוף בצלילי רוקנרול לוהטים.
הקטע ששובר את קו האלבום הוא "Loud" שבניגוד לשמו הוא השיר הכי רגוע באלבום בסגנון הרוק הסיקסטיזי (בייחוד בקולות הליווי ברקע) המתאר חולמניות עם ריקנות מפרידה דואבת (כנראה) והמוכנות להילחם על הדברים שהיא חושקת בהם. הצד השקט ממשיך עם "Fast" המציג אף הוא את הבדידות והמלנכוליה וזוכה לביצוע יפהפה ונוגע ו-"Sweet Lies" שהוא בעיניי אחת ההברקות הכי טובות באלבום שאני יכול לגמוע שוב ושוב ולא למאוס.
ב-"Pink" גינזוברג מתעתעת בנו עם הפקה מוזיקלית מלאת טיזינג (תיפוף, פאוס, תיפוף, פאוס וכניסה לשיר) שמביאה צד רוקי אחר באלבום, כששיא הרוקיות מגיעה עם שיר הנושא "Blue Mountains", בלוז החותם את האלבום ומוכיח כי גינזבורג היא לא רק אחת הסינגר סונגרייטריות הראויות והבועטות ברוק הישראלי המקומי אלא כי בעוד שבישראל אלבום כזה מופלא יכול להיתפס כנישתי, בחו"ל הוא ראוי להפוך לסיפור הצלחה ואין לי ספק שזה יבוא.
היא פותחת באלבום את כל הקלפים: את המחשבות הכי כמוסות שלה, הרגשות הכי פנימיים, היא לא מנסה למכור לנו אוטופיה בשירים ומוכיחה שהיא לא רק זמרת רוק מעולה וגיטריסטית וירטואוזית, אלא היא נשמעת כמו משהו שהרבה זמן לא נשמע ברוק הישראלי והאלבום הוא ההוכחה המובהקת לכך.