"היו לילות". "הרעות". "כיבוי אורות". "יצאנו אט". "שירת הנודד". "פזמון ליקינטון". "על גבעות שייך אברק". "מעמק לגבעה". "רקפת"....
אני אוחז ב"קופסה", האוסף המרובע המופלא משירי אסתר עופרים, שחברת "מדיה דיירקט" הוציאה בדיוק לפני עשרים שנה - ולאחר האזנה חוזרת ונשנית לשירים, שמבצעת הזמרת בעלת קול הפעמונים, עודני מתקשה להאמין שהיא הייתה אז רק בת 20-22 בעת הקלטתם ושמעון כהן, המוזיקאי, החתום על עיבודי המופת של השירים דנן, מבוגר ממנה בארבע שנים בלבד.
אכן, כ-60 שנה עברו מאז ועופרים לבית זייד, המלכה הגולה של הזמר העברי, חוגגת בראשון השבוע, ה-12 ביוני, יום הולדת 80 (!) ומבחינתנו תהיה צעירה לנצח. לאחר שניסיון להשיג עמה ראיון, גם לקראת ההופעה הצפויה לה ב-3 באוגוסט עם יהורם גאון ועם הגבעטרון, העלה חרס, אני דולה מנבכי העבר ראיון שקיימתי עם עופרים ב-29 באוקטובר 77'. שנינו היינו אז צעירים בהרבה - וזה ניכר בראיון שקטעים ממנו מובאים כאן.
עופרים, שבמרוצת השנים הרגילה אותנו בהיעדרויות ממושכות יותר מהבמות בארץ, לא נרתעה. "לא עשיתי שום דבר מיוחד", השיבה בפשטות. "התבטלתי. נהניתי מהחיים..."
"יכול להיות. זה קצב החיים שלי. אני עושה כל מיני דברים אחרים בצורה אולי יותר איטית, אני לא מרגישה צורך להופיע כל-כך הרבה. זה מספיק, אני חושבת. מעדיפה לא להלאות את הקהל בהופעות שלי".
"הייתי סקרנית. לא ידעתי מה בדיוק יצא מזה, אבל מסרתי את עצמי לניסיון ובסופו של דבר יצאתי ממנו די מאושרת".
"זה התחיל מכך שכאשר הייתי בחוץ בשנות ה-60 התרפקתי על הדברים הישנים מתוך געגועים לארץ; נוסטלגיה אם תרצה. השירים האלה קרבו אותי יותר לכאן, בעוד שכל הנסיונות לכתוב שירי-פופ ישראליים בכלל לא מצאו חן בעיניי".
"יש לנו תרבות אחרת. למה שנעשה כאן פופ? השירים של מלחיני השירים החדשים שלי (רכטר, לוי, גרוניך - י. ב-א) הם לא בדיוק פופ ומבוססים על תרבות מוזיקלית. שלושתם למדו מוזיקה קלאסית וזה הולך אצלם בשילוב עם הטעם המקומי".
"יש בכך הרגשה מוזרה מאוד של חשיפה אישית, אבל אני מעדיפה להופיע באולמות גדולים, מה שמאפשר ריחוק מסוים מהקהל".
"זה קרה בהופעה ב-1970, כשחזרתי להופיע כאן אחרי שנים. כעת, מקבלים אותי אחרת".
"מזהים אותי, אבל אני יכולה לעבור בשלום. אני לא צביקה פיק. אין לי מעריצים שרודפים אחריי".
"זה התחיל במקהלת בית הספר בצפת. הסיפור הרגיל. אולי מהגן הייתי הזמרת".
"רציתי להיות רקדנית או שחקנית. הזמרת הייתה במקום השלישי, מה שהוא כבר נחלת העבר. כעת, אין לי שום קשר לעולם התיאטרון, שלא אומר לי דבר ותפקידו של השחקן נראה לי כבד מאוד".
עופרים, שהעפילה כבר בשנות ה-60 לפסגות באירופה, שרטטה ב-77' מציאות אחרת. "עכשיו כמעט אין לי קשר לתחום הפזמונים באירופה", העידה במפתיע. "אפשר לומר שהתנתקתי. לפעמים אני שומעת מהם, כשמנסים להחזיר אותי".
"אני רוצה, אבל לא מה שמציעים לי. אני מעדיפה לדחות את ההופעות באירופה עד שיתקרבו לדרישות שלי. בכל אופן לא אחזור לשיר פופ כפי ששרתי בעבר".
"כשהייתי מאוד עסוקה בחו"ל, אולי לא תמיד חשבתי על ישראל. זאת לא חובה. אבל תמיד היא הייתה המרכז הנפשי שלי".
"אני בכל מיני מקומות. בכל מיני מקומות. החפצים שלי מפוזרים פה ושם וכשאני מגיעה אליהם, אני מרגישה בבית. זה יכול להיות בתל-אביב, במינכן, בפריז, או בניו-יורק. אך קשה לומר, שיש לי בית ממש משלי".
"זאת שאלה פרטית שאני לא יכולה לענות לך. יש כל מיני סיבות למה אני לא יושבת פה ולמה אני במקום אחר. זה לא משנה".
"אני לא יודעת על זה".
(בחיוך ענוג) "לא..."
"לא שמעתי שמישהו רואה בי זמרת לאומית. אני לא מרגישה כך. אני פשוט זמרת. אולי אני זמרת טובה, או פחות טובה, זה עניין של טעם. לא יותר. במקרה נולדתי כאן, אבל מרגישה קשר חזק למקום הזה בלי שום תואר מחייב".
"אין לי מושג. (מצחקקת) לא יודעת".
"כרגע אין לי כל תוכניות להופיע שם".
"קשה להשיב על כך. ניסיתי את אמריקה ולא הצלחתי שם. עד היום אני לא יודעת מדוע".
"אם אומן מרגיש בודד, זה לא מוכרח לקרות בגלל הקריירה, אם כי יש המקריבים הרבה למענה ומאבדים קשר אנושי ולכן מרגישים בדידות. אצלי אין מקרה כזה. אני לא מקריבה הרבה למען הקריירה..."
"אני רואה את עצמי מופיעה עכשיו. אין לדעת מה יהיה. העתיד לא מתוכנן אצלי. אם אופיע, אופיע..."
התרעות פיקוד העורף