האנסמבל הקולי הישראלי, בניהולו המוזיקלי של יובל בן-עוזר, מתנער משנת הקורונה וחוזר - בראשון הקרוב במוזיאון תל-אביב לאמנות ולמחרת במשכן למוזיקה ולאמנויות ברעננה - בביצוע בכורה מקהלתי בארץ של "שלום על פני האדמה", יצירתו החשובה של המלחין היהודי יליד וינה, ארנולד שנברג. "זאת יצירה מאתגרת קשה לביצוע, הדורשת סאונד רומנטי כבד", כך מסביר בן-עוזר מדוע היצירה המתינה 114 שנה מאז חיבורה עד לביצועה על-ידי מקהלה ישראלית. 

סיפורו של שנברג, בנו של בעל חנות נעליים בווינה, שהכריז על עצמו "אני שמרן שנאלץ להיעשות למהפכן (של המוזיקה הא-טונלית")  - מורכב. זאת, כאשר לשם האדרת הקריירה המוזיקלית שלו הוא התנצר בציערותו, כמו בן זמנו גוסטב מאהלר וחזר ליהדות ב-33', עם עליית הנאצים לשלטון ובטרם היגר לארצות הברית. יצירתו בקונצרט הנוכחי, למילותיו של המשורר השווייצרי קונרד מאייר, מביאה מסר של שלום אוניברסלי שלא התממש. 

הקונצרט, בניצוחו של גיא פלץ הצעיר,  יהיה אפוף בארומה רומנטית. "התקופה הרומנטית במוזיקה היא תור הזהב של המוזיקה המקהלתית עם ביטוי להומניזם ולכמיהה לטבע", אומר בן-עוזר. "ואם טבע, יש לנו שלוש יצירות - מאת פרנץ שוברט, קלרה שומאן וג'ואקינו רוסיני - המתייחסות לגונדוליירים בוונציה. אליהם מצטרפים חמישה שירים נפלאים של ברהמס. גם לקאמי סן-סאנס ולאדוארד אלגר תהיה נוכחות בקונצרט, כמו גם לבטהובן, שלא היה מלחין גדול למקהלה".

במעבר חד - איך עברה על האנסמבל שנת הקורונה?
"אנחנו לא שבתנו מעשייה. הכנו חומרים לחידוש הפעילות מתוך הבנה שהמגפה לא תהיה לתמיד. היינו מתכנסים ככל שניתן ושרים, כי מקהלה לא יכולה להיעזר בזום. כמו כן, העלינו אתר באיכות גבוהה, עם קונצרטים ועם הרצאות כמו אלה שהעברנו בזום למנויים שלנו. מדאיג אותי מה שיקרה עם התקציבים לתרבות, כי כשמתחילים לקצץ, קודם כל פוגעים בה. מעבר לדאגה, למדנו שאפשר לעשות דברים אחרת, כמו להעביר קונצרטים שלנו בשידור חי לאלה שלא יוכלו להגיע אליהם".

בן-עוזר, 63, גדל בקיבוץ גן-שמואל, שאליו הגיע בילדותו. "המוזיקה הייתה שם הדרך שלי להשתלב חברתית", הוא מציין. כמי שנחשב כאחד ממנצחי המקהלה הבולטים בישראל, הגיע אל דוכן המנצחים ממחוזות מוזיקליים אחרים. 

כשאני מקריא לו את השורות "דגים עושים שלום מן הבריכות/ בנפנופי סנפיר שולחים טיפות אל על", הוא מגיב בחיוך של הפתעה. "כמי שבא מהמוזיקה הקלה וכתב שירים, בעודי חייל שלחתי  לפסטיבל הזמר והפזמון שיר שנקרא 'אחר הצהריים של שבת' והוא בוצע שם על-ידי דודו זכאי. אחרי שהשתחררתי מהצבא והלכתי לאקדמיה למוזיקה, נדבקתי שם בחיידק הניצוח".

לאן נעלם המלחין שבך?
"ראיתי שלהיות מלחין זה חתיכת מקצוע קשה וצריך להיות הרבה לבד עם התווים, מה שלא קל בשבילי. בניצוח אין לבד. אני מתרכז מעולה כשאני עם אנשים בחזרה, מה גם שאני מעדיף מוזיקה קלאסית".

מדוע העדפת להיות מנצח מקהלה ולא מנצח תזמורת?
"מהר מאוד הבנתי שיש מלא-מלא מנצחי תזמורות והם דורכים זה על זה, מה שאין במקהלות. בתזמורת לכל נגן יש צבע הכלי שלו ולא צריך להמציא את זה, מה שמהווה אתגר למנצח על מקהלה". 

אם תראו את שמו של בן-עוזר, שבמקביל לאנסמבל מנצח מ-90' על מקהלת הקיבוץ הארצי, כזמר באירועים שונים, אין זאת טעות. הוא אוהב לנצח, אבל טוען, ש"אחד הדברים הכי מלהיבים זה לשיר". כשבא לאנסמבל הקולי שלו מנצח-אורח, הוא משנה את מיקומו ומצטרף לזמרים באגף הטנורים. "תמיד רצוי שמנצח יתרענן וישלב את העמידה על הדוכן עם ביצוע ישיר, בין אם בנגינה, בין אם בשירה", הוא סבור.

כמנצח, זכה בן-עוזר בפרסים בחו"ל ושפט בתחרויות מקהלות ברחבי העולם. עם נסיונו הרב הוא "בישל" יופי של עונה לאנסמבל. אחרי הקונצרט הנוכחי תחת הכותרת "הקול זה הרומנטיקה", יבואו הקונצרטים "דיקסיס דומינוס" (מאת הנדל ובשיתוף עם תזמורת "בארוקדה"), "דיוק אלינגטון" ו"החיפושיות בקולות", ששיריהם יוגשו א-קאפלה. די בכך כדי להצביע על גיוון רפרטוארי, שעליו מקפיד בן-עוזר.

בן-עוזר הוא מהמוזיקאים, שאינם נעולים בעולם של צלילים. יש לו רישיון של סקיפר ולהנאתו הוא שט במרחבי הים התיכון. על הסקי, אהבתו משכבר הימים, כמו גם הגלגיליות, שעליהן נהג להתגלגל עם ילדיו, ויתר זה מכבר. "בגיל שלנו אפשר לשבור רגליים וכל מיני דברים כאלה", הוא מעיר. "השיט הוא ספורט יותר בטוח, קצת יותר איטי ופחות מסוכן".

לבסוף, לבן-עוזר יש מזה שנים עיסוק חוץ-מוזיקלי נוסף. "אני מרבה להרצות בפני אנשי-עסקים מהארץ ומהעולם בנושאי מנהיגות ועבודת צוות, שבהם אפשר ללמוד מאיך שמתפקדת תזמורת", הוא מספר. "בהרצאה, כמו גם בסדנה, יש תהליך מנהיגותי ומתן השראה כמו בניצוח. לי זה כיף. כך אני פוגש שופטים, מורים, עובדי הייטק ועוד, כשבסיכומו של דבר כולם באותה סירה - וזה מרתק".