סוף סוףףףףףףףףףףףף. סלחו לי, הייתי חייבת לפרוק את ההתרגשות. מופעי המוזיקה והבידור כבר חזרו, לשמחתנו, לפני מספר שבועות, ואמש שמחתי לבקר בפסטיבל המוזיקה הראשון שהתקיים מאז השבתת אירועי התרבות שהנחיתה עלינו הקורונה. מה אני אגיד לכם? איזה כיף ששוב אפשר לחגוג, להתקהל, לשתות וכמובן לשיר ולזייף ביחד.
כאמור, השבוע התרחש פסטיבל המוזיקה הראשון מזה שנה, ובאופן מפתיע הוא לא התרחש ברידינג או בפארק הירקון כמתבקש, אלא דווקא במקום שהוא למעשה ההפך הגמור ממנו – המדשאות הירוקות של גן האירועים "בורג' בנימינה", כשמאות כיסאות פזורים באוויר הפתוח ומהנוף נשקפת המושבה הרגועה והשקטה.
בימים האחרונים, ימי חול המועד, עלו על בימת הפסטיבל בזה אחר זה, מוזיקאים מסגנונות שונים – ביניהם יובל דיין, אסף אמדורסקי, לאה שבת, אלון עדר ועוד – שמילאו את החלל והפיגו את הגעגוע שהתגבש אצל הקהל שהכיל צעירים ומבוגרים, משפחות וזוגות, אשר המשותף לכולם הוא הצימאון והכמיהה לחוויה הזו של שגרה וחופש. את הפסטיבל אגב, הוביל וניהל ליאור מילר, השחקן והמפיק המוזיקלי שכולכם מכירים.
אמש, הגעתי לצפות בשלישיית אמנים שאני אוהבת במיוחד, יוצרים מוכשרים וכל כך מיוחדים שהתאימו כמו כפפה ליד לקונספט המיוחד של הפסטיבל, שהתחיל כבר בשעה 18:00. ראשונה עלתה לבמה דניאלה ספקטור, חמושה בגיטרה ובנגן נוסף, ובזמן שהשמש החלה לצבוע בגוונים חמים של שקיעה את המדשאות הירוקות מאחוריה, מילאה את החלל עם השירים הרגועים שלה.
בין "לישון בלעדיי", "אברהם" וכמובן, "כל הדברים היפים באמת", אחד השירים היפים באמת שנוצרו לדעתי בשפה העברית, היווה המופע של ספקטור יריית פתיחה מדויקת לערב שנצבע אתמול בגוונים של סול, בלוז וג'אז כחול לבן.
אחריה עלתה מי שהתגלתה כהפתעה של הערב, לפחות עבורי - קרולינה, דה וואן אנד אונלי. רגע רגע, זה לא שלא ידעתי שמדובר בפצצה מתוחכמת של כישרון וכריזמה, פשוט אמש, כשהיא עלתה לבדה עם הגיטרה, לא יכולתי לדעת שגם בגפה, היא תצליח לשאוב מאות אנשים אל תוך עולמה, בכנות כזו כובשת.
בין סיפור אישי מרגש למצחיק, היא הצליחה לשפוך אור אחר (וגם התאורה המצוינת שהקיפה אותה סייעה בכך) על להיטיה המוכרים כמו "Happiness", "אף אחד לא בא לי", "צר לי צ'רלי", "So Far" וסחפה, בלי שמץ מאמץ, מאות אנשים לרקוד ולנוע לצלילי קולה יוצא הדופן שחימם ועטף אותנו למרות הטמפרטורה שלא הפסיקה לצנוח. עשו לעצמכם טובה ורכשו כרטיסים להופעה הבאה שלה, מבטיחה שלא תתחרטו.
ומערמת תלתלים אחת לאחרת, מי שחתם את הערב היה גיא מזיג, אליל הפאנק-דיסקו-בלוז-מה שתרצו. את הקהל הוא אמנם כבר קיבל חם ודרוך, אך בואו נאמר שכך או כך, אי אפשר באמת לשבת כשהוא עולה לבמה. חמוש בארסנל להיטים שחלקם כבר מלווים אותו שני עשורים, הקהל לא נשאר אדיש לשירים כמו "רוצה שנתממש", "לבדוק לך ת'מנוע", "עושה קסמים ורוקנרול", וכמובן, גם הקלאסיקות של "הדורבנים" כמו "יצאנו לרקוד" ו"שוב הדיסקו כאן" שתמיד עושים את העבודה.
ייאמר לזכותו שהיכולת שלו להקפיץ ולהפעיל את הקהל לא גורעת ממנו את כישרונו לרגש ולספק ביצועים מעולים גם לשיריו המרגשים והנוגים כמו "אם רק תדברי", מאלבומו החדש, שהיה מופלא.
למרות כמה בעיות סאונד שהעיבו על ההופעה, הצליח הפרפורמר הותיק לתעל את היותו ישות כריזמטית ומצחיקה במיוחד לטובתו, ואין ספק שזו הייתה בחירה מצוינת לסגירת הפסטיבל, שהותירה את הקהל רווי אדרנלין ומוצף בהתרגשות שהזכירה סוף סוף ימים טובים ושמחים יותר.
תראו, אי אפשר לומר עדיין ש"חירות אמנותית" הוא פסטיבל מוזיקה כפי שהיינו רגילים. לא מבחינת גודל המתחם, כמות הקהל, האטרקציות וכמובן האוכל, שכידוע מהווה מרכיב משמעותי בפסטיבלים, בייחוד כאלה שאורכים מספר שעות, ומשום מה התגלה כמפתיע בדלותו כאשר הסתכם בכמה חטיפים כשרים לפסח.
ועם זאת, להוציא את העובדה שהיעדרו של הבירה הדהד מכל עבר (תודה לך, פסח), זו הייתה חוויה מספיק דומה, ובטח רצויה והכרחית, המנצלת את התאוששות המשק ועולם התרבות ומייצרת הזדמנות לקהל הישראלי לשוב ולהנות מיוצריו ומאמניו, שזקוקים לכך לא פחות.
מה שבטוח, אחרי שהיה כל כך כיף בבנימינה עם "חירות אמנותית", אפשר לומר שהתיאבון לפסטיבלי מוזיקה רק גדל. אז יאללה, Who's next?
היום (1.4) יופיעו "איפה הילד" ומחר (2.4) תגיע שפיטה להופעת צהריים.
פרטים נוספים ניתן למצוא בדף הפייסבוק של הפסטיבל: חירות אמנותית