אי אז ב-51', בעיצומם של ימי הצנע והפילוג בתנועה הקיבוצית, פרץ משבר מסוג אחר בקיבוץ משמר העמק. הפלח יחזקאל בראון, שהיה גם המוזיקאי של המשק, ביקש לצאת ללימודי מוזיקה גבוהים, כפי שהמליץ להוריו אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', מורו להרמוניה ולקונטרפונקט, שתמיד ייזכר כמלחין השיר "דודו", שבא לשמוע את אחת המסכתות שהלחין תלמידו בקיבוץ.

בראון מאוד אהב את האווירה הכפרית ואת העבודה החקלאית, אבל משהטילו חבריו לענף וטו על יציאתו ללימודים של הפלח המוזיקלי, הוא נאלץ לעזוב - "לא בלב קל", אמר - ולא חזר.

הפלחה בקיבוץ שבעמק אולי הפסידה פלח מיומן, אבל המוזיקה בארץ זכתה לאחד ממלחיניה הגדולים. שיאה של הקריירה המפוארת והמגוונת שלו היה בזכייתו ב-2001 בפרס ישראל, מה שהביא אותי אל מעונו הצנוע ברמת-אביב כדי לשמוע את סיפורו. זה יעלה הערב בשש באירוע מיוחד לזכרו של בראון, שייערך במרכז המוזיקלי קשת אילון.

במרכז האירוע יתקיים דו-שיח בין דני אורסתיו, איש "כאן קול המוזיקה", לבין הפסנתרנית והמלחינה ד"ר רתם לוז, מי שחיברה עם פרופ' יהואש הירשברג את הביוגרפיה שלו. לוז היא בתו של בראון ובבחינת התפוח שנפל לא הרחק מהעץ.

פרופ' יחזקאל בראון (צילום: פרטי)פרופ' יחזקאל בראון (צילום: פרטי)

בטרם נשמע ממנה על אביה הדגול, שלפני שש שנים שנים הלך לעולמו בגיל 92, הרי סיפורו בתמציתיות. הוא נולד בברסלאו שבגרמניה, לימים העיר הפולנית ורוצלב, שבה חטפה נבחרת ישראל בכדורגל אחת מתבוסותיה הקשות ביותר. "אוי, כמה התביישתי", הודה בראון, בנה של גיורת גרמנייה, שכמו רות המואבייה הלכה אחרי אהוב לבה היהודי. בגיל שנתיים עלה ב-24' ארצה עם הוריו.

טרם הגיעו לקיבוץ, יחזקאל בראון גדל ברחובות, ולאחר מכן בראשון-לציון, בבית מוזיקלי, שבו שמעו אופרות בפטפון שהיה אז מצרך נדיר ואביו ניגן במנדולינה. בראון ניגן מגיל שש במפוחית,  ולאחר מכן במלודיקה ובכינור ולדבריו כבר אז התרוצצו לו מנגינות בראש. גיוונו המוזיקלי נסמך על  הצלילים שמע מילדותו - אופרות, כאמור, מוזיקה חסידית, מוזיקה ערבית, שירת נשים תימניות ו...יללת התנים. "בלי כל ספק זה נכנס למוזיקה שלי", האמין.

פרופ' בראון, בעל ההשכלה המוזיקלית הרחבה ומי שעמד בראש האקדמיה למוזיקה בתל-אביב, היה איש-אשכולות ולא רק בעולם הצלילים. "שנים היו לי ייסורי מצפון על ההתרחקות מהמקצועות ההומניים בזמן התיכון", סיפר לי. "עם הזמן התעוררה אצלי תאווה לקרוא את יצירות המופת הקלאסיות היווניות והרומיות בשפות המקור. בסוף שנות ה-40 הבחנתי במודעה בעיתון על קורס לטינית בכתב".

לימים, בהיותו כבר פרופסור למוזיקה, החל ללמוד לימודים קלאסיים ולצד מעמדו הרם באקדמיה למוזיקה החל לתרגם לעברית מהשירה היוונית. "מעולם לא הייתי מסוגל להסתפק בתחום צר אחד", העיד על עצמו ולימים, לאחר שמצא תקליט נדיר של נזירים צרפתיים בחנות תקליטים תל-אביבית, הפך למומחה למוזיקה גרגוריאנית-כנסייתית והוא לא נח ולא שקט עד שהגיע למנזרם של אותם נזירים.

כמאזין למוזיקה הפגין בראון, שהיה בן 79 בעת הראיון, גיוון מרשים. הוא אהב ג'ז, תופעת הביטלס ריתקה אותו ועליה הצביע כעל "התופעה המוזיקלית החשובה ביותר של זמננו; לא פחות משוברט". הוא הצביע על יוני רכטר כ"מלחין הטוב ביותר מבני דורו"; אהב לספר איך תלמידו, שלמה גרוניך, עשה עמידת ידיים על הפסנתר ולאריאל זילבר, שאותו לימד הלחנה, לפי בקשת אמו, הזמרת ברכה צפירה, קרא "בן טיפוחיי".

כאן מצטרפת לסיפורנו בתו רתם. "גדלתי לצלילי נגינת הפסנתר של אבא, בפרט כשהלחין", מעידה הבת, שמגיל מאוד צעיר נמשכה לנגן בכלי ושרה הרבה. 

לרתם יש זיכרון מימי מלחמת ששת הימים, בהיותה בת פחות משמונה: "אני זוכרת את יהורם גאון מגיע אלינו עם המילים של 'בשערייך ירושלים', שירו של יוסי גמזו. אבא עלה עם המילים לחדרו והלחין אותן כל הלילה. בבוקר יהורם חזר אלינו עם חצוצרן ואבא לימד אותם לבצע את השיר תוך כדי ההתרגשות משחרור ירושלים, ששנתיים קודם לכן הוא לקח אותנו לטיול בה. ממקום גבוה קצת הוא הראה לנו את העיר העתיקה. 'זה לא שלנו', אמר. 'זה חוץ-לארץ".

בראון לא הרבה להלחין פזמונים, אבל הטביע חותם גם בתחום הזה. כך עבד עם "שלושת המיתרים" (שמעון ישראלי, אריק לביא וצבי בורודו), הרכב שלו הלחין את השירים "שרקייה" ו"תפילת האיכר" למילותיו של של מיכאל רגב ממשמר העמק. השיר "ויימלט קין", שהלחין למילותיו של יעקב שבתאי לגשר הירקון, נחשב לאחד מהשירים היפים והמושלמים ביותר בזמר העברי.

"כילדה, אני זוכרת זמרים, שאבא עבד איתם, מגיעים אלינו הביתה", היא מספרת. "ביניהם, היו בין השאר, נחמה הנדל וליאור ייני, אבל הכי אני זוכרת את 'החלונות הגבוהים'. היו קצת צרות עם שמוליק קראוס, שהביא את אבא שלי לעזוב אותם באמצע ולכן, הוא לא רשום על התקליט היחיד שלהם. כילדה, הערצתי לא רק את אריק ואת ג'וזי כץ, אלא גם את שמוליק, למרות הצרות. אני זוכרת אותו כגבר נאה. אמנם הייתי ילדה קטנה, אבל עיניים היו לי'.

"יום אחד אריק איינשטיין העיר את תשומת לבו, שהבת שלו שרה כל הזמן ומאוד יפה. 'למה שלא תוציא איתה תקליט?', שאל אותו. כך יצא בחברת 'מקולית' תקליטון משירי שולמית ליפשיץ, מלחינת 'לא פעם בקיץ', בעיבודו של אבא, שהיה המורה שלה ואני הקטנטונת הייתי בו הזמרת, כשהנגנים היו מהפילהרמונית".

ד''ר רותם לוז, בתו של יחזקאל בראון (צילום: אבשלום לוי)ד''ר רותם לוז, בתו של יחזקאל בראון (צילום: אבשלום לוי)

אביה היה מלחין פורה ביותר וכתב כ-150 יצירות של מוזיקה תזמורתית, קאמרית וקולית. גם לתיאטרון ולמחול לדבריה, אביה לא אהב שהצביעו עליו כמי ששם דגש בהלחנתו על מוזיקה קולית, בעיקר למקהלות. "הוא לא רצה שיגדירו אותו ויכניסו אותו לנישות", היא מספרת. "גם אם הסתייג ממוזיקה אוונגרדית, פה ושם הוא נגע גם במוזיקה אלקטרונית והשתעשע איתה כמו ילד".

לוז למדה פסנתר באקדמיה למוזיקה ובמקביל החלה בהלחנה. "מעולם לא למדתי להלחין, כדי לאפשר לעצמי יצירה חופשית, כמו שאבא שלי מעולם לא למד להלחין", מעירה לוז, שעשתה את הדוקטורט שלה במוזיקולוגיה. היא מרצה בכירה בחוג לאומנויות, ספרות ומוזיקה במכללה האקדמית של צפת. שתי בנותיה למדו לנגן, אבל פנו למקצועות אחרים, אחת מהן היא עובדת סוציאלית קלינית והשנייה - אנימטורית.