בקיץ 1981 יצא לאוויר העולם "רוק תל אביב", אלבום הבכורה של מני בגר, וסימן את היוצר - שכתב והלחין את רוב השירים - כהבטחה הגדולה של הרוק הישראלי. עם להיטי הענק, בהם "זה היה ביתי", נחשב האלבום לנועז ולפורץ דרך מבחינת הסאונד הבועט וההפקה המוזיקלית המפוארת, והגדיר את הדרך האומנותית של בגר.
"רוב שירי האלבום נכתבו בחודשים הראשונים לאחר שעברתי מקריית אתא לתל אביב של תחילת שנות ה־80", משחזר בגר. "השירים עסקו בחוויות ובהשראה שהעיר הגדולה הביאה לי".
על השיר "זה היה ביתי", ששרד את מבחן הזמן ועד היום הוא חביב הרדיו, מספר בגר: "כתבתי את השיר כשחייתי בהולנד בשכירות באיזו עליית גג. הגעתי לשם במהלך טיול תרמילאים באירופה. היה לי מצב רוח עגמומי והתגעגעתי הביתה, אז לקחתי את הגיטרה וכך יצא השיר".
השיר ליווה את תקופת פינוי ימית בשנת 1982, וב–2004, הוקלט מחדש על ידי בגר, הזמרת הילה הררי וההרכב "כלא שש" והפך למזוהה עם ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות: "אכן, המון אנשים התחברו אליו במהלך השנים והפכו אותו לאייקון, זה שיר שעד היום מושמע ללא הרף.
כאחד שכתב אותו, אני רק יכול לומר שאין מאחוריו שום מסר פוליטי כזה או אחר. די לי בכך שאנשים, ואין זה משנה מאיזה מקום, מוצאים בו איזו נחמה ומשענת רגשית. אם זה קרה עם אחדים משיריי, אני רואה בכך זכות גדולה".
אחיו הוא מוזיקאי הג'אז אלברט בגר, מרצה באקדמיה למוזיקה בירושלים ואביו של המוזיקאי והמפיק סתיו בגר, החתום בין השאר על יצירת השיר זוכה האירוויזיון "Toy". "אלברט הוא פנומן", אומר האח הגאה, "אחד האנשים המוכשרים שאני מכיר. הלוואי והיה לי חצי מהידע שלו במוזיקה. הוא ניגן בלא מעט מההקלטות שלי".
בשנת 1963 עלה עם משפחתו לישראל וגדל בקריית אתא. באותה תקופה שמע ברדיו צלילים ששינו את חייו: "ברגע ששמעתי את הביטלס בפעם הראשונה, החלטתי שאני רוצה להיות כמותם: להיראות ולהישמע כמו הביטלס".
בגר הרחיב את הידע המוזיקלי שלו ועקב אחרי להקות הקצב מאנגליה ומארצות הברית. ואף על פי שבאותה תקופה שלטו בארץ הלהקות הצבאיות, הוא חיפש ומצא את יוצרי הרוק הישראלים, החלונות הגבוהים, אריק איינשטיין, שלום חנוך, אחרית הימים וכוורת.
בנעוריו בפנימיית הנוער בבן שמן עמד בפעם הראשונה על במה: "הקמתי להקה עם חברים מהפנימייה, הופעתי עם גיטרה חשמלית ומגבר ושרתי קאברים לשירים של הרולינג סטונס".
להקתו הבאה חול הוקמה עם גיוסו לצבא ושירותו בגרעין נח"ל. "היינו שלישייה וניגנו כמו להקת CREAM: בס, גיטרה ותופים", הוא אומר.
כשהלהקה התפרקה, יצא לטיול תרמילאים באירופה שנמשך כשנה וחצי. "הייתי תופס טרמפים ממדינה למדינה, עובד כדי לממן את המגורים וישן באכסניות", הוא מספר. "ראיתי הופעות חיות של כל להקות הרוק שאהבתי וכשחזרתי לארץ, הגעתי טעון בתשוקה לעשות רוק'נרול כמותן".
עם שובו מהטיול זכה בגר להזדמנות פז שלה ייחל. "האמרגן והמפיק החיפאי יעקב מירקין אמר לי שיש להקה נתנייתית בשם גן עדן, שהסולן שלה עוזב", הוא משחזר. "נסעתי לצריף שבו הלהקה עשתה חזרות לשירים לועזיים של להקות כמו ג'נסיס ופינק פלויד. שרתי באודישן את 'מדרגות לגן עדן' של לד זפלין והתקבלתי".
עם הצטרפותו ללהקה הציג בפניה רעיון חדש: לשיר בעברית. "הלהקה שרה רק בלועזית וגם אני הייתי בראש הזה", הוא מסביר, "אבל אז הבנתי שהרדיו לא ישמיע אותנו אם לא נקליט בעברית. הבאתי כדוגמה את להקת אחרית הימים שיצרה רוק בעברית. בהתחלה הם עשו לי פרצוף, אבל הסברתי שאין מנוס. התחלתי לכתוב, והשיר הראשון שכתבתי, 'התקרבי אליי', היה גם הסינגל הראשון שיצא לרדיו והפך ללהיט".
הצלחת השיר הובילה את מאיר אזולאי מחברת התקליטים קוליפון להפיק לגן עדן אלבום בכורה. "מאיר אהב את הסאונד שלנו. יצרנו רוק מורכב ולא קל, וטכנאי הסאונד שלנו באולפן, גרי אקשטיין, עשה עבודה נהדרת", הוא אומר.
הלהקה הצליחה להתברג לתוכניות רדיו וטלוויזיה. "לא היינו מפורסמים כל כך, לפחות לא במונחים של היום", הוא מודה. "השיא היה הופעה ב'פסטיבל נביעות', שלמחרת התנוססה תמונתנו בשער הראשי של 'מעריב'".
כשאלבומה היחיד של הלהקה יצא ב־1979, היא כבר לא הייתה פעילה. "סופן של להקות להתפרק", מסביר בגר. "מה שהשפיע עלינו היה המצב הכלכלי. לא עשינו כסף, וחברי הלהקה היו מתוסכלים. כל אחד משך לכיוון אחר. שלושה נסעו להופיע בחו"ל. חיפשתי חברת תקליטים שתסכים להוציא את האלבום ומצאתי את גלרון. לטעמי האלבום הזה הקדים את זמנו".
הצעד הבא של בגר היה להצטרף למחזה הרוק "טרמפ למוות" של עידן סובול: "גרי אקשטיין הזמין אותי לשמוע את שירי המחזה שהוא ומשה לוי הלחינו. למרות שהייתי בעניין של כתיבה והלחנה בעצמי, אהבתי את מה שהם עשו והסכמתי לקחת חלק במחזה. אני לא שחקן, פשוט התאמתי לקונספט ולשמחתי אנשים אהבו לשמוע בפעם הראשונה את מני בגר לבד, ללא להקה".
המחזה, שגולל את סיפורן של שתי אחיות חרדיות משכונת מאה שערים בירושלים ששמו קץ לחייהן, לא זכה להצלחה המצופה. "זה היה כבד לעיכול", מנמק בגר. "מחזה קשה, שהשירים שבו נכנסו כמו מכה לתוך הבטן. בגלל סיפור ההתאבדות והרוק נוצר רעש תקשורתי סביבו, אבל הוא לא הצליח. עבורי הוא היה פריצת דרך, כי רוני בראון ויוריק בן דוד מחברת התקליטים CBS שראו אותי במחזה, חיברו אותי לאמרגן והמפיק אבי פרץ, והוא התחיל לעבוד איתי על אלבום".
פרץ היה גם זה שהכיר לבגר שני חיילים אלמוניים מגלי צה"ל, יזהר אשדות ויאיר ניצני: "אבי אמר לי 'הם ילדים מוכשרים ועושים דברים יפים. בוא נלך לשמוע אותם'. הלכנו לאולפני גלי צה"ל ושמענו אותם עובדים על ההפקה של 'תנו לי רוק'נרול'".
"את 'דואט פרידה' הוא כתב עם רחל שפירא, וממה שהבנתי השיר היה מיועד לדואט של גלי עם גידי גוב. עד שאבי פרץ שכנע את גלי שכדאי לה לשיר איתי. הגעתי לאולפן של ירוסלב ושמעתי את הטראק של גלי. 'תעשה טייק שירה', ירוסלב אמר לי. 'מה אכפת לך?'. זה לא היה הסגנון שלי אבל שרתי, וכולם באולפן התלהבו. הם אהבו את השילוב הקולי בין גלי לביני".
כעבור שנה החל בגר ללקט חומרים לאלבום שני, הפעם במטרה לכוון אותם לאוזניים בינלאומיות. "החבר'ה בחברת התקליטים רצו שהמוזיקה שלי תלך לחו"ל, כי הם חשבו שהיא יכולה להתאים. הם טענו שאין בישראל את האמצעים המתאימים להקליט באיכות שתצליח מעבר לים, ויצרו קשר עם המפיק האוסטרלי דז דייר. הוא אמר שיהיה מוכן להפיק לי אלבום בינלאומי בתנאי שאקליט באולפן שלו בלונדון".
בסופו של דבר חברת התקליטים החליטה לגנוז את האלבום הלועזי - "לא קידמו את העניין כמו שצריך", מסביר בגר - והוציאה את האלבום בעברית בישראל. "עוד מילה לפני שאת הולכת" נחל כישלון מסחרי, לטענת בגר בגלל "סינדרום האלבום השני". אבל עם להיטים כמו "הולך למערב", "אהבה בוערת" ו"רוצה להיות נגן", הוא זכה בפרס כינור דוד כזמר השנה.
בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 ימי התהילה היו כבר מאחוריו, אם כי הוא הוסיף להקליט ולהופיע בתדירות גבוהה: "התייחסתי לדעיכה בקריירה באופן טבעי. תמיד הייתי ריאליסט ולא השליתי את עצמי בנוגע לשום דבר בחיים. ידעתי שהצלחה יכולה לחלוף ולהתרומם מחדש, ושזה יכול להיות תהליך מייגע וקשה".
ב־9 במרץ 1993 עבר בגר תאונת דרכים כשמשאית התנגשה ברכבו חזיתית. "לא מזמן היה יום השנה של התאונה, שלושה ימים אחרי יום ההולדת שלי. זה היה משבר רציני, לא רק פיזית אלא גם נפשית", הוא אומר. "טראומה קשה מאוד. כמעט נהרגתי. מה שהחזיק אותי בתקופה הקשה והארוכה של השיקום היו המשפחה, החברים הטובים וגם הרצון לחזור ליצור, להופיע, לנגן ולהקליט".
בשנת 1994 חזר לפעילות מוזיקלית ולמעשה מאז ועד היום לא הפסיק להופיע ולהקליט. "זה הדבר העיקרי שבוער בי ושאני יודע לעשות", אומר בגר. "לא תמיד הרוק מקובל, אבל הוא תמיד יהיה דרך חיים שלי ותמיד אשמור לו אמונים".
בניגוד לחלק מהקולגות שלו, בגר, שמתגורר כיום בחריש, השכיל לדאוג לעצמו כלכלית: "היה לי קשה להתפרנס רק ממוזיקה, עד היום זה לא פשוט. כאדם עם רגליים על הקרקע, תמיד דאגתי שתהיה לי פרנסה גם מדברים אחרים. הייתי חובש בתחנות מגן דוד אדום, איש ביטחון בבית מלון, יצרתי חגורות ותיקים מעור ופתחתי דוכן למזון מהיר, וכל זה בזמן ששירים שלי התנגנו ברדיו והמשכתי להקליט ולהופיע".
כבר 20 שנה הוא מנהל את אולפן ההקלטות "האולפן של מני בגר" בתל אביב. "לאחרונה עזבתי את דוכן הנקניקיות שניהלתי בשש השנים האחרונות ופתחתי אולפן חזרות", הוא מוסיף.
במקביל למופע חשמלי, השיק לאחרונה מופע אינטימי, "מני בגר - חוויה אקוסטית", שאיתו הוא מופיע בחצרות, בבתים ואפילו על הגגות. "אתה רואה שהעולם משתנה וצריך להתאים את עצמך וללכת עם הזרם", הוא אומר. "זה מופע כיפי, אינטימי. אני מבצע את השירים בצורה דומה לאיך שהם נכתבו ומשחיל גם כמה שירים חדשים שלא זוכים לתהודה בתקשורת, וההופעה היא הזדמנות לחשוף אותם".
כשהוא מדבר בתשוקה על שירים חדשים, הוא מתכוון לאלבום "כוכב הקופים", שראה אור לפני כחצי שנה בפורמט של דיסק. "באלבום יש תשעה שירים אישיים ובעיקר חברתיים, שכתבתי בשנים אחרונות ומדברים על מה שקורה בחיים שלנו במדינה", הוא אומר.
התרעות פיקוד העורף