יותם ג'ונתן רבינו או בשם הבמה שלו, וודו דאדי, ובאנגלית - Vxodoo Daddy, הוא קול חדש ומרענן בסצנת הראפ הישראלית. להבדיל מראפרים אחרים, הוא לא חלק מקליקה או מעגל של תל אביבים מגניבים. יש לו סגנון וטון ייחודי, הוא מסמפל שירים של ארץ ישראל הישנה ומפיח בהם רוח חדשה. הכירו את הראפר התל אביבי שעושה ראפ חוצה דורות.

יותם הוא הכוח המניע מאחורי השירים, הוא מפיק, כותב את המילים, מקליט, מצלם, עורך ומפרסם. אולר שוויצרי של יכולות וכישורים. עם זאת, הוא צנוע ואותנטי, אין בו את היומרות המקובלות בראפ, כסף, נשים וסמים. כשהוא שר על סמים, הוא גורם לסחיות להישמע מגניב: "אין לי בעיה אם את מסטולה, אני לא מעשן וזה ידוע''. יצאתי לראיין אותו, בתקווה שגם אצליח לגרום לו להישמע מגניב, חרף הסחיות המשעממת שלי.

את דרכו המוזיקלית החל בגיל 11: "נורא אהבתי אמינם, כמו כל בני ה-11. הגוף שלי אהב את זה, הוא היה כרטיס הכניסה שלי לראפ. בכיתה ט' הכרתי את כהן@מושון וזה פוצץ לי את המוח, גיליתי שאפשר לעשות את זה בעברית. יום אחד ראיתי בפייסבוק שמיכאל כהן מחפש תלמידים ללמד הפקה, הרגשתי שזו ההזדמנות שלי, המילגה שלי לברקלי, רק בתל אביב. מיד נרשמתי". 

במשך שנה למד יותם להפיק אצל מיכאל: "למדתי אצלו את התוכנה אבל לא הייתי מפיק טוב, הייתי מאוד צעיר. אני זוכר שהייתי מגיע אליו לבניין, ילד מעריץ מלא התרגשות". יותם אהב להפיק והמשיך לעשות מוזיקה בחדרו, אט אט החל להשתפר: "עם השנים הרף עלה, היום אני יודע טוב יותר מה טוב, אני סומך מאוד על הטעם שלי". ליותם טעם לא מתאמץ, חיבה גדולה לשירים נושנים ויכולת לעשות נעים באוזן.

לבסוף, אחרי שנים של עשייה, ב-2019 יותם הוציא את הלהיט הראשון שלו, "(לא) שיר על צה"ל": "זה השיר הראשון שהיה להיט, פתאום אנשים הרגישו בנוח לפרגן לי". יותם לא נתן להצלחה לעלות לו לראש, במקום זאת הוציא את "פופולרי", שיר בו הוא צוחק על ההצלחה שלו: "פופולרי נהיה הלהיט, לא ידעתי שזה יצליח ככה". יותם מנסה להסביר את סוד ההצלחה: "זה שיר מאוד נגיש, הוא מחולק ל-3 אנשים באופן שווה, אני לא אוהב לעשות שירים לבד, למרות שאני עושה לבדי את רוב הדברים בשיר. זה לא צריך להיות המופע שלי, אני חושב שנעים יותר להאזין לכמה קולות". 

המוזיקאי לא הכי חתיך 

פופולרי הפך לנבואה המגשימה את עצמה, החודש השיר חוגג שנה, ואיך לומר, הוא עדיין פופולרי, ולא בכדי. "יש פה ערך אומנותי, אני לא עושה מוזיקה כדי להיות ראפר, אלא יש לי משהו לומר". יותם מודע לעצמו ולרושם שהוא מתיר: "אני המוזיקאי לא הכי חתיך ולא הכי נכון. המפיק לא הכי מוכשר עם הביטים לא הכי מורכבים, אבל בסוף היצירה אותנטית. המוזיקה שלי פשוטה מאוד. אומרים שאני מסמפל שירים בצורה כמעט גסה. אין לי בעיה עם זה, אין לי אגו ביצירה". כשמאזינים לשירים שלו לפעמים זה נשמע פשוט, אך כידוע, לא פשוט להיות פשוט.

עם זאת, ההצלחה עוד בחיתוליה, אין לו מיליוני צפיות והשמעות, אך הוא מרוצה: "תחושת ההצלחה שלי לא מגיעה מלייקים וצפיות, יש לי 14 אלף צפיות על פופולרי, זה לא הרבה ביחס לשירים של אחרים, אבל אני מאושר. כי אני מרגיש שנכנסתי לאנשים ללב, אנשים אוהבים אותי. יש לי תפוצה קטנה אבל האימפקט גדול, אנשים שומעים אותי ומרגישים שזה משהו אותנטי". יש קסם באדישות ובנונשלנטיות החיננית של יותם, כזה שגורם לך להזדהות ולרסק את כפתור הלייק. 

העלתי את השירים שלי לספוטיפיי ואפל-מיוזיק, תחת אלבום "אוסף שירים שכבדים מדי לענן", פתאום אנשים מגלים אותי ואת השירים הישנים, מבחינתם זה משהו חדש. להרבה אנשים המוזיקה שלי מרגישה כמו אופוזיציה, אני לא משחק לפי הכללים. לא עושה טראפ, לא עושה את המוזיקה שכולם עושים". מוזר לשמוע בחור חמוד פתאום עומד על שלו ומכריז מלחמה, יותם בטוח בעצמו ולא מתפשר. הוא פורץ דרך, לא מנסה להישמע כמו ראפרים אחרים בארץ או בחו"ל, אפשר לומר שהוא המקור בלי שום קשר לציפור. 

אולי לא הראפר הכי יפה אבל הוא לא מוזנח, להפך, יש לו סטייל שניתן להגדיר כתל-אביבי חנון, מוקפד אך לא מנקר עיניים. בנוסף, השקפתו על קעקועים מעניינת ושונה: "יש לי קעקוע אחד שעשיתי בגיל 15, היום אני לא מרוצה ממנו, קשה לי עם קעקועים, יש בזה משהו נורא קל, כל אחד רוצה לבטא את עצמו דרך שינוי חיצוני וקעקוע זה השינוי הכי קל, לא צריך לעמוד מאחוריו, עושים פעם אחת ואין חרטות''. יותם נוקט בשיטה אחרת, הוא מתוכשט, עגילים, צמידים, שרשרת וטבעות: "כל יום אני צריך לעמוד מחדש מאחורי התכשיטים שלי, כל יום אני בוחר לשים טבעת, להבדיל מקעקוע. אבל בסוף, כל מי שמבטא את עצמו אני מפרגן, מי שבא ברוך הבא''. האמת שזה רעיון יפה לקעקוע.

הלו, אני רציני

ליותם בעיה רצינית, לא לוקחים אותו ברצינות, הוא מתייחס לכך בשירו החדש "הלו!": "ניסיתי רציני וזה לא עבד לי". לטענתו, זה אחד מהמשפטים הכי רציניים שכתב: "חיפשתי נורא מה יהיה הטון של השיר הבא, כי בשני השירים הקודמים הרגשתי שאנשים לא ידעו איך לאכול אותם. חשבתי על הטון של השיר, הטון של הקול שלי והכל התחבר, משם השיר כתב את עצמו". השיר גם נוגע ברצון לקבל אישור ממוזיקאים אחרים ובפרט ממיכאל כהן: "חיפשתי במשך הרבה שנים את החותמת אישור, כתלמיד שלו. עלה לי הרעיון שאני מתקשר ולא עונים לי אז צחקתי על זה". מאחורי כל בדיחה מסתתר להיט.

למרות שיותם לא יוצר מוזיקה מצחיקה, הוא חביב הקומיקאים: "בעיקר סטנדאפיסטים וקומיקאים אוהבים אותי, קיבלתי הרבה פירגונים מהם, אבל לא ממוזיקאים. מי שלא מהתחום ממש מפרגן, דור מוסקל, ניב מג'ר, שיר ראובן ועוד מלא". לדעתו, כל המצחיקים מתחברים ליצירה ולטון הייחודי שלו, קליל אך רציני: "אני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי, גם אם היא מטומטמת, לדעתי, אנשים אוהבים לשמוע משהו רציני אבל שנאמר בקלילות, מבלי לצאת כבד, ואת זה אפשר למצוא בשירים שלי".

בעיית הרצינות ניכרת גם בשם הבמה שלו, כפי שהוא מעיד: "אני עושה מוזיקה שש שנים וזה הכינוי שלי כשהתחלתי, זה שם גרוע, מאוד לא מייצג את המוזיקה שלי, אני כל כך ישראלי במוזיקה שלי. אבל אני עף על זה, אנשים כבר קוראים לי ככה, אז מי אני שאחליף את השם. לדעתי אחזיק אותו עוד, אלא אם מתי כספי פתאום יזמין אותי, אני לא יכול לדמיין אותו אומר וודו דאדי". וודו דאדי בבעיה, הוא רוצה להישאר נאמן לעצמו, לקול הייחודי ולטון הקליל. אך הוא תקוע, משהו בהוויה שלו משדר קומיות, אך מבחינתו היצירה שלו רצינית. 

וודו דאדי (צילום: יותם בוני)וודו דאדי (צילום: יותם בוני)

גיל לא רגיל

בסוף כיתה י"ב, כשהייתי בן 18 הוצאתי שיר, "איפה אתה, איפה אני", יש שם שורה "אני בן 18, אין תירוצים, אני מרוצה שכולם לחוצים". כלומר, אני לוקח את הראפ ברצינות, אני כבר לא הילד המזמר, אין כבר תירוצים. תתחיל לקנות ציוד, תתחיל להפיק יותר טוב ולהשקיע במוזיקה". עם אולטימטום עצמי חזק, יותם העלה הילוך והשקיע במוזיקה. מדהים לראות כיצד בגיל צעיר יחסית הוא היה חדור מטרה וחש כי הזמן כבר נגדו, אני בגיל 18 עוד התמודדתי עם חצ'קונים.

נדמה שהמלחמה עם הגיל לא נגמרת לעולם, גם יותם בשדה הקרב, שרוי על הגדר. בדומה לתדמית שלו, הוא לכוד בין שני עולמות: "אני בגיל הכי גרוע מבחינת הסצנה התל אביבית, אני בדיוק באמצע, בן 20, זה לא גיל סקסי, אז ברגע שאני בן 20 אני אומר שאני בן 21, וביום שאהיה בן 21 אגיד שאני בן 22". 

החיים האמיתיים

יותם ניהל משרד עורכי דין שעסק בזכויות של ניצולי שואה, וכרגע הוא לא מנסה לחיות מהמוזיקה, זה ה"נייט ג'וב" שלו, אולי בעתיד יהיה גם כסף בראפ. יותם מציאותי, מחפש שגרה ויציבות, אך תמיד גם עובד למקסם את קהל המאזינים שלו. בנוסף, כבר שלוש שנים שהוא מתנדב עם ניצולת שואה, מארח לה חברה, עוזר ורואה איתה היפים והאמיצים: "ראינו ביחד מאות פרקים. יש לי הערצה אוטומטית לאנשים מבוגרים ממני, פשוט בגלל שהם עברו יותר דברים ממני, אז הם חכמים בעיניי". למרות שהוא מתעקש שהוא ממוצע, הוא יוצא מן הכלל וגם ראוי להערצה.

יותם הוא יוצר ששווה לעקוב אחריו, הוא פועל בשקט ובזמן שלו, כל כמה חודשים הוא משחרר שיר חדש, אך הסבלנות משתלמת: "אני שונא שמבטיחים דברים ולא מקיימים וזה חלק מהסיבה שאין לי יעדים, אני לא מבטיח להוציא אלבום, היעד שלי הוא להמשיך ליצור ולהיות שמח בחיים האישיים שלי, ככה יוצרים הכי טוב".

לדעתו, הוא לא יהיה מפורסם או אייקון, לא נראה אותו מככב בקמפיינים: "אני לא מרגי, הממוצעות שלי היא בעיה, אני לא חנון אבל פשוט איפשהו באמצע, אני מטשטש את הקווים". בשבילי יותם הוא שילוב מנצח בין ילד מגניב לאבא מביך, המוזיקה שלו איכותית, חכמה ומהנה. "הלוואי שעוד המון אנשים יכירו, יהנו ויאהבו את המוזיקה שלי". אמן.