רונית רולנד איננה יכולה בלי זה או "לא יכולים בלי זה", כפי שנקרא השיר החדש, עלתה על הגל בדרך לאלבומה השביעי בזמן הסגר הראשון. "כשערכנו אזכרה לאמא שלנו והיינו רק המשפחה המצומצמת, היה לי מוזר שפתאום לא יכולתי לחבק את אחותי", היא משחזרת את הנסיבות. "הייתי עם דמעות בעיניים והבנתי כמה זה לא הגיוני, אבל מחויב המציאות".
אין לדעת כיצד הייתם נוהגים במקרה שכזה, אבל אצל רולנד, כדרכה של זמרת, זה הזכיר לה שיר. "עם תום האזכרה נזכרתי בשיר של אשכול נבו, ששכב שנים אצלי במגרה ואיך שהגעתי הביתה, התיישבתי להלחין אותו", היא מספרת. "עד כדי כך זה התאים להרגשה שלי בסגר, כאילו אנחנו במלחמת עולם, כשקורה משהו סוריאליסטי שאף אחד לא מאמין שיכול לקרות".
אשכול נבו הוא סופר מצליח, אבל לא מוכר כפזמונאי.
"נכון. כשלמדתי באוניברסיטה ושמעתי שהוא הגיע להעביר בה הרצאה, בסופה ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא גם כותב שירים. זאת, לאחר שהבחנתי שיש קצב בפרוזה שלו. לבקשתי, הוא שלח אלי כל מיני טקסטים, שאותם ניסיתי להלחין. אני מאוד אוהבת את הראש שלו, מה גם שהוא לא בדיוק כותב שירים".
הלחנת את דבריו כלשונם?
"לא, אשכול נתן לי יד חופשית לערוך שינויים".
חוץ ממנו, הלחנת משירי חיים גורי, צרויה שלו ונתן זך, גם חידשת שיר של אלתרמן. זה מקרי?
"לא, אני מאוד אוהבת שירה. כשמשהו נוגע בי, אני מלחינה אותו. עכשיו אני מלחינה מספר השירים של דין אהרוני-רולנד, בת הזוג שלי, כחלק מפרויקט עם וידאו-ארט".
מה את אוהבת להקליט?
"יותר ויותר בוער בי הרצון להשמיע שירה חברתית, לא פוליטית. ואם זה פוליטי, אז לא בפרצוף ומי שמבין, מבין".
על מה את מוחה?
"על כל מיני מעשים שרירותיים, כשההתנהלות די עדרית".
הפגנת בבלפור?
"הפגנתי בבלפור. כמה פעמים. גם על הגשרים הפגנתי. אני מאוד מוטרדת ממה שקורה כאן. לא ייתכן שאדם אחד יהיה כל כך הרבה שנים ראש הממשלה, לא מימין, לא משמאל. שלטון ממושך מדי מביא לשחיתויות. כאמא לילדה קטנה, הפגנתי בקניונים נגד ההתייחסות לחינוך ונגד זה שהתרבות במקום האחרון. סדרי העדיפות כאן לקויים ביותר. קורים דברים שאני בשום פנים ואופן לא יכולה להסכים איתם".
כמו באלבומיה הקודמים, גיל לואיס משמש כמפיק המוזיקלי שלה. הקשר ביניהם ותיק, מאז שב-2008 הם פתחו יחד אולפן בתל-אביב. לאחר שלואיס עבר ללונדון הם ממשיכים בשיתוף-פעולה בשלט-רחוק. "היום זה לא מה שהיה בעבר והמרחקים לא משחקים תפקיד", היא מעירה.
המסע המוזיקלי של רולנד, 51, ארוך ומפותל והחל כשבגיל חמש שרה בפסטיבל שירי הילדים את "שירו של פו" במקביל לתיקי דיין ובנעוריה שר חיים משה באותו פסטיבל שיר שהיא הלחינה. לאחר שירות צבאי כמדריכת שריון, למדה ברימון ובהמשך השתלמה במשך שנה בברקלי, בבוסטון. רולנד הלחינה לקולנוע, לטלוויזיה ואף לבמה, כשאת אלבומה הראשון היא הוציאה ב-2001, בגיל 30.
היא מגדירה את הסגנון של "לא יכולים בלי זה" כמשהו בין רוק לבין פופ, מה שמעלה את השאלה איך היה לה כרוקיסטית ליטול חלק במופע "אלף שירים ושיר", המופע משירי נעמי שמר, שדודו אלהרר העלה באחרית ימיה. "לשיר לצידה של נעמי שמר זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל במוזיקה", אומרת רולנד. "האמת ניתנת להיאמר, שכאשר דודו פנה אלי, חששתי, בפרט שלא הרגשתי קשורה לשירי ארץ-ישראל. דודו הרגיע אותי שאוכל להמשיך לעשות את המוזיקה שלי וגם להשתתף במופע.
"אכן, זכיתי לחוויה של פעם בחיים, כולל ההופעות הבלתי נשכחות בחוץ לארץ, שם הקהל היהודי היה עם עיניים נוצצות בהופעות שלנו, שבהן השירים שלה התקבלו כמו תפילה. נעמי ודודו היו בשבילי כמו בית-ספר. אם חששתי מפני נעמי, לאחר שהזהירו אותי שהיא לא תמיד נחמדה, איתי היא הייתה סופר נחמדה. בסיכומו של דבר, זאת הייתה זכות גדולה לשיר את השירים שלה".
אגב, רולנד כה נקשרה ליוצרת הדגולה, שכאשר בתה נולדה לפני שש שנים וחצי, היא קראה לה (ה)ללי, כשם בתה של שמר וזכתה על כך לשבחים ממנה.
לבסוף, מהו ה"זה" שבשיר לא יכולים בלעדיו?
(צוחקת) "את זה אני משאירה לדמיון של כל אחד ואחד מאיתנו. מה אני לא יכולה בלי? - עם כל המסכות שאנחנו עוטים, כשרואים רק עיניים, חסרים לי כל הפנים. מבחינתי, אם יצא משהו טוב מהקורונה, אלה הן ההופעות על הגגות ובחצרות. סוף סוף חזרנו אל הפשוט, בלי כל הפירוטכניקה שמסביב והעלות הגבוהה של הכרטיסים. יותר נחמד לשים כובע ושכל אחד ישלם כיכולתו וכרצונו. נראה לי שאמשיך עם זה".
עושה רושם, שגם אם לא התכוונת, מי שיסבלו הם בעלי האולמות, כשיגלו שאפשר בלעדיהם.
"אין לי משהו נגדם, אבל אני מתה על איך שהופענו בשנה האחרונה, כשניתן היה להופיע. אני דלוקה על המקומות האלה. עם זאת, עדיף שזה יהיה בלי קורונה".