"אני נוסע לדובאי/ מה מחכה לי, וואי וואי וואי/ בתי-מלון ומגדלים/ שנוגעים בעננים/ והמילים  בערבית/ מתערבבות עם העברית/ יא מוסטפה, מרחבא/ והוא עונה לי ברוך הבא..."

גם אם עברו חודשים, נראה שעדיין לא התפוגגה ההתפעמות מהשלום עם האמירויות. השיר התורן בגל שירי ההלל שבעקבות מגיע הפעם הרחק מכאן, מלונג-איילנד וצלילי הכינור שפותחים אותו מסגירים מיד את מבצעו, סמיר שוקרי, שלנצח ייזכר כזמר של "רונה".

כבר היית בדובאי?- אני שואל את שוקרי בשיחה טרנס-אטלנטית למשמע השיר "נוגעים בעננים".

"עוד לא", הוא משיב בחביבות אופיינית. "התקשרה אלי ארלט ספדיה, מי שכתבה את השיר - מילים עם שלמה חזן ולחן עם מוטי סיימון, שגם הפיק מוזיקלית ואמרה לי - 'אתה האדם המתאים ביותר לביצוע השיר הזה'. וואלה, צודקת. בזמנו קראו לי בישראל 'הגשר' (בין יהודים לערבים) ומאז 'ממשה עד מוחמד' שרתי לא מעט שירי-שלום. אפילו שרתי גרסה עברית-ערבית של 'שיר לשלום' עם מירי אלוני. 'בכיף!', אמרתי לארלט וניגשתי לעבודה. את השירה שלי ונגינת הכינור (הלבן!) הקלטתי בניו-יורק והשאר נעשה בארץ".

סמיר שוקרי נוגעים בעננים (צילום: ראובן קסטרו)סמיר שוקרי נוגעים בעננים (צילום: ראובן קסטרו)

ההופעות שלך בדובאי בדרך?

"למה לא? זה יבוא עוד מעט. הרי אני ערבי מוסלמי וגם ישראלי. טבעי שאופיע שם, אולי כבר בהמשך לביקור הקרוב שלי בארץ, ב-19 במאי, עם הופעות ותוכניות טלוויזיה".

לקראת בואו הנה, אני משחזר את סיפורו של שוקרי, שחגג לפני שבועיים את יום הולדתו ה-66. הוא נולד בעכו, שם החל את דרכו המוזיקלית כילד-פלא, בנו של סודקי שוקרי, פרופסור למוזיקה ערבית, מלחין ונגן, שהופיע לא אחת בטלוויזיה הישראלית בהיותה בחיתוליה. האב לימד אותו לנגן בכינור וצירף אותו להופעותיו. "הדלת של הנגר שבורה", כך נקרא השיר הראשון שהקליט בגיל שבע.

בגיל עשר למד שוקרי הילד בעצמו לנגן בעוד וכשהסתמן שיהיה למוזיקאי מזרחי כאביו, חלה אצלו תפנית חדה. באותן שנים הקים עם חברים בחיפה את "המאוהבים האדומים", להקת רוק כבד, שביצעה משירי "לד זפלין" ו"דיפ פרפל". ב-73', עם סיום לימודיו בבית הספר 'טרה סנטה' בעירו, יצא ללימודים בקווינס קולג', בניו-יורק, שם הוענק לו תואר ראשון במוזיקה קלאסית מערבית. 

"אז עדיין לא חלמתי על קריירה של זמר; התחלתי להופיע בתקופת הלימודים והמשכתי", ציין. ב-80' נשא לאשה את קרול סלומון, יהודייה אמריקאית שהכיר ודחה את שובו לישראל. לאחר שש שנים ושני ילדים, רונה ואיוון, השניים התגרשו ושוקרי שב ארצה. 

"רונה", שיר-געגועים לבתו שנשארה בארצות הברית, נהיה להיט אדיר. כששאלתיו אם יש לו הסבר להצלחה הגדולה של השיר, השיב: "אני לא מכיר רצפט להצלחה של שיר. כנראה, התוכן שלו תפס את הלבבות של האנשים, בטח גם המוזיקה הסנטימנטלית".

ב-90' הוא נשא כאן לאשה את רעייתו השנייה, ג'מילה, בת לאם יהודייה, ילידת עיראק ולאב ערבי. "ג'מילה היא המזל שלי בחיים", הוא אומר בעיניים בורקות. הם התגוררו בחולון בין שכנים יהודים ובנם, נדיר, למד בבית-ספר רגיל. 

השילוב המיוחד שיצר עם כינורו הלבן בין הצליל המזרחי הערבי לבין הצליל המערבי סלל לו את הדרך לקריירה שחרגה מתחומי המדינה. שוקרי לא הסתפק במחמאות במרחקים וכל הזמן חלם על הכרה בישראל. הזדמנות לכך ניתנה לו כשהקליט עם הזמר העכואי ישראל דיין אלבום משירי נעמי שמר, ש"כמו ישראלים אחרים גדלתי על השירים שלה".

הוא וחברו לא רק שקיבלו את הסכמתה לכך, אלא הוזמנו לבוא אליה. "השמענו לה הקלטה של שירים שלה והיא הקשיבה בעיניים עצומות", הוא מעיד. "שילוב העוד והכינור בשירים שכתבה קסם לה. 'זה אדיר!', היא התלהבה, מה שממש צמרר אותי".

מסתבר, שדווקא האלבום הזה, שזכה לשבחים רבים, סימן לו את הדרך החוצה. מי שחלם להיות "זמר אינטרנשיונל", חש מקופח, כשאפילו אלבום שירי שמר לא עשה כאן את העבודה למענו. "לא קיבלתי בארץ את היחס ההולם", הלין כשב-2008 ביקרתי אצלו בארצות הברית. "בקול ישראל לא יודעים להבדיל בין מרצדס לבין סוסיתא, בין זמר מקצועי ללא מקצועי. כמעט לא השמיעו שירים שהקלטתי. חלאס, כמה אפשר להשמיע את 'רונה?!"

ב-2002 עבר עם רעייתו, עורכת דין במקצועה ועם בנם לארה"ב. כשנפגשנו, שנים לאחר שראיינתי אותו בחולון, הבחנתי מיד שהוא נותר אותו סמיר לבבי. את מקום הבית המשותף בחולון תפס בית חד-קומתי צנוע, מוקף במדשאה, בעיר השלווה מריק, בלונג-איילנד. הכל שם נראה מאוד אמריקאי ובו בזמן גם מאוד ישראלי. "כמעט כל מה שאנחנו קונים זה מהארץ", העירה ג'מילה, בהגישה תה עם נענע, כמו בחולון.

כעת, אנחנו שבים לשיחה הטרנס אטלנטית. שוקרי נהנה לספר על ההפתעה שזומנה לו, כשהוזמן להופיע לא רק עם כינורו ועם העוד שלו, אלא לראשונה בחייו כשחקן בהצגת "ביקור התזמורת" בברודוויי, לצד ששון גבאי. "וואוו, גם אני לא ידעתי שאני שחקן", הוא סח בהתלהבות. "ששון ענק. היה לי כיף לשחק איתו. נהיינו חברים והיינו יוצאים לאכול יחד".

הקורונה הורידה לכם את ההצגה?

"לא, את ההודעה על כך קיבלנו קצת לפני. לא יודע למה הפסיקו. האולמות היו מלאים עד הרגע האחרון".

קיבלתם כ"תחליף" הצגה אחרת...

"ועוד איזו הצגה. בהתחלה כל עניין הקורונה היה מאוד מפחיד. אולי סוף העולם הגיע, חששתי. אבל אצלנו לא היה נורא כמו במנהטן וניצלתי את הזמן ליצירת מוזיקה".

שוקרי כבר סבא מרונה, שכמו אחיה חיה ליד אמם בטקסס. "אנחנו לא כל כך בקשר, ככה גם עם איוון", הוא מצר. "זה בהשפעת האמא שלהם. רונה התחתנה בלי להודיע. פתאום ג'מילה ראתה אותה בפייסבוק בשמלת-כלה. חשבנו שזה פורים".

אתה מרגיש שלם עם זה שעזבתם את ישראל?

"לפעמים, כשאני שומע על מה שקורה בארץ, אני אומר ברוך השם שאני רחוק מזה, בייחוד על רקע הבלגן של היריות ביישובים הערביים. זאת ממש קטסטרופה מה שהולך שם. אבל אין לך מושג כמה שאני מתגעגע לארץ, במיוחד לפלאפל שיש בה. אתמול שברנו את צום הרמאדן עם פלאפל שהכנתי, אבל אין כמו הפלאפל בישראל".

מה שכן, שוקרי מודה בכנות שכאמן הוא לא תפס אמריקה בגדול. לדבריו, הוא מסתפק במה שיש, כולל הופעות בחתונות. "יש אצלנו דבר חדש של הופעות בבתים ומה שבא, ברוך הבא", הוא אומר בלי שמץ של מרירות. "העיקר שזוכרים אותי בארץ".