חודש הגאווה הפך בשנים האחרונות לאחת החגיגות המוזיקליות המסורתיות של עולם הפופ / ים תיכוני המקומי. מאז שעומר אדם הפך את המדינה עם "תל אביב" (2013) ובהמשך עדן בן זקן עם "מלכת השושנים", כל זמר וזמרת שמכבד את עצמו רוצה לתפוס פיסה מהחגיגה. לרוב השירים הללו לא שורדים יותר מדי זמן ובעידן האינסטנט מתפוגגים מהתודעה שלנו כלא היו.

מדוע? הם פשוט לא מספיק טובים, מאולצים וממוסחרים בצורה שבלונית שמתיימרת להרים אווירה "חגיגתית" גם אם המלודיה לא מספיק מחזיקה. לעתים שם האמנים המשתתפים בשיר נועד לחפות על איכות השירים הגרועה (במרבית המקרים), מה שבמוזיקה לא מספיק בשביל לשרוד את מבחן הזמן.

וזו בדיוק הסיבה ששני השירים התורנים של חודש הגאווה הנוכחי צפויים להתפייד לנו מהר מהאוזניים. 

נתחיל עם עדן חסון ואלה לי להב (שלאחרונה יצאה כידוע מהארון) בשירם המשותף "שימי פס" שהוא פופ קצבי שמספק את הסחורה המרימה אך מלבד זה? אין בו כלום. השניים בולעים את המילים כך שלא באמת מבינים חלק מהמילים שיוצאות מפיהם, הפזמון אמנם קליט אבל לא מספיק חזק בשביל לתפוס את האוזן בצורה אבסולוטית או מעניינת מספיק בשביל להאזין לו שוב, ומלבד גיבובי מילים לא תמיד הגיוניות ("אם בא לך להחליף את החבר-  אז שימי פס / לטוס לבד לקופנהגן – אז יאללה שימי פס / לקנות בגדים ולרוקן את כל החנויות, נו תמדדי מהר, נו די, עזוב שטויות") אין בשיר הזה אלמנט שהוא לא טראש זול.

ומן הפח (תכלס, זו דעתי על הדואט של חסון ולהב) נעבור אל הפחת ואל אנה זק, זו שמתיימרת ממש בכוח להיות זמרת (למרות שהיא לא) או לפחות לנסות להיות חיקוי השקל וחצי לנועה קירל. שירה "גבר בפוראבר".

מלבד העובדה שמדובר בפופ נרקסיסטי שוב (כי במרבית משיריה היא מציינת את שמה 'אנה זק' בתוך הטקסט, כאילו אנחנו לא יודעים שזו היא שרה) שמנסה לייצר פופ זול ונחות שמשלב חריזה מאולצת בספרדית, עברית ואנגלית ללא שום פואנטה או עניין.

הדבר היחיד שטוב בשיר הוא העיבוד המוזיקלי שמנסה לחפות על הזיופים הצורמים של זק, שבמקום לבחור שירים שמתאימים לה ולמוגבלויות הקוליות שלה – מעדיפה להיות מה שהיא לא. מיותר פלוס. 

אחרי שסיכמנו את שני שירי הגאווה של קיץ 2021 נגיע אל אחד משירי הפופ המשעממים, מרדימים וגרועים שיצאו השבוע ללא אחר מאשר מרגי – "סגול בהיר" שכנראה לא נמאס לו לנסות בכוח להיות ג'סטין ביבר WANNABE ולפעמים זה יוצא פתטי. 

"היום צבעתי ת'שיער שלי לסגול בהיר, ולקחתי את האוטו לסיבוב בעיר" כך נפתח השיר אבל מעבר לכך, כבר אני לא כל כך זוכר כי נרדמתי משעמום (מה שכדור שינה לא הצליח לעשות). כמה משעמם יכול להיות שיר ? אצל מרגי התשובה, לפחות בשיר הזה.

הוא בולע את המילים, מתבכיין, משתמש בחריזה פשוטה ולא מעניינת, מתיימר להציג רצינות אך התוצר לא יותר מבדיחה. בהצלחה למי שיצליח לשרוד ולהאזין לכל השיר – אני לא הצלחתי. 

בעבר דודו אהרון, אחד מחלוצי הפופ הים תיכוני במחוזותינו, ידע לייצר פופ טוב, כזה שהפזמון שלו תופס את האוזן משמיעה ראשונה, שאתה מזמזם אותו באופן אינסטינקטיבי שאינו בר שליטה אבל אחרי שהאזנתי לשירו החדש "חלום לים" יש לי תחושה, לפחות בשיר זה, שהוא קצת "איבד" את זה.

נכון, הטקסט מעולה ורומנטי, הרגש והלב של אהרון במקום הנכון, אבל השיר די אנמי ולא מתפתח יותר מדי, גם לא עיבוד הדאנס מצליח להרים אותו. לחן די סתמי שמפספס טקסט טוב וזמר טוב. חבל.

מי שהשכיל לקחת שיר, לבנות אותו לאט לאט בקפידה ובפדנטיות, לתת דגש גם להומור, גם לסלנג עכשווי (שאינו גורע מהאיכות), להעביר וייב של פאן והרבה פאסון הוא רותם כהן שממשיך בקו הלטיני המאפיין אותו בשנים האחרונות אך עם שיק אוריינטלי ופופי שכולל פזמון מרים וקצבי שאי אפשר שלא להישבות בקסמו. כל זה קורה בשירו "מונה מון שרי" שיש בו כל האלמנטים המרכיבים שיר טוב ולהיט מוצדק.

יובל דיין גילתה קצת אומץ בשיר החדש, אומץ מסוכן. היא יצרה פופ קצבי השונה ממה שעשתה עד כה. זה די טריקי כי זה לא מתאים לכל אחד, בייחוד כשהאוזן שלנו הורגלה לדיין האחרת. אבל דווקא אהבתי את "קרוב בינינו", שירה החדש: גם בגלל הכנות, גם בגלל המבנה המסורתי של בית ופזמון בלי יותר מדי קישוטים מוגזמים, פזמון שתופס את הלב מהרגע הראשון ובניגוד לשירים שציינתי לעיל (ובדומה לשירו של רותם כהן) – שיר שמתגלגל היטב על הלשון, סוחף ומצליח להשאיר טעם של עוד.

המלצת השבוע – הדר פרג'ון – "שלא יגמר"

כשהדר פרג'ון (מסתבר שהיא הייתה לפני מספר שנים ב"אקס פקטור" אבל לצערי לא יוצא לי לצפות יותר מדי בריאליטי אז הטייטל של בוגרת התכנית לא רלוונטי בעיניי) העלתה לסטורי שלה באינסטגרם טעימה משירה החדש "שלא יגמר", הסתקרנתי.

למה? כי הפתיח נשמע לי כמו אחד השירים האהובים עליי בשנים האחרונות "סניוריטה" (של קמילה קביו ושון מנדס) בגלל הסגנון הלטיני אבל אז, כשהאזנתי לו בשלמותו פשוט "עפתי": פרג'ון יצרה תמהיל מעניין ומרענן של טקסט מעצים וטיזרי (במינון נכון) עם ערב רב של סגנונות: פופ, טראפ, רגאטון וגם קצת "פואטרי סלאם".

הביצוע הכריזמטי והלא מתחנף, המלודיה הקליטה והמחשבה שעומדת מאחורי השיר – ראויים לשבח ובכלל, זה שיר מגניב ואיכותי אז אוצו להאזין לו!