כשמשוחחים עם סי היימן, אף פעם אי אפשר לדעת לאן השיחה תוביל. אולי זה ביטוי לאופן שבו היא תופסת את המציאות. “החיים והקריירה הם אף פעם לא צפויים בעיניי”, היא אומרת. “למשל, בתחילת 2020 הכנתי כל כך הרבה דברים שהיו אמורים לצאת לאורך השנה לרגל יום הולדתי העגול, אך פתאום באה הקורונה ודברים השתנו. זה היה בלתי צפוי, ולא דמיינתי שזה יקרה, אבל אני לא מתלוננת או מקטרת כי למדתי למצוא את הטוב בכל דבר. תמיד אני מצליחה לחפש את השמחה בתוך העצב”.

השנים האחרונות בחייה של היימן, שמציינת היום את יום הולדתה ה־60, היו מלאות התרחשויות לא פשוטות: היא החלימה ממפרצת בכלי הדם במוח שכמעט עלתה לה בחייה, התגרשה מבעלה השני רועי שוחט, איבדה את אביה, המלחין המיתולוגי נחום (נחצ’ה) היימן שהלך לעולמו ב־2016 בגיל 82, ולאחרונה איבדה גם את אמה, דליה.

"עברתי משברים גדולים - הגירושים, מות אבא והמעבר לדירה שכורה בשכונת הדר יוסף בתל אביב שאילץ אותי לחשב מסלול מחדש", היא מתארת. "בעצם חזרתי קצת להיות נערת הרוק שהייתי בעבר: חזרתי לנגן על הפסנתר אחרי 15 שנה שלא נגעתי בו, חברתי למוזיקאים צעירים והפכתי את הסלון לחדר חזרות. המציאות החדשה הזו מרגישה לי מדהים, למרות העצב הרב שמלווה את חיי בעקבות אובדן הוריי והגירושים".

נחום נחצ'ה היימן (צילום: יוסי אלוני)נחום נחצ'ה היימן (צילום: יוסי אלוני)


אותן תהפוכות שחוותה תועדו גם לעיני המצלמות בסרט תיעודי בן 90 דקות על חייה בשם "מחשבת מסלול מחדש", שיצר אסף לביא הראל, וצפוי לראות אור בקרוב. “אסף התחיל לתעד אותי כשנה לפני המעבר לדירה השכורה וליווה אותי בשלל תקופות", היא מספרת. "כשהסרט היה בעריכה סופית וכמה גופי שידור נלחמו על הקרנתו, באה הקורונה ועצרה את הכל. אז החלטנו לנצל את המומנטום ולהמשיך לצלם אותו תוך שאנחנו מקדישים גם חלק לחיים בצל הקורונה".

לצד יציאת הסרט, בקרוב צפוי לצאת גם אלבום האולפן העשירי שלה, הנקרא אף הוא “מחשבת מסלול מחדש”, שעליו עמלה עם עמיר (ג’נגו) רוסיאנו ואלעד שודלר. “זה אלבום אישי וחשוף על מסע של אישה בעולם”, היא אומרת.

בינתיים חלק מהשירים שיצאו ממנו, בהם "ככה פשוט", "למטה למעלה" ו"יומולדתך היום", זוכים ביוטיוב למעל 100 אלף צפיות. "זה קטע מעניין כי יש מאות אלפי צפיות, אבל הרדיו לא משמיע", אומרת היימן. "בעבר התבאסתי נורא ששיר שלי לא נכנס לפלייליסט, ושגם היחצנים הטובים ביותר לא הצליחו להרים את השירים שלי ולא באשמתם, אבל גיליתי שאני צריכה לצאת למסע בחירות ברשתות החברתיות. אני יושבת שעות בכל יום ועונה לכל מי שכותב לי בפייסבוק ובאינסטגרם ומזמינה כל אחד לפנות מקום בלב שלו אליי. בהופעות אני גם מזמינה את הקהל לרשתות החברתיות ויוצרת מעגל תומך וחזק סביבי".

יש מצב שנראה בקרוב את סי היימן בטיקטוק?
"אני לא פוסלת את זה. אני מודה שעוד לא התנסיתי בזה, אבל יש מצב שאתנסה, ואז אעביר את המסרים החשובים שלי שם. בינתיים אני יודעת שהרבה ילדות ובחורות צעירות מעלות סרטוני טיקטוק עם שירים שלי, וזה מרגש כי זה חושף אותי לעוד קהל. אני פתוחה בראש לדברים כאלה".

הקורונה גרמה לך לחשב מסלול מחדש?
"אל הקורונה הגעתי ‘מוכנה’. הרבה לפני הקורונה התחלתי להופיע בחצרות בתים ובמופעי סלון. בהקשר זה הקורונה לא שינתה אצלי כלום. השינוי שלי יגיע כשאתחיל להופיע במקומות כמו אמפי שוני או קיסריה".

ובכל זאת, איך התמודדת עם קשיי התקופה?
“כבר כשהייתי נערת רוק צמחתי ממשברים. כמו שבתחילת הדרך ליקקתי במשך שנתיים רצפה של כל מועדון רוק כדי להופיע עם החומרים שלי, גם בפני קהל של חמישה אנשים, עד שחברת תקליטים לקחה אותי – כך גם בתקופת הקורונה ידעתי למנף את המשבר לצמיחה. בקורונה ראו ושמעו אותי בזכות הדרך שלי והעבודה שלי ברשתות החברתיות ובהופעות. הלב שלי היה פתוח. לא היה לי קשה בקורונה, אלא דווקא אהבתי את התקופה הזו. זה נתן לי שקט להתבונן בעצמי ולעשות הרבה דברים. זה נתן לי מעין מנוחה מהמאבק להראות שאני קיימת. העליתי מופע פסנתר ושרתי שירים שלי ושירים של אחרים שאני אוהבת, וזה היה מרגש וכל כך כיף".

מחכה למחזמר

סי היימן נולדה ב־1961 כסמדר היימן בקיבוץ בית אלפא. בשנת 1967 עברה עם הוריה ועם אחותה לצרפת, בין היתר בעקבות רצונו של אביה לטפח קריירה בינלאומית כמוזיקאי. בשנת 1972 העתיקה המשפחה מגוריה ללונדון. "הייתה לי ילדות נוראית בלונדון”, היא משחזרת. “מצד אחד גרנו קרוב לדיוויד בואי, אבל מצד שני חטפתי מכות, קללות ואיומים אינסופיים בגלל שאני יהודייה. לא יכולתי לסבול זאת יותר, אז בגיל 12 חזרתי לקיבוץ כילדת חוץ. אז גם הפכתי מ’סמדר’ ל’סי’, כינוי חיבה שאימצתי כשמי".

לדבריה, עד היום היא נושאת עמה את “הזיכרונות הנוראיים מהילדות”. “אני מאוד ציונית ודואגת להעביר מסרים של ציונות וללוות אנשים שחוו אנטישמיות”, היא אומרת. “אני נוהגת לומר לילדיי שעל אף הקושי שהם חווים פה בארץ מבחינה אמנותית ומקצועית, זו עדיין הארץ שלהם. הם נצר למשפחה שהשורשים שלה כל כך עמוקים בארץ. להיות הנכדים של נחום היימן זו מחויבות, ואני גאה להגיד את זה בריש גלי. אני מאושרת כשאני רואה צעירים שומעים שירים של אבי".

איך זה היה להיות הבת של נחצ’ה?
“זה עיצב אותי באופן מוחלט. באופן המקצועי זה נסך בי אומץ וחריצות וידיעה שהמסלול הוא ארוך. ברמה האישית, אבא שלי נפטר בחוסר כל. מה שעברתי לצד איש כל כך ענק, שהשאיר אחריו פסקול אדיר אבל גם חיים מאוד שבורים, היה בית ספר לחיים עבורי. הוא לא היה משפחתי. הוא לא היה אבא לאורך כל שנותיו. לאורך המון שנים הוא היה אבא של שירים, אבל לא אבא של להרגיש אצלו בית. נשבעתי שלילדים שלי תמיד אהיה בית. אני אומנם לא מכינה ממולאים ביום שישי, אבל הבית שלי פתוח בשבילם גם בשלוש לפנות בוקר, והלב שלי תמיד פנוי עבורם. החלטתי שאני לא אהיה כמו אבא שלי”.

בהיותה בת 13 כתבה והלחינה היימן את שירה הראשון “תן לנו לחיות” ועמו זכתה בתחרות שירה. עם זאת, רק עשור לאחר מכן, בשנת 1985, כשהשתתפה בסרטו של אבי נשר “שוברים”, פרצה לתודעה בזכות שני דואטים שהקליטה עם יזהר אשדות. “לפני שפרצתי, מכרתי תכשיטים בדיזנגוף סנטר על הרצפה והייתי ברמנית”, היא מספרת.

בשנת 1987 יצא לאור אלבומה הראשון עם “להקה מקומית”, שכלל מסרים פוליטיים, חברתיים ונשיים שביססו את מעמדה כאחת הרוקריות הבולטות בישראל. באלבום נכללו שני הלהיטים “לא עובדת בשביל אף אחד” ו”גיבור גדול”. בהמשך יצרה את הלהיטים “עולם תעשייתי”, “יורים ובוכים” ו”גרפיטי תל אביב 89”, ובשנת 1990 זכתה בתואר “זמרת השנה” במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג’. “הקריירה שלי ידעה הצלחות וכישלונות, אבל תמיד ידעתי שאני הולכת בדרך שלי ולא משנה אם אני בפסגה או לא – היה חשוב לי להישאר כנה עם עצמי ועם הלב שלי”, היא אומרת.

לאורך השנים, לצד הקריירה המוזיקלית, היא גם השתלבה בתפקידי משחק: בשנת 1995 השתתפה במחזמר "גריז", בשנת 1998 שיחקה בסרט “באזז” ובשנת 2009 שיחקה בסדרה “דני הוליווד”. “זה משהו שמאוד בוער בי”, היא אומרת. “נרשמתי לסוכנות שחקנים, ואני מקווה שיבואו הצעות. אני לגמרי רואה את עצמי במחזמר. הלוואי שיציעו לי דברים עם מוזיקה ובלי מוזיקה".

סי היימן בהופעה בשנת 1989 (צילום: גרי אברמוביץ)סי היימן בהופעה בשנת 1989 (צילום: גרי אברמוביץ)

השמש זורחת

בשנים האחרונות היימן רצה עם שני מופעים במקביל: “רוקנרול כחול” ו”שירים וסיפורים מבית אבא”, המבוסס על אלבומה האחרון “שירים מבית אבא" (2018), שהוקדש לזכרו וליצירתו של אביה. “הגעתי להשלמה שחצי ממני הוא רוקנרול וחצי ממני הוא אבא”, היא אומרת. “זה דבר שנדרש ממני זמן לעכל אותו. לעכל מוות של אדם כזה. לאט־לאט אני מפנימה את זה".

את לא חושבת שזה שבחרת ברוקנרול היה בעוכרייך?
“זו תופעה עולמית, וקצת דחקו את מקום הרוק, אבל מצד שני אנחנו רואים עכשיו שיש עדנה לאמני רוק כמו דודו טסה ופורטיסחרוף, ואני מתעודדת ומאושרת מזה שיש לזה קהל ומקום ואני שואפת לשם. גם אני רוצה לעשות ‘בארבי’ ו’זאפות’ ומכינה את השטח. זה יקרה!".

כשאת מסתכלת לאחור על הקריירה שלך, את מרגישה שלמה עם ההחלטות שלקחת?
“חד־משמעית כן. אל תשכח שנשים הן לא גברים. אישה שמחליטה להיות אמא באופן טוטאלי - זה בא על חשבון הקריירה. היו לי שנים לא טובות; שנים של הופעות עם פלייבקים. אבל אני לא מתחרטת לרגע כי באו שנים טובות, ויש לי ילדים שמחזיקים אותי. תמיד עמדתי לצד אבא שלי, אבל זכרתי שהוא לא היה שם כשהייתי קטנה, ואני כן הייתי לצד ילדיי. אבל בגיל 55 החלטתי שאני לא אוותר גם על עצמי, וטוב לי במקום הזה. אני מרגישה שהטוב עוד לפניי. השמש עוד זורחת לי בלב. אני רוצה שעדיין הקהל יבחר בי ויחבק את האדם שאני. אני אדם שעושה את הדרך הקשה שלו בחיוך על השפתיים, גם בתקופות עצובות מאוד. לא אעביר את ימיי בהמתנה לקבל פרס ולא אמרר בבכי על שלא שמעו או משמיעים אותי”.

קהל צעיר מגלה את שירייך?
"כן. צעירים משתפים שירים שלי, הסטוריז מלאים. בלוגריות אופנה מפרסמות את המוזיקה שלי, וזה נותן לי חיזוק ומרגש".

איך ההרגשה להיות בת 60?
“אני רואה את עצמי בגיל 60 כמישהי שהיא רלוונטית, בועטת ועושה. מישהי שכל הזמן חוברת ליוצרים צעירים תוך שהיא לוקחת חלק בהמון פרויקטים מיוחדים. אני מרגישה בת 60 רק כשאני מסתכלת על כל מה שעשיתי לאורך השנים, אבל בנפש וברוח אני ממש לא בגיל הזה. אני לא מסכמת כלום. תמיד מחפשת משהו חדש לעשות כדי להתחבר לזמן שאני נמצאת בו".

מהם החלומות שבוערים בך עם כניסתך לעשור חדש?
"אני רוצה להיות מאושרת, אשמח למצוא זוגיות חדשה וטובה, אני רוצה להיות מאוהבת. ראיתי הרבה קושי ועצב בחיים שלי. אשמח לאהבה ולרגעים טובים. בעניין המקצועי אני חולמת להרים מופע חשמלי באולמות גדולים, אני רוצה לראשונה בחיי להופיע בפסטיבל הפסנתר ולארח נשים אחרות. מקווה גם שאולי יזמינו אותי להיות שופטת באחת מתוכניות המוזיקה. אני שלמה עם המקום שאני נמצאת בו, אבל אני רעבה". 

ההופעות הקרובות:
8.7, "רוקנרול כחול" - מופע יומולדת. מופע פותח: אלעד שודלר. BA־BE־BAR, דרך מגדיאל 10, הוד השרון. פתיחת דלתות: 20:00, תחילת מופע: 21:30

30.8, "שירים וסיפורים מבית אבא" - חמש שנים ללכתו של נחום היימן ז"ל. מרכז הפנאי בבית אליעזר, חדרה. 20:30