tין כמעט אמן בארץ שהגיטריסט המיתולוגי חיים רומנו לא ניגן עמו: מאריק אינשטיין, דרך יהודה פוליקר, מתי כספי, צביקה פיק, יהודית רביץ וריקי גל ועד זהר ארגוב, אבנר גדסי, ג’קי מקייטן, חיים משה ומרגלית צנעני. “אני כבר כמעט 60 שנה מנגן ומופיע, אני מדור אחר”, אומר כעת רומנו, שמציין היום את יום הולדתו ה־70. “הדור של המוזיקאים של פעם, אף פעם לא חשבנו שאנחנו מחוללים מהפכה או משהו כזה, תמיד היה חשוב לנו לעשות מוזיקה ולנסות לאתגר את עצמנו עוד ועוד בכל מה שנוגע להתנסויות מוזיקליות. היום זה כבר עולם אחר לחלוטין. יש ריבוי עצום של גיטריסטים שמתחלף כל שנתיים”.

יכולות להיוולד היום אגדות גיטרה מקומיות?
“יש המון גיטריסטים ברמה בינלאומית, אבל אף אחד לא שמע עליהם. העולם שייך לצעירים, והם לא מתעניינים בזה, לצערי. הם אוהבים פופ וטכנולוגיות שלא מצריכות כישורי גיטרה יותר מדי גדולים”.

אתה מתחבר למוזיקה עכשווית?
“תלוי. יש הרבה דברים שהם סתם שטויות, אבל יש גם דברים שאני אוהב”.


ממנדולינה לגיטרה


תל אביב, 1960. הרבה לפני עידן הספוטיפיי והיוטיוב, הדרך לשמוע אמנים עכשוויים ואת להיטיהם הלוהטים הייתה ברדיו או בתקליטים. חיים רומנו בן התשע, בן לאב ממוצא יווני ואם ממוצא מצרי, שמע אז ברדיו לראשונה את צליליה של להקת Shadows, להקת הרוק האינסטרומנטלית הבריטית שגם ליוותה את הזמר קליף ריצ’רד, וחוויה זו שינתה את חייו. “כששמעתי אותם  עם הגיטריסט האנק מרווין, נדלקתי על גיטרה”, הוא מספר. “הייתי בכיתה ד’ ונטרפתי על הסאונד הזה. בגללם התחלתי לנגן. זה היה בלתי נשלט. זו לא הייתה המוזיקה שעליה גדלתי בבית, אבל אמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללמוד לנגן על גיטרה. הוא לקח אותי למורה למוזיקה של בית הספר, והוא אמר לאבי: ‘היד שלו עוד קטנה לגיטרה, זה יהיה לו קשה, שיתחיל קודם לנגן על מנדולינה, ואז יעבור לגיטרה’”.

מה חשבת על זה?
“התבאסתי כי ממש רציתי לנגן רוקנרול על הגיטרה. אבל התחלתי ללמוד מנדולינה עד כיתה ז’, ובכיתה ח’ עברתי לגיטרה. בגלל שללמוד גיטרה היה יקר, אני וחברי מהשכונה, יעקב מירון (לימים נגן בתזמורת האנדלוסית – ד”פ), הזמנו את המורה מנשה בקיש (מורה לגיטרה ידוע באותן שני”פ - דפ) וחילקנו את הסכום כך שהוא לימד את שנינו בשיעור אחד”.

כעבור חצי שנה חבר רומנו לחבריו והקים את להקת הקצב הראשונה שלו, The Echoes, שניגנה, בין היתר, שירים של אלביס פרסלי, הביטלס והרולינג סטונס, וכן החל לנגן בתזמורת הטיילת הראשונה לנוער לכלי פריטה. על בסיס להקת The Echoes הוקמה בשנת 1965 אחת מלהקות הקצב המשפיעות והידועות בישראל, הצ’רצ’ילים, שכללה לאורך גלגוליה את יצחק (צ’רצ’יל) קלפטר, מיקי גבריאלוב, דני שושן, עמי טרייבטש, רוב הקסלי, סטן סולומון וסלווין ליפשיץ. “ב’צ’רצ’ילים’ ניגנו כל מה שבראש שלנו בלי להתחשב בנורמות ממסדיות”, מספר רומנו. “היו לנו שירים באורך 7־8 דקות, דבר שלא היה מקובל אז. לא היו לנו שירים מסחריים, אלא ניגנו רוק כבד. חרשנו את המועדונים בארץ. חיינו את החלום”.


אחד מרגעי השיא של הלהקה היה בנובמבר 1969, כשהיא שיתפה פעולה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה וניגנה יצירות של באך. “זובין מהטה חיפש לצרף לפילהרמונית להקת רוק כדי להתקרב לצעירים ולמשוך אותם לעולם הקלאסי”, רומנו נזכר. “הוא שמע עלינו כלהקת רוק צעירה ולא כל כך הבנו מה נפל עלינו. זה היה מוזר ולא בראש שלנו. אבל זרמנו והיינו מפוחדים. ישבנו בחדר של מהטה והגיע גם המלחין נעם שריף שעזר לנו, אבל ניגנו בצורה עדינה, ‘על קצות האצבעות’ מה שנקרא, כי לא ידענו לתרגם מוזיקה קלאסית לרוקנרול”.

זובין מהטה (צילום: ראובן קסטרו)זובין מהטה (צילום: ראובן קסטרו)


רומנו זוכר שמהטה לא היה בדיוק מרוצה מהתוצאה: “הוא הגיע בצעקות ובקול עצבני צרח: ‘תגידו לי, מה אתם עושים פה? בשביל לנגן ככה אני צריך אתכם? אני רוצה דיסטורשן וכסאח’. אז השתחררנו ונתנו בראש”.

איך זה התקבל?
“זה התקבל נהדר, אבל היו שהרימו גבה. הלכתי אחרי ההופעה להתפנות ושמעתי שני נגני פילהרמונית ותיקים מתלחששים זה עם זה במבטא יקי: ‘נו, מה אתה אומר על הצעירים האלה? עוד מעט הם ייקחו לנו את העבודה עם המגברים שלהם’. כבר אז חששו מרוקנרול”.
התפנית בקריירה של הצ’רצ’ילים אירעה באותה שנה, כשאריק איינשטיין חיפש להקת רוק שתלווה אותו בעבודה על אלבומו החדש, “פוזי”. “בהתחלה היה לנו מוזר לשיר ולנגן עם אריק, כי לא התחברנו כל כך למוזיקה עברית והמעבר לא היה טבעי”, מספר רומנו. “אבל ניגנו ועשינו המון דברים יפים ביחד. בזכות זה נכנסנו למיינסטרים וזכינו להכרה ממסדית. במקביל הוצאנו את אלבום הבכורה של הלהקה, שהיה הניגוד המוחלט למיינסטרים”.

אריק איינשטיין (צילום: קוקו)אריק איינשטיין (צילום: קוקו)


לא הפריע לך שדבקה בכם תדמית הסקס, סמים ורוקנרול?
“לא, זו הייתה התקופה. אם היה מתג שמאפשר זאת – הייתי חוזר לתקופה הזו ללא היסוס. אלו זמנים שלא אשכח לעולם, מתגעגע אליהם מאוד”.

הצ’רצ’ילים ניגנו עם איינשטיין במיטב אלבומיו, לצד אמנים נוספים כמו צביקה פיק, אושיק לוי ופופיק ארנון. בספטמבר 1968 נסעו לראשונה לסיבוב הופעות בדנמרק וסביבתה. “זה היה כיף לא נורמלי”, הוא מספר. “חיממנו שם את ‘דיפ פרפל’ באיזה דיסקוטק והלכנו לראות את ג’ימי הנדריקס. צריך יותר מזה?”.

הפעם השנייה בה נסעה הלהקה לחו”ל הייתה בשנת 1971, בעקבות חוזה הופעות והקלטות בינלאומי שקיבלה. “עבדנו שם והופענו די הרבה”, הוא מספר. “יצאנו גם לסיבובי הופעות באירופה ובדרום אפריקה. נסענו בוואן לכל מקום והיינו כמו להקת רוק טיפוסית מחו”ל. אבל בשביל להצליח שם אתה צריך הרבה זמן וסבלנות ולא היה לנו זמן כי מיקי גבריאלוב ועמי טרייבטש חזרו לארץ, אז לקחנו מתופף אנגלי והמשכנו להופיע עד שהעסק התפרק”.

למרות שהלהקה התפרקה בשנת 1974, רומנו נשאר בחו”ל וניסה להמשיך לטפח קריירה בינלאומית. “המתופף מאיר ישראל צלצל אליי בכל שבוע לחזור לישראל כי מחכים לי בהפקה של אריק איינשטיין, אז נשברתי וחזרתי”, הוא מספר. “שבוע לפני כן קיבלתי הצעה להצטרף כגיטריסט לזמר חדש שמשלם סכום מכובד של 68 פאונד לשבוע. קראו לו אלביס קוסטלו. לא הכרתי אותו אז ויתרתי, לקחתי את הפקלעך וחזרתי כמו אידיוט”.

באמצע שנות ה־70 הפך רומנו לאחד הגיטריסטים ונגני האולפן העסוקים בישראל, ובשנת 1976 רשם טייטל חדש: מפיק מוזיקלי. “אריאל זילבר היה האמן הראשון שהפקתי מוזיקלית”, הוא מספר. “לא הייתי מעבד מוזיקלי ולא ידעתי שאני יכול לעשות דבר כזה, כמו שאני לא יודע ולא רוצה להלחין שירים. אבל השותף של אריאל ואמרגנו, מירון רכטמן, אמר לי שיש שיר שאריאל לא אוהב. הלכתי לאריאל, שאמר שזה ‘חרא של שיר’ ושהוא לא רוצה לשמוע על להקליט אותו. אבל שכנעתי אותו שננגן אותו באולפן בשביל הכיף והקלטנו: אני על הגיטרה החשמלית, על הבס והתופים, ואריאל על הקלידים, החצוצרה והשירה. השיר נקרא ‘רוצי שמוליק’ ופוצץ את המדינה”.

אריאל זילבר (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)אריאל זילבר (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)


בעקבות ההצלחה זכה רומנו לעוד פניות כמפיק מוזיקלי, והפיק בין השאר את “פלונטר”, אלבום הבכורה של רמי פורטיס, ושירים לצביקה פיק. “צביקה פנה אליי וביקש שאעשה לו עיבוד. אמרתי לו ‘מה, אתה לא יודע לעבד? מה אתה צריך אותי?’. הוא התעקש, אז באתי אליו הביתה ועיבדתי לו את ‘אהבה בסוף הקיץ’”, הוא מספר.

בשנת 1984 הצליח רומנו להמציא עצמו מחדש כשהצטרף להפקה של יהודה פוליקר, “עיניים שלי”, שם התנסה לראשונה גם בנגינת בוזוקי. “מסתבר שהוא ויעקב גלעד חיפשו בוזוקאי בכל יוון ולא מצאו, אז הזמינו אותי”, הוא מספר. “לא היה לי רקע, ניסיון או בוזוקי, והשאר היסטוריה”.

בשנת 1995 הקליט רומנו את האלבום “נחבא אל הכלים”, אלבום סולו אינסטרומנטלי ראשון עבורו בהפקתו המוזיקלית של אריק רודיך. “בהתחלה קצת היססתי כי מה לי ולתקליט? מוזיקה אינסטרומנטלית לא הלכה טוב בארץ. אבל הוא התעקש. אז עשינו תקליט, אני והוא, משעמום”, הוא מספר.


הגב התחתון


בעשור האחרון שומר רומנו על רלוונטיות, לא מעט בזכות הצטרפותו להרכב “מועדון הקצב של אביהו פנחסוב”. “זו תפנית מעניינת בקריירה (צוחק)”, הוא אומר. “אביהו פנה אליי והציע לי להצטרף להרכב, אבל היססתי כי לא הכרתי אותו. אבל הוא חיזר אחריי והשמיע לי כמה מהחומרים שלו. אהבתי והצטרפתי”.

בשנים האחרונות מופיע רומנו גם עם שמעון פרנס במופעיו, יחד עם הזמרת עליזה אביב, מקליט עם הצ’רצ’ילים מעת לעת ומנגן במופע “טריו חשמלית” יחד עם חבריו הגיטריסטים שמוליק בודגוב וארז נץ.

את תקופת הקורונה בילה לדבריו בעיקר בביתו, מול נטפליקס ויוטיוב. “מה כבר יש לעשות? רואים סרטים”, הוא אומר. “זו הייתה שנה קשה מאוד לכולם. לא רק בגלל שאין עבודה, אלא כי אתה מרגיש כמו בבית סוהר בתוך הבית. אתה לא רואה אנשים וזו מכה. אף אחד לא פילל שתהיה לנו כזו תקופה. עברנו מלחמות קשות ולא היה ככה”.

איך אתה מרגיש בגיל 70?
“פה כואב הגב התחתון, שם צרה אחרת. אבל אני שומר על הבריאות כי זה הכי חשוב, עושה הליכות וכושר”.

מה השאיפה הבאה שלך?
“חופש ביוון באיזה אי. לשבת עם ברבוניות ואוזו. אני כבר בגיל מופלג ואין לי עתיד. אז אני אומר שנהיה בריאים, שנעבוד קצת וזהו, ניהנה ממה שנשאר”.