לאחר שנדחתה אשתקד מחמת הקורונה, תחרות הפסנתר ע"ש רב האמן ארתור רובינשטיין תיערך בפעם ה-16, בין ה-31 במרץ ל-3 במאי. שלביה הראשון והשני יוקלטו מראש בערים תל-אביב, ניו-יורק, לונדון, פוטסדם (גרמניה) ובייג'ינג. הקונצרטים של הגמר ייערכו בתל-אביב.
"עמדנו בפני שתי אפשרויות", אומר יו"ר חבר השופטים, חתן פרס ישראל למוזיקה, הפסנתרן והמנצח אריה ורדי - "לדחות שוב, או ללכת על שילוב של חי ומוקלט. "הופעות הן נשמת אפו של אמן. לאחר שהפסנתרנים הצעירים היו מושבתים בשנה האחרונה, לא יכולנו להודיע להם על דחייה נוספת ולהסתכל להם בעיניים. בפיתרון שלנו אנחנו מנסים לצוד את החבל בשני קצותיו, מה גם שאין כנוכחות הקהל בנגינה כדי להפיח אנרגיה בנגנים".
בין השופטים שלצדך יהיה גם הפעם מנחם פרסלר, פסנתרן שלישיית "בוזאר" האגדית, שבגיל 97 (!) יבוא שוב לשפוט אצלכם?
"אכן, לא נוותר עליו גם הפעם, כשבין השופטים יהיו גם פסנתרנים נודעים כמו יפים ברונפמן ואלכסנדר גבריליוק".
הפעם יתחרו 36 פסנתרנים, בני 20 עד 33, מ-17 מדינות, מתוכם רק 11 פסנתרניות, פרופורציה הפוכה מאשר בתחרויות נבל. "סטטיסטית בתחרויות פסנתר יש יותר בנים", אומר ורדי. "בחרנו את אלה שנראו לנו כטובים ביותר בין הנרשמים. לדעתי, לא צריך להיות פער כזה, אבל זה מה שיש".
מבין ה-36, 13 יבואו מהמזרח הרחוק, הכוח העולה במוזיקה הקלאסית בעולם: "זה פחות מהממוצע, כי מספר הפסנתרנים בסין ובדרום קוריאה הוא יותר גדול מאשר בכל מערב אירופה וארצות הברית, אם כי אצלנו איכשהו עוד לא היה זוכה אסיאתי".
ב-15 תחרויות רובינשטיין לא היה אף לא זוכה ישראלי אחד!
"היו לנו משתתפים טובים, שזכו בפרס השני או השלישי, כמו בוריס גילטבורג. נקווה שזה יבוא".
התחרית בתחרות שנעשתה כה מזוהה אתך?
"למרות שבתחרות הראשונה, ב-74', הייתי בן 36, הציע לי עדן פרטוש, מי שעמד בראש התחרות, להשתתף, אבל ויתרתי. זאת, לאחר שכבר לא הרגשתי שנכון לי להיות בקטע של תחרויות לאחר הזכייה היוקרתית בתחרות אנסקו, בבוקרשט, שהסבה לי הזמנות לנגן בקונצרטים רבים, מה גם שהשתתפות בתחרויות לא הייתה משאת נפשי".
החמצת את רובינשטיין שהיה נוכח בשתי התחרויות הראשונות?
"לא! גם בלי תחרויות ניגנתי לפניו כמה פעמים וזאת הייתה חוויה נדירה. רובינשטיין הקשיב כל כך יפה לנגינה שלי. בחלק מהזמן הוא ישב ובחלק מהזמן הוא עמד ליד הפסנתר ונשען עליו. ההקשבה שלו גרמה לי לנגן אחרת מכל סיטואציה שהיא".
ורדי, בעל קריירה סובבת עולם כפסנתרן וכמנצח, גם מי שעמד בראש האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין ושופט מבוקש מאוד בתחרויות בחו"ל, שופט בתחרות רובינשטיין מאז 80', למעט פעם אחת שבה היה מחויב לקונצרטים מעבר לים. "התחרות הזאת היא של הקהל בישראל, המוכר בפרגון שלו", אומר ורדי.
הוא מודע לאחריות שיש לו ולחבריו השופטים כלפי המתחרים הצעירים, שתלויים בהם ומודה ש"לא פעם כל העניין יושב לנו על המצפון". אני שואל אותו אם אגב היו להם פספוסים בקביעת הזוכים, כפי שהיה בתחרות 2008, שבה לא נקבע זוכה והגאורגית חטיה בוניאטשווילי, שלא הצליחה בגמר, פרצה משם לקריירה עולמית.
"בלי להתגונן יותר מדי, אני חייב לומר שהשופטים לא יכולים לנגן במקום המתחרים, אלא רק להאזין. באשר לחטיה, בשלבים הראשונים הנגינה שלה גרמה לנו, השופטים, להתפעל ממנה. כשהגענו לגמר, או שהיא לא התכוננה כראוי, או שמתוך תמימות היא בחרה לנגן את הקונצ'רטו השני של ברהמס, שהוא באמת לא יצירה קלה ונכשלה. זה שהיא לא זכתה אצלנו לא עצר לה את המרוץ לצמרת".
עולם הפסנתר כמעט החמיץ את כשרונו המבורך של ורדי. הוא נולד ב-37' במקווה ישראל כבנם של מורה בכפר ושל מפקד ה"הגנה" במקום. כחובבי מוזיקה נלהבים, ש"האזינו לה בעיניים נוצצות", הם ציפו, כנראה, שמבנם היחיד יצא להם איזה יאשה חפץ וייעדו לו קריירה של כנר. אבל אז, בתקופת מלחמת העולם השנייה, הם התקשו למצוא מורה לכינור והתפשרו על מורה לפסנתר, שבא ללמד את הבת של השכנים. דומה שכולנו הרווחנו מכך.
אגב כך מספר ורדי בדרכו החיננית, כי לא במקרה נולד למוזיקה. לדבריו, כשהוצע להוריו מגרש בחולון, שאז הוקמה בחולות ליד מקווה, הם העדיפו לרכוש מנוי לפילהרמונית, שנוסדה באותה שנה. "אמא שלי, שהייתה אז בהריון איתי, סיפרה שהגבתי מבפנים על הניצוח של טוסקניני", הוא מעיד. "אולי מזה נעשיתי מנצח".
ורדי, תלמידם של אילונה וינצה ופרנק פלג, היה בשירותו הצבאי מפקד תזמורת הגדנ"ע, שעליה ניצח שלום רונלי-ריקליס. כשהשתחרר, "כדי להעסיק את עצמי", כדבריו, למד לתואר ראשון במשפטים והתעודה נותרה מאז ממוסגרת בארון. כי לפני שהספיק לפתח תוכניות לגבי גלימת הפרקליט השחורה, הוא זכה, כאמור, בתחרות אונסקו, שפתחה בפניו את שערי אולמות הקונצרטים באירופה. בניגוד לכוכבי מוזיקה צעירים רבים מישראל העדיף לנהל את הקריירה הבינלאומית שלו מהארץ.
זאת, מפני שורדי הוא פטריוט מובהק, שבהופעותיו בעולם מרבה לבצע יצירות של מלחינים ישראלים, מהם בבכורה עולמית. "אמן חייב לחיות בקהילה שלו ולקחת חלק באירועי המוזיקה במדינתו, לא רק להסתובב בחו"ל", הוא משוכנע.
לצד הצלחתו כפסנתרן וכמורה דגול, איכשהו המלחין שבו לא המריא. "כשהייתי צעיר, הייתה לי מוטיבציה גדולה להיות מלחין ואף כתבתי כמה יצירות", הוא מעיד. "אבל אז היה מקובל להיות אוונגרד, מה שבכלל לא מצא חן בעיניי. לא נראה היה לי נכון שכדי להיות 'אין', עלי לחבר איזו יצירה בשביל שאיזה נגן טרומבון יופיע איתה בגרביים אדומים ואף יעשה כל מיני קונצים עם הכלי שלו".
ורדי הינו גם מסבירן מוזיקה מופלא, שאין שני לו. אם תיכנסו ליוטיוב, תוכלו להתמוגג מכ-500 (!) תוכניות "אינטרמצו עם אריק" הנהדרות, שהגיש בטלוויזיה החינוכית עד סגירתה. "בצעירותי הייתי ביישן גדול מאוד ולא העזתי לפתוח את הפה בציבור, כיאה למי שבא מיישוב קטן", הוא מפתיע. "אבל היה זה המורה שלי, פרנק פלג, שעודד אותי ללכת בדרכו בעניין הזה. מקונצרטים מוסברים בקיבוצים, שם הופעתי הרבה פעמים ברסיטלים בארבע ידיים עם פנינה זלצמן, הגעתי לקונצרטים מוסברים לנוער, שמהם נשלפתי לטלוויזיה, שם הצירוף של מלל למוזיקה עובד".
ניכר ב-ורדי, שגם בגילו מתמיד בקריירה בחו"ל, כי מפעמת בו כמיהה לתוכניתו האהובה. "כתושב רמת-אביב, כשאני עובר ליד החינוכית שהייתה, אני מרגיש צביטה בלב", הוא מתוודה. "אם יפנו אלי מהתאגיד, אני פנוי להובלה".