40 שנה אחרי מותו העולם לא שוכח את בוב מארלי, את משנתו, את המוזיקה שלו ואת האופטימיות שהוא מייצג, שהפכה למצרך נדיר. מלך הרגאיי, חלוצו ויוצרו, לא היה רק מוזיקאי - הוא היה סמל. הדרך שבה העביר את המסרים שבהם האמין לא הייתה בהטפות, אלא באמצעות המוזיקה והיצירה.
"הוא היה גם אייקון אופנה, בעקבותיו הרבה אנשים החליטו לעשות ראסטות בשיער. זה הפך לטרנדי", מוסיפה הפודקאסטרית ויועצת התקשורת נועה זיידמן, חוקרת תולדות בוב מארלי. "הוא אף פעם לא ניהל אורח חיים של רוקסטאר, עם האלמנטים של הדיכאון. היה מאושר ודבק במסרים שלו, עם הקריאה לשלום ולאחדות. היה אחד האומנים שפיו ולבו היו שווים. לא איש חומרי אלא איש רוח".
בוב מארלי נולד ב־6 בפברואר 1945 בשם נסטה רוברט מארלי בניין מייל, כפר קטן בצפון ג'מייקה. אמו, סדלה מלקולם, הייתה שחורה מקומית ונוצרייה אדוקה, ואביו, לנורוול סנט־קלייר מארלי, ג'מייקני לבן, כונה "קפטן".
כשבוב מארלי היה בן 8, ביקש הקפטן מסדלה לשלוח אותו אליו לקינגסטון כדי שידאג לו לחינוך טוב. "היא שלחה אותו לבד באוטובוס, כי לא היה לה כסף לכרטיס נוסף עבורה, ובמשך שמונה חודשים לא היה לה מושג מה קורה איתו, עד ששכנה מהכפר סיפרה שראתה את הילד מסתובב בשוק בקינגסטון", מתאר בונשטיין. "מתברר שבמקום לרשום אותו לבית הספר, הקפטן שלח את בוב לטפל באישה מבוגרת, ערירית וחולה. סדלה רתחה מזעם, נסעה עם אותה שכנה לקינגסטון, לקחה את בוב והחזירה אותו לכפר. מאז בוב ואביו לא התראו".
בגיל 13 עבר להתגורר עם אמו ואחותו בשכונת טרנצ'טאון בקינגסטון. בונשטיין מספר שאמו שלחה אותו לעבוד כשוליה לרתך, משום שרצתה שילמד מקצוע. "השכונה הייתה בעייתית ואלימה", הוא מתאר, "ובוב ואמו נהגו לישון מתחת לדוכן הירקות הקטן שהיה להם בשוק, כדי למנוע גניבות".
"הוא הוקף בסביבה מוזיקלית, והחבורה שלו השיגה חוזה הקלטות וסיפקה להיטים שהתנגנו ברדיו, אבל איגוד הרדיו הג'מייקני לא ניגן אותם יותר מדי כי הוא לא היה מחובר לעניין הרגאיי, הראסטות ועישון וויד", אומר בונשטיין. באותה תקופה הצטרף מארלי לתנועה החברתית הראסטפארי, בהנהגתו של היילה סלאסי. על פי עקרונותיה החל לעשן קנאביס למטרות רפואיות ואמוניות ולמדיטציה. הוא הקפיד על תזונה צמחונית ונטולת רעלים וגידל את שערו בסגנון שהפך לסמלו המסחרי - ראסטות.
"הראסטפארי הוא זרם מחשבתי אינדיבידואלי", מסביר בונשטיין. "הראסטה הוא אינדיבידואליסט: אין לו מנהיגים שליטים, אין כנסיות, אין מפלגות. זו תנועה אנטי־ממסדית ואנטי־דתית שהתקוממה נגד הכנסיות הלבנות הנצלניות ונגד חוסר הידע של העם הג'מייקני את ההיסטוריה שלו. באשר למארלי, הוא נתפס כפורע חוק בעיני הממסד בשל אמונתו".
בעיני חסידי התנועה, מארלי נחשב ל"שליח", שזהו גם פירוש שמו "נסטה", הוא נחשב נביא של ממש שהפיץ בשיריו ובכתביו את מסרי האהבה, השלום והתקווה. הוא היה טוטאלי באמונתו והאמין בכל מאודו בדרך שבה בחר לחיות, כולל הפיכתו בעל כורחו כחלק מדתו לסמל הלגליזציה של הקנאביס, מה שהקים עליו לא מעט מתנגדים. בהיותו נאמן לזרם הראסטפארי, מארלי ראה עצמו שייך לזרם "12 השבטים של ישראל", שאנשיו מאמינים גם בישו. רבים משיריו הכילו אזכורים תנ"כיים, תוך שימוש במשחקי מילים ששילבו בין אמונתו לבין האג'נדה החברתית שלו.
"מעבר לזה שהוא היה מוזיקאי שופע ויוצר אדיר, מארלי תפקד כמי שמעביר לעולם המערבי את הרגאיי השורשי", אומר סבאג. "למרות שהוא השתנה עם הזמן, הרגאיי שלו היה קל יותר לעיכול לצרכני התרבות הפופולרית, כי הוא היה נגיש יותר, מערבי יותר ומתפתח, ועל כן רך יותר, ולא רק מבחינה מוזיקלית. בוב מארלי הצליח להעביר את תורת הראסטפארי בצורה פשוטה מבחינה טקסטואלית. בין היתר בגלל זה הוא נחשב לנביא, למי שתיווך לאנשים את הבשורה. הוא היה השופר של התנועה האזוטרית הקטנה מג'מייקה, ובזכותו היא הפכה לתנועה עולמית".
ב־10 בפברואר 1966 מארלי נישא לריטה אנדרסון, זמרת ג'מייקנית שהייתה חברה בלהקת "The Soulettes". היא הייתה נשואה לו עד פטירתו. בזמן חתונתם הייתה הרה אך הפילה את התינוק זמן קצר לאחר מכן. מנישואיו לריטה היו לו שלושה ילדים: זיגי, סטפן וסדלה (הקרויה על שם אמו). הוא אימץ רשמית את בנותיה שרון וסטפני ממערכת יחסים קודמת. למרות ההצלחה היחסית של הלהקה, מארלי ואשתו הטרייה ריטה נקלעו לקשיי פרנסה. הם החליטו לעבור להתגורר עם אמו בדלאוור שבארצות הברית, שם חיפשו יוצאי ג'מייקה ככוח עבודה זול. כשניגש לקבל ויזת עבודה, קיצר הפקיד את שמו לבוב מארלי. "זה היה אבסורד", מציין בונשטיין. "היו לו להיטים בג'מייקה וכולם הכירו את שירי הלהקה, אבל לא היה לו כסף לקנות כלי נגינה".
מארלי עבד כבל בוי בבית מלון וכפועל ייצור במפעל המכוניות של פורד. "בתשעת החודשים שבהם שהה שם המשיך לכתוב ולנגן, קנה גיטרה חדשה ואפילו תכנן לעבור לוודסטוק ולמכור תכשיטים", מספר בונשטיין. "אבל בסוף הוא חזר לג'מייקה". עם שובו לג'מייקה, הצטרפה להקתו של מארלי הוויילרס ללהקת The Upsetters, שהייתה אף היא תחת חסותו של קוקסון דוד. האיחוד נמשך כשנה ולאחר מכן החליטו הוויילרס לעבוד על האלבום השני שלהם, והראשון שחצה את גבולות ג'מייקה. "Soul Rebels", שיצא ב־1970, הצליח להפיץ את בשורת הרגאיי לכל העולם.
"בכל אי בקאריביים יש סגנון מוזיקלי ייחודי שהתפתח בו", מסביר בונשטיין. "ג'מייקה מיוחדת משום שכבר בתחילת המאה ה־20 התפתחה בה מוזיקת הקליפסו. בשנות ה־50 היא הוציאה את הסקא ובשנות ה־60 את הרגאיי, כשבוב מארלי והמפיק הגאון קלמנט דוד אחראים לכך. זו הייתה מוזיקה חדשה עם דאבים ואפקטים שלא נוגנו מעולם. לא מוזיקת פולקלור אלא רוק'נרול - באסים, עוצמות מוזיקליות ואנשים שפותחים את המיקרופון ונותנים 'טוק אובר'".
"בוב מארלי לא נשמע כמו אף אחד אחר", גורס יוסי פיין. "הוא הביא סגנון כל כך ייחודי, עד שכאשר אתה שומע כמה צלילים תזהה שזה שיר שלו. רק לפי הסאונד, עוד לפני השירה. הוא שינה את הסאונד לתמיד. מעבר לזה, הוא היה האומן הכי אמין, יכול היה לשיר שירי אהבה או מחאה, והם יהיו מלאי כנות".
בתחילת 1970 חזר מארלי לארצות הברית עם ריטה וילדיהם. היא עבדה כעוזרת בית והוא כפועל במפעלי קרייזלר לייצור כלי רכב. אחרי שנתיים הגיעה התפנית המיוחלת בקריירה שלו. חברת התקליטים הבריטית איילנד הזמינה אותו להקליט אלבום באנגליה. הוא שהה שם מספר חודשים, הקליט ויצא לסיבוב הופעות במועדונים קטנים. בין היתר הופיע עם הזמר ג'וני נאש, שהקליט את להיטו "I Can See Clearly Now", המושפע מסגנון הרגאיי.
כחלק מהחוזה עם איילנד הביא מארלי את הוויילרס. הלהקה הקליטה את "Catch A Fire", שיצא ב־1973 וזכה להצלחה רבה. הם יצאו לסיבוב הופעות בן שלושה חודשים בבריטניה ובארצות הברית, שבמהלכו חיממו את ברוס ספרינגסטין. באותה שנה הקליטו הוויילרס שני אלבומים נוספים ("African Herbsman" ו"'Burnin"), שמהם יצאו הלהיטים "Get Up, Stand Up" ו"I Shot The Sheriff". למרות ההצלחה, הוויילרס התפרקו ב־1974 ופנו לקריירות סולו.
מעבר להיותו ראסטפארי, מארלי נתפס כמהפכן וכאידיאליסט חברתי. הוא היה פעיל למען אחדות השחורים באפריקה, נגד דיכויים ולמען שחרור היבשת מהמיליטנטיות הקולוניאליסטית - והטיף לכך בשיריו. על עטיפת אלבומו "Survival" הוצגו דגלי 48 מדינות אפריקה, והוא כלל שירים כמו "אפריקה התאחדי" ו"זימבבואה", שבהם ביטא את תמיכתו במאבקיהם של תושבי אפריקה. ב־1980 הוזמן להופיע במופעי יום העצמאות של זימבבואה, וביצע את שיר הנושא של האלבום, שהפך למעין המנון לאומי לא רשמי ברפובליקה. שנתיים קודם לכן, ב־1978, קיבל את מדליית השלום לעולם השלישי מטעם האו"ם על פעילותו ומסירותו לאחדות העולם ונגד דיכוי השחורים.
"הוא לא היה מעורב פוליטית אלא מעורב חברתית", אומר בונשטיין. "עוד מהאלבום הראשון הוא ייסד את המהפכה המוזיקלית והחברתית שהביא לעולם עם מסרים שעוד לא הושמעו. עד אז המוזיקה השחורה ניסתה למצוא חן באוזני הלבנים בארצות הברית. כשהוא פרץ עם המוזיקה שלו, הוא נתפס מוזר ומרדן. וכולם חששו מהדמות שייצג ומהכוח שלו. הוא היה אומן מכפר קטן מהעולם השלישי, הראשון שהעביר מסרים כמו no justice no peace והצליח לגרום לכל המיעוטים בעולם להזדהות עם המסרים שלו".
ב־3 בדצמבר 1976 ירו אלמונים במארלי, באשתו ריטה ובאמרגן דון טיילור. זה היה יומיים לפני קונצרט שבו היה אמור להשתתף בחסות ראש ממשלת ג'מייקה, למען שלום ופיוס בין שתי מפלגות פוליטיות שנלחמו במדינה. השלושה נפצעו קשה. למרות פציעתו, מארלי הופיע כמתוכנן. "האנשים שמנסים להפוך את העולם לגרוע יותר לא לוקחים יום חופש", אמר. "כיצד אני אוכל?". "מארלי הפך להיות קלף משחק פוליטי בידי שתי המפלגות הללו וזה אכזב אותו", אומרת זיידמן. "לכן הוא בחר לרדת למחתרת עד יעבור זעם". מארלי עזב עם משפחתו לבריטניה וחזר לג'מייקה רק אחרי שנתיים.
ביולי 1977 אובחן מארלי כחולה במלנומה בבוהן. בשל אמונתו הראסטפארית הוא סירב לקטיעת האצבע והסרטן התפשט בגופו. בספטמבר 1980 הוא התמוטט. הרופאים העריכו כי נותרו לו שבועות ספורים לחיות, אך הוא התעקש לקיים את ההופעה שנקבעה לו בפיטסבורג באותו החודש. ב־11 במאי, במהלך טיסה חזרה לג'מייקה חש ברע ופונה לטיפול רפואי בהול בבית החולים של אוניברסיטת מיאמי, שם נקבע מותו. משפטו האחרון שאמר לבנו זיגי היה "כסף לא יכול לקנות חיים", ונדמה כי צוואתו לשלום, אחווה ואהבה התמלאה ביום קבורתו, שכן בהלווייתו הממלכתית בג'מייקה נכחו ראש הממשלה הג'מייקני לצד ראש האופוזיציה. מארלי נקבר במאוזוליאום בכפר הולדתו ניין מייל, כשלצדו הונחו ספר תנ"ך, כדורגל וגיטרת הגיבסון לס פול שלו.
"כשהוא מת, אנשים שניגנו איתו בלהקה היו בטוחים שסגנון הרגאיי מת איתו, והם מכרו את הזכויות שלהם בשביל 100 אלף דולר", אומר פיין. "אפילו מארלי עצמו לא תפס בחייו כמה עוצמה והשפעה יהיו למוזיקה שלו". במהלך השנים, במקביל לנישואיו לריטה, קיים מארלי מערכות יחסים עם נשים אחרות, רומנים קצרים לצד מערכות יחסים ארוכות, חלקן בידיעת אשתו, שמהן נולדו לו עוד שמונה ילדים, נוסף על שלושת הילדים שלו ושל ריטה והשתיים שאימץ, כאמור.
שבעה מילדיו הלכו בדרכו והפכו למוזיקאים. בשנת 1979 הקימו ילדיו סדלה, זיגי, שרון וסטיבן את להקת The Melody Makers, שהוציאה 13 אלבומים וניגנה בהלוויית אביהם. בנוסף, ג'וליאן, קי מאני ודמיאן פיתחו אף הם קריירות סולו מצליחות. "מכל ילדיו זיגי מארלי הכי מזכיר את בוב במוזיקה ובהוויה שלו", טוען בונשטיין. "גם סטפן הוא מוזיקאי מדהים. שניהם ממשיכים לנגן מוזיקה בהשראת אבא שלהם בצורה הכי אותנטית. אגב, זיגי נשוי לישראלית בשם אורלי, שמטפלת בענייני זכויות היוצרים של מארלי". "הוא חי בקומונה עם הנשים והילדים והפך את הראסטפארי לסמל שבטי במובן מסוים", אומרת זיידמן. "אין ספק שהמותג של בוב מארלי הפך להיות למסחרי בין היתר בזכות אורלי. המהלך הזה מתאים לראש היזמי הישראלי".
המוזיקה הישראלית הושפעה רבות מהרגאיי, בצורה הדרגתית. ניצני השפעתו הראשונים החלו כבר בראשית שנות ה־70, בשירה של להקת האריות - "Give Me". בהמשך העשור אומנים כמו גבי שושן ("אני חושב על הבית"), אריאל זילבר ("ככה את רצית אותי"), רמי פורטיס ("שמש, לך מצפים"), דורי בן זאב ("אם תשאלו אותי") החלו להתכתב בצורה מדודה עם הרגאיי, אך מי שנחשב לתשובה הישראלית הראשונה הבולטת לבוב מארלי הוא הזמר טוני ריי, שהחל דרכו בלהקת הקצב הקוקטיילס כבסיסט וכזמר סול. לדבריו, ברגע ששמע את "Exodus" של מארלי, החליט לשנות את סגנונו ולהקליט אך ורק שירי רגאיי. אלבומו הראשון "בא לי רגאיי" (1982) כלל אף שיר מחווה לזכרו של מארלי. לאורך שנות ה־80 בלטו השפעותיו של מארלי בקרב אומנים כמו קובי רכט ("רגאיי הבטלן"), אבי מטוס ("לוקח את היום לאט") ובהמשך גם נייג'ל האדמו"ר ("חומוס מטמטם"), אהוד בנאי ("א־יידישע ראסטמן"), שב"ק ס, סילברדון, פישי, פילוני, בלקן ביט בוקס ועוד אומנים, שהפכו את הז'אנר המוזיקלי לחלק מהפסקול הישראלי. מארלי עצמו זכה למחווה בשירו של אליעד נחום "מתוק כשמרלי" ("את עושה מתוק כמו בוב כשמרלי").
"תנועת הרגאיי בארץ היא די מכובדת בזכותו של מארלי", אומר סבאג. "אומנם הגרעין הקשה של מוזיקה שורשית הוא תמיד קטן, אבל יש הרבה דברים שנעשים היום בהשפעת הרגאיי. למשל בהרכבים כמו התקווה 6, הם אומנם לא נאמנים למקור אבל מושפעים ממנו".
התרעות פיקוד העורף