יש מי שניצל את תקופת הקורונה לסידור הבית, אחרים לא יצאו מהמטבח, יש מי שצלל אל נטפליקס. הזמרת רותי נבון ניצלה את הזמן לחשבון נפש, ואת הימים הפנויים העבירה בלימוד תורה, עולם שקרוב ללבה מאז חזרה בתשובה בסוף שנות ה־70. "נכנסתי עמוק לספרים ולמדתי יותר שיעורי תורה ויהדות וחיפשתי אחר פירושים שיכולים להסביר את התקופה שעוברת עלינו כיום", היא אומרת. "אנחנו לא יכולים להתעלם ממה שקורה פה, אנחנו הורסים את העולם מתוכנו, ויש פה מסר. זה ריגש והפחיד אותי באותה נשימה".

מה המסר?
"הידרדרנו מבחינה אנושית. אנחנו מתנהגים כמו בהמות, יש אלימות בכל מקום. איבדנו את האחדות, ועכשיו כל אחד לעצמו. אני לא חושבת שלזה התכוון הסופר שיושב למעלה. ההידרדרות היא תהליך שנמשך שנים, ועכשיו הקדוש ברוך הוא אומר עד כאן. תקבלו את הבומבה, תתחילו להתעורר. ויש כאלה שבאמת מתעוררים. יש כאן עבודה אישית שכל אחד כאינדיבידואל צריך לעשות ושל כולנו כעם. אנחנו במצב של כאוס נוראי. אבל כשנופלים למטה, יש רק דרך אחת לעשות והיא לעלות למעלה. ומכל ההריסות האלה נקום, ואולי נעשה הרבה יותר טוב זה לזה. אז אנחנו צריכים להיות אופטימיים".

בין המחשבות שצצו אצלה בתקופה האחרונה, היא הגיעה לעוד החלטה. "הבנתי שכל אדם צריך להיות הוא ולעשות מה שהוא רוצה ולא מה שאחרים רוצים בשבילו", היא אומרת. "החלטתי להפסיק להופיע בפני קהל מעורב ולחזור להופיע בפני נשים בלבד, כמו שעשיתי בהצלחה גדולה בארצות הברית בשנות ה־80 וה־90. אמרתי שאת השליש האחרון של החיים שלי אני רוצה לסיים ככה. ובזכות הקורונה הרגשתי שהגיע הזמן לעשות דברים בשביל עצמי, דברים שיעשו אותי מאושרת ושלמה".

אין בזה סיכון כלכלי?
"אתה לא יודע כמה זמרות דתיות מופיעות בפני קהל של נשים בלבד. דיברתי עם רב ועוד כמה אנשים שאני מעריכה את דעתם, והם אמרו שיש עתיד בזה, שאותן זמרות דתיות מרוויחות טוב מאוד".

לאחרונה הקליטה נבון חומרים להופעה החדשה, שכוללים עיבודים מודרניים לשירים שלה מהעבר וגם מוזיקה דתית וקאברים לשירים של חנן בן ארי וישי ריבו. "אני עושה את זה למען בנות שרוצות לשמוע מוזיקה ולא מעניין אותן אם אני הופעתי על שער של עיתון או לא", היא אומרת.

מה דעתך על הפריחה של הז'אנר האמוני, אותם שירים בעלי נופך דתי?
"הכל זה מלמעלה. היוניברס עושה את שלו, הבריאה עושה את שלה, הקדוש ברוך הוא עושה את שלו. פעם הייתה מוזיקה חסידית וניגונים של הבעל שם טוב ורבי שלמה קרליבך, וכיום יש אומנים כמו ישי ריבו וחנן בן ארי, שמדברים על השם בדרך שהצעירים מכירים. יש הרבה בעלי תשובה מודרניים, וזה כל כך יפה. יש תהליך חזק של התפתחות בסדר גודל עולמי. בניו יורק למשל יש מלא אומנים ששרים פופ אמריקאי בסגנון אמוני. אתה רואה את יראת השמיים שלהם, ואתה רואה שגם גלגלצ ושאר תחנות הרדיו נותנות לזה דחיפה, כי יש מאזינים צעירים שמבקשים את זה".

ואף שאת השירים שלה הרדיו כמעט לא משמיע, לנבון לא אכפת. "אכפת לי רק מהקדוש ברוך הוא", היא מציינת. "חשוב לי להתנהג בצורה כזו שלא תגרום סבל לאנשים. לא להעליב אותם. לפעמים קשה ליישם זאת. בא לך להגיד למישהו 'לך תתנייק', אבל אז אני אומרת לעצמי: 'תשתקי, תירגעי! עוד רבע שעה זה יעבור לך'. תמיד צריך לחשוב אם מה שאני עושה בא מהקודש או מהיצר הלא טוב".

בין שמחות לפרידות
נבון, אחת מזמרות הנשמה הגדולות בישראל ומכוכבות שנות ה־70, נולדה וגדלה לתוך המוזיקה: הוריה, מרים ויצחק, היו זמרי אופרה ששרו בבית האופרה הישראלית בימי המנדט הבריטי ושם התאהבו. "האופרה הייתה התחביב שלהם, אבל הם השקיעו המון בתחביב הזה", היא מספרת. "הם נהגו לקחת אותי ואת אחי לאופרות הכי חדשות שיצאו, לאופרות לילדים ב'לה סקאלה' במילאנו. הם הטמיעו בי את האהבה הזו מגיל קטן מאוד".

במקצועם היו הוריה אנשי ביטחון ששירתו בתפקידים בכירים ובשל כך הרבו לעבור בין מדינות, והילדים איתם. "לא חייתי בארץ כל כך, רק בהפסקות מולדת. אכלתי הרבה מרור", היא אומרת.

למה?
"כי בכל פעם שהגענו לארץ, היו מכניסים אותי לתקופה קצרה לאיזו כיתה. לא רק שהפסדתי חומר ובגלל זה נשארתי פעם אחת כיתה, גם לא הצלחתי להתאקלם מבחינה חברתית. ועד שהתחלתי להסתדר, כבר חזרנו לאירופה".

למרות זאת, לדבריה, לא הייתה מחליפה את הילדות שחוותה בעד שום הון שבעולם. "בתקופת הילדות והנעורים חייתי בהודו, קפריסין, שווייץ, סרי לנקה ואיטליה, ולא רק שלמדתי את כל השפות האלה, גם חוויתי את האותנטיות של כל מדינה", היא אומרת. "זה מצד אחד היה קסום מעבר לכל דמיון, ומצד שני חרפן לי את הראש מבחינת ידע, כי הייתי צריכה ללמד את עצמי לבד. לעבור מבחינה בסרי לנקה לבחינה בתל אביב היה בלתי נסבל. הנעורים שלי נעו בין שמחות לפרידות".

את כישרון השירה גילתה בגיל 12, במהלך שהותה בהודו. "התחלתי לשיר באמבטיה, ואמא שלי אמרה שיש לי קול יפה. ההורים לא עודדו אותי אף פעם להתעסק בביזנס ולא טיפחו אצלי את הכישרון", היא מודה. בשנת 1969, עם בוא זמנה להתגייס לצבא, הגיעה לארץ כחיילת בודדת, היישר מהמטוס בסרי לנקה לבקו"ם. "הייתי כזו תמימה ולא ידעתי מי נגד מי", היא נזכרת. "הגעתי לצבא ואמרו לי שחסרות חיילות לנח"ל, אז עשיתי טירונות בנח"ל במחנה 80. מה שמצחיק זה שהייתי חילונית אבל שמו אותי בפלוגה דתית, נסתרות דרכי האל, אה?".

כעבור שלושה חודשי טירונות הרגישה שזה לא בשבילה ופנתה למפקדת שלה לשינוי שיבוץ. "אמרתי לה שאני רוצה להיבחן למשהו שקשור למוזיקה ולבלות כך את השירות הצבאי", היא משחזרת. "היא נתנה לי יום חופש לנסוע לבסיס פיקוד הדרכה, שם הייתה מפקדת הווי ובידור. ללא תיאום מראש הגעתי אליהם ודפקתי בדלת. צפריר ענבר, איש הווי ובידור בצה"ל פתח לי את הדלת. סיפרתי לו שאני נמצאת בטירונות בנח"ל אבל הייתי רוצה להיבחן ללהקה צבאית. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח ואמר: 'גברת, הבחינות נגמרו כבר!'. אבל אז הוא הפנה אותי לגיטריסט שישב בחורשה ליד החדר וביקש ממני לשיר בליוויו שני שירים. שרתי את 'Let The Sunshine In' מהמחזמר 'שיער' ואת השיר העברי היחיד שהכרתי אז, 'עושה שלום במרומיו' באימפרוביזציות משל עצמי. בגלל שלא גדלתי בארץ, לא הכרתי שירים עבריים, אל תשכח".
ענבר התלהב ממה ששמע והציע לנבון להצטרף ללהקת הנח"ל כשיתפנה תקן. עניין של חצי שנה. "לא הכרתי את להקת הנח"ל", היא מספרת. "אמרתי לו שאני לא רוצה לחכות. אז הוא סיפר שמתגבש צוות הווי פיקוד הדרכה והציע לי להצטרף אליו".

לצוות הצטרפה ב־1970, במהלך ההכנות לתוכנית חדשה "שמח בלב", בניהולו המוזיקלי של אלדד שרים. "בגלל שהייתי חדשה, שמו אותי מאחורי שאר הסולניות", היא אומרת. "אלדד התיישב על הפסנתר והתחלנו לשיר, ותוך פחות מדקה הוא החליט שאהיה סולנית ושם אותי בשורה הראשונה".

תוכנית זו לא הניבה להיטים רבים למעט "כל מה שרציתי", השיר שביצע יוני נמרי, מי שהפך לבעלה הראשון. "אלדד החליט שאשיר את השורה האחרונה בסולו של יוני", היא משחזרת. "השיר הפך ללהיט ענק והתחילו להכיר אותי. הייתי אז רזה ויפה, מה שעזר לפרסום, לא שחשבתי על זה או ידעתי כמה עולם השואו ביזנס מגעיל ומכוער".

לאחת ההופעות של הצוות הזדמנו הזמר שלמה ארצי והמוזיקאי בני נגרי. "אחרי שירדנו מהבמה, בני אמר לי: 'תקשיבי, ילדה, אני עומד לעשות מיוזיקל שנקרא "אל תקרא לי שחור" ומחפש זמרים ששרים בלוז וג'אז, ואת מתאימה לי בדיוק'", היא מספרת. "אמרתי לו שאשמח להצטרף אבל שנותרה לי חצי שנה בקבע. הוא אמר: 'נחכה לך', וכך היה'".

עם שחרורה הוחתמה במשרד האמרגנות של איתן גפני והצטרפה לצוות "אל תקרא לי שחור", שעסק באפליית האפרו־אמריקאים בארצות הברית. היא שיחקה ושרה לצד עוזי פוקס, דודו זר ואברהם פררה. המחזמר זכה להצלחה רבה וסיפק כמה להיטי ענק, בהם "יום יבוא" שעד היום מלווה אותה בהופעותיה. "קיבלנו את פרס כינור דוד להצגת השנה והצגנו כ־900 פעמים", היא אומרת. "זה היה מטורף, לא ידעתי עד אז מה זו הצלחה. מה שכן, לא הרווחנו כלום. היינו כל כך תמימים, סתומים ופראיירים. עשינו עבודה מאוד קשה, כי גם שימשנו כמקהלה וגם כסולנים ולא תוגמלנו כראוי. היום זה לא היה קורה".

רותי נבון שנת 1972 בהצגה אל תקרא לי שחור  (צילום: משה מילנר)רותי נבון שנת 1972 בהצגה אל תקרא לי שחור (צילום: משה מילנר)


החיים לא חגיגה
בעקבות ההצלחה חתמה בחברת הד ארצי לצורך הפקת אלבום הבכורה שלה והקליטה בשנת 1973 את שירה הראשון "בין האצבעות", שכתבו מירית שם אור וצביקה פיק. "מירית, צביקה, יוני ואני היינו חבורה בלתי נפרדת, חברים מאוד טובים שנפגשים כמה פעמים בשבוע למפגשי הומור וצחוקים", היא מספרת. "יום אחד צביקה אמר שיש לו שיר בשבילי, וניגן לי את 'בין האצבעות'. לא ידעתי שזה יהיה כל כך מוצלח. כבר עשו לזה כל כך הרבה גרסאות כיסוי שאין לתאר". עם פיק הקליטה מאוחר יותר גם את הדואט "הרקדן האוטומטי".

באותה שנה הייתה אמור להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "נצח ישראל לא ישקר", אך בדרך קרתה טרגדיה שכמעט עלתה לה בחייה. "נסעתי עם נהג להופעה בחיפה, ובצומת בין כפר סבא לכביש 2 עבר רכב באור אדום והתנגש בנו", היא נזכרת. "נכנסתי עם הראש בחלון הקדמי ונפצעתי. הבחורה מהרכב השני קיבלה מכה זהה, אבל לא הצליחו להציל אותה והיא נפטרה. לא הבנתי איך אני חיה וילדה כל כך צעירה נתנה נשמתה לבורא. זו טראומה שלעולם לא תעבור".

הטרגדיה הזו גרמה לך לחזור בתשובה?
"לא, אבל היא גרמה לפליקר של שאלות שהובילו אותי להתעוררות רצינית. הבנתי שהחיים הם לא חגיגה ושאנחנו לא בלה לה לנד".
לאחר שהחלימה, הקליטה את אלבום הסולו הראשון שלה "רותי נבון" שיצא בשנת 1974, נטה לרוח הסול והאר אנד בי וכלל כמה להיטי ענק שעד היום מלווים אותה, בהם "גשם בעתו" (שנכתב בהשראת מלחמת יום הכיפורים) ו"חשמל זורם בכפות ידיך", שהלחינה נורית הירש במיוחד עבורה. "נורית מלחינה ענקית אבל לא התאימה לסגנון המוזיקלי שלי", היא אומרת. "כשהאמרגן איתן גפני הציע לי לפגוש אותה, היססתי. אבל מאותו יום שנפגשנו הפכנו להיות חברות קרובות, כמו אחיות. במפגש הראשון היא ניגנה על הפסנתר את 'חשמל זורם'. אמרתי לה: 'זה להיט! נקודה!'. היה לשיר אופי מיוחד. בכלל, כל התקליט הוא אר אנד בי אמיתי, שנולד עם המון אהבה".

סמוך לצאת האלבום התגרשה מנמרי, שעד היום נותר חברה הקרוב. "היינו זמן קצר ביחד וראינו שאנחנו ממש לא משדרים על אותו הגל, אבל היינו באמת חברים טובים ולא היה אף פעם דם רע בינינו", היא אומרת. באותה שנה טסה לראשונה לארצות הברית במסגרת סיבוב הופעות של פסטיבל הזמר החסידי, וחוותה אהבה ממבט ראשון: "אומנם כל חיי המוקדמים הייתי בחו"ל, אבל בארצות הברית לא הייתי ורציתי לבדוק את המדינה הזו. כשהגעתי לשם חוויתי הלם תרבות. נטרפתי על המקום, המוזיקה, ההווי והמועדונים. החלטתי שאני חייבת להישאר ולראות עוד את ארצות הברית. רציתי לספוג ולהסניף את ניו יורק".

נורית הירש (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)נורית הירש (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)


בארצות הברית החלה להופיע במועדונים בפני קהילות יהודיות ולא יהודיות ולמדה את תורת הבמה ומשחק ב"HB STUDIO" בגריניץ' וילג' בניו יורק, שם התגוררה. במקביל קפצה לביקורי מולדת להופעות, להשתתפות בתוכניות טלוויזיה ובפסטיבל הזמר החסידי ולהקלטת שירים חדשים. עד 1979 הייתה כמו שהיא מתארת, "און אנד אוף בקו ישראל-ארצות הברית".

אף על פי ששמרה על קשר עם הארץ, היא העמיקה את אחיזתה בארצות הברית, עד שבשנת 1979 עברה להתגורר שם באופן קבוע. "שואלים אותי אם אני מתחרטת שעזבתי ולא ניצלתי את המומנטום בארץ, ותמיד אני עונה שלא, אני לא מתחרטת", היא מציינת. "הבנתי שמעניינים אותי דברים אחרים. לא חיפשתי להיות מפורסמת. רציתי לשיר ולעשות מוזיקה שאני אוהבת. בתקופה ההיא בארץ, לא ידעו איך לאכול את זה שאחת כמוני עושה כל מיני אלתורי ג'אז וסול ושרה בצרידות, בעיקר האשכנזים. הם רצו את ה'אומפה אומפה' (כינוי לשירי ארץ ישראל הישנה
והטובה - ד"פ). בארצות הברית הבינו אותי".

איך נראו השנים הראשונות שלך שם?
"זו הייתה תקופה מטורפת. הופעתי כ־50 הופעות בחודשיים והייתי מסופקת מאוד מבחינה מוזיקלית".

מה עם הקלטות?
"בשנת 1977 הקלטתי עם המוזיקאי והמעבד ירון גרשובסקי את האלבום 'הוריני דרכך' של שירים מהמקורות שהופץ בארצות הברית. אחר כך הקלטתי סקיצות לשירים באנגלית עם דוד קריבושי, אבל הן לא יצאו לפועל בסופו של דבר".

תהליך אטי
בסוף שנות ה־70 נישאה למתופף יוסי זמורה, אבי שני בניה, שי־שבתאי וליאור־יצחק. "יוסי היה בלהקת פיקוד צפון כשהייתי בצוות הווי פיקוד הדרכה", היא מספרת. "אחרי שהשתחרר הוא יצא לסיבוב הופעות בארצות הברית עם הטריו של הזמר ג'ו ישראל. הקלידן של הטריו היה הקלידן שלי ודרכו הכרנו".

השניים היינו נשואים במשך 21 שנה עד שנפרדו דרכיהם. גם בפעם זו שמרה על יחסים טובים וקרובים עם בן זוגה לשעבר: "יוסי לא היה דתי כשחזרתי בתשובה אבל כיבד את שמירת השבת והדתיות שלי. זה היה ההסכם שלנו לפני הנישואים". תהליך החזרה בתשובה החל עם השתקעותה בארצות הברית בסוף שנות ה־70. "התהליך היה מאוד אטי", היא אומרת. "התחלתי לשמור שבת ולאט־לאט להתעמק יותר בדת. החילונים כיבדו את זה. בגולה אנשים רואים את היהדות שלנו באור אחר מאשר פה בארץ. בהמשך הפסקתי להופיע בפני קהל מעורב וזכיתי להצלחה פנומנלית. הייתי מופיעה בפני מאות נשים בכל ערב. גם לאוסטרליה הגעתי להופעות בפני נשים בלבד".

נבון ולהקתה במרכז סוזן דלל ב-1992 (צילום: יוסי אלוני)נבון ולהקתה במרכז סוזן דלל ב-1992 (צילום: יוסי אלוני)


בשנים הבאות הקפידה לבקר בישראל והשתתפה בפרויקטים שונים. בשנת 2002 חזרה להתגורר בארץ. "אחרי הגירושים החלטתי שאני חייבת להתפרנס אז הופעתי בפני קהל מעורב. זו הייתה הנפילה שלי מבחינה דתית", היא מציינת. "הסיפתח בארץ היה בפסטיבל הג'אז, והיה מוצלח מאוד. לאט־לאט התחלתי להתאקלם מחדש בתעשייה".

היה קל לעשות קאמבק כזה?
"לא כל כך. המפיקים הצעירים לא הכירו אותי. אפילו מוטי רז, האמרגן שלי, לא הכיר אותי לעומק ועשה בדיקה עם אנשים כדי לדעת אם כדאי לעבוד איתי".

חלפו כמעט 20 שנה מאז שהשתקעה בארץ. היא השתתפה בהצגות תיאטרון ("צלילי המוסיקה" ו"ינשופים"), בסרטים ובסדרות ("החשוד האחרון" ו"שחקן זר") הקליטה אלבום ("בהילוך גבוה", 2008) וחברה לעוזי פוקס ושרי למופע משותף המבוסס על להיטיהם משנות ה־70 וה־80. "אין לי קריירה בתכלס", היא אומרת עכשיו בגילוי לב. "כשיצאתי בסבנטיז, הטלתי פצצה אטומית, רעש מוזיקלי שאף אחד לא עשה בארץ, ומהרעש הזה אני חיה עד היום".

מה עם שירים חדשים?
"הקלטתי ואני מקליטה, אבל הרדיו לא מפרגן. תראה איך מתייחסים לאומנים ותיקים פה. אני לא מבינה את ההתנהגות הזו. אין לי הסבר למה מתעלמים מחומר טוב ורלוונטי של אומנים ותיקים, ואני לא מדברת רק עליי. כשצעירים רואים אותנו על הבמה ושומעים את השירים, אתה רואה את ההתלהבות שלהם. הם מכירים את השירים, אבל לא את הפרצוף של האדם ששר את זה".

מה הטיפ שהיית נותנת לאומנים מתחילים?
"שישאלו את עצמם קודם למה הם רוצים להיות זמרים. שלא יגידו 'אני רוצה להיות מפורסם'. זו לא אומנות. אם אין לך משהו ייחודי שאתה מביא לבמה, שנולדת איתו, יהיה לך קשה. במקרה כזה עדיף שתחפש מקצוע אחר".

בסוף החודש תחגוג נבון את יום הולדתה ה־70. "גם אני בגיל 20 חייתי בתחושה שהגיל הזה רחוק ממני, וברוך השם הקמתי משפחה, הבאתי ילדים מקסימים ועשיתי פרויקטים רציניים", היא אומרת. "אני מרגישה שעשיתי הרבה דברים גדולים חוץ מהמוזיקה שלי. וכשאני עולה לבמה ועושה את מה שהנשמה שלי רוצה, אני מרגישה כמו ילדה בת 20. וכשנגמרת ההופעה, אני מבינה שאני בת 70 והולכת הביתה בלב מאושר".