בודד ומיוסר, מכור לטיפה המרה ולסמים, במצב בריאותי גרוע וללא חשק ליצור. כך נראו החודשים האחרונים לחייו של ג'ים מוריסון, סולנה המיתולוגי של להקת הדלתות. בפריז הזרה לו, הרחק מההמולה שאפפה אותו במשך שנות תהילתו הסוערות בארצות הברית, הוא הלך ודעך עד שב־3 ביולי 1971 מת בחדר האמבטיה בדירתו.

בן 27 היה מוריסון במותו, חבר במועדון הידוע לשמצה של המוזיקאים שהלכו לעולמם בגיל הצעיר הזה, בהם ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין. הזמר והמשורר, שהבהיר למכריו שהוא מעוניין להיטמן בבית הקברות "פר לשז" הידוע בפריז, נטמן בטקס צנוע בנוכחות חמישה אנשים, ועם השנים הפך קברו למוקד עלייה לרגל.

מה הוביל את מי שנגע בפסגת העולם לברוח מהפרסום ומהמוני המעריצים ולחוות מחדש את האלמוניות בעיר הצרפתית? בשביל לענות על השאלה הזו עלינו לחזור אל ראשית חייו הסוערים.

ג'יימס דאגלס מוריסון נולד ב־8 בדצמבר 1943 במלבורן, פלורידה. הבכור מבין שלושה אחים שנולדו לקלרה וירג'יניה ולג'ורג', קצין בכיר בצי האמריקאי. בשל עבודתו של אביו, המשפחה נדדה ממקום למקום לעתים תכופות.

ג'ים מוריסון (צילום: Elektra Records)ג'ים מוריסון (צילום: Elektra Records)

בהיותו בן 4 הילד מוריסון עבר טראומה. במהלך נסיעה עם משפחתו ראה תאונת דרכים שבה היו מעורבים אינדיאנים אמריקאים. "הגופות שלהם היו מושלכות על הכביש, והרוח של אחד מהם קפצה מתוך נשמתו וחדרה לתוך נשמתי", תיאר את המקרה באחד מראיונות הרדיו הראשונים שנתן. אותה תאונה השפיעה עליו גם בבגרותו, שינתה את תפיסת עולמו ושימשה השראה לכתיבת אחדים משיריו.

"ההורים של ג'ים אומנם הכחישו שהיו עדים לתאונה, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא חווה את האירוע הזה כמשהו אמיתי עבורו", אומר איתי יצחקי, סולן להקת המוריסונס, להקת המחווה לשירי הדלתות. "כל המיסטיקה הזו משתקפת בשירים שהוא יצר. הוא היה שמאן".

עם איי־קיו 149 מוריסון נחשב מחונן. הוא נמשך לקריאה, וגיבוריו היו ניטשה ואלן גינסברג. "בילדותי הערצתי את אלביס פרסלי. בכל פעם שהתנגן שיר שלו ברדיו, הייתי מבקש מכולם להיות בשקט", סיפר בראיון על אהדתו למלך הרוק. "מהרגע ששמעתי לראשונה מוזיקת רוק, רציתי להיות זמר", סיפר למגזין ה"רולינג סטון" ב־1969. "עד אז לא דמיינתי את עצמי שר ומעולם לא למדתי לשיר. אפילו לא הלכתי להרבה הופעות. חשבתי שאהיה סופר, מחזאי או סוציולוג. אבל כשהתחלתי לשמוע שירים במוחי, דברים פשוט קרו מעצמם".

"כנער ג'ים היה מרדן, ובעיקר מרד באבא שלנו, שהיה קשוח מאוד", סיפרה אן, אחותו של מוריסון. "ג'ים אהב לשתות אלכוהול והיה רודף שמלות, והדבר שהסב לו הכי הרבה סיפוק היה למרוד במוסכמות ובבית הספר. הוא חי בעולם משל עצמו, נהג לנסוע באוטובוס ולספר לעצמו בדיחות שהצחיקו רק אותו, מה שגרם לאי־נוחות מצד שאר הנוסעים".

"הייתה לו מערכת יחסים של אהבה־שנאה עם ההורים שלו", מציין יצחקי. "הוא היה מסוכסך איתם עד כדי כך שבראיונות לאלבום הראשון של הדלתות אמר שהוריו מתו".

שעועית משומרת ו־LSD

ב־1961, לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, עבר להתגורר עם סבו וסבתו ונרשם ללימודים בקולג'. הוא לא שרד זמן רב במוסד האקדמי המקומי, וכעבור שנה עבר ללימודי קולנוע באוניברסיטת פלורידה. לימודיו שם לא ארכו זמן רב, שכן בספטמבר 1963 הוא נעצר כשהיה שיכור והתפרע בשטח האוניברסיטה.

מוריסון נעצר בטלהסי, פלורידה, לאחר מתיחה שביצע בהיותו שיכור (צילום: משטרת פלורידה)מוריסון נעצר בטלהסי, פלורידה, לאחר מתיחה שביצע בהיותו שיכור (צילום: משטרת פלורידה)

כעבור שנה פנה ללמוד קולנוע באוניברסיטת UCLA. בראיון שהעניק לאחר פרסומו סיפר כי פנה ללימודים כדי להתחמק מגיוס לצבא בזמן מלחמת וייטנאם. "לא רציתי ללכת לצבא ולא רציתי ללכת לעבודה, וזו האמת הארורה", הסביר.

בתקופה זו הרבה לכתוב שירה בסגנונו הייחודי, העמוק, האפל, האוונגרדי. הוא התגורר על גג בניין והתקיים מאכילת שעועית משומרת ומצריכת LSD. "התחלתי לכתוב שירה עוד בבית הספר היסודי", סיפר מוריסון בראיון ל"רולינג סטון". "כשעזבתי את הקולג', זרקתי את כל השירים לפח. השירים הראשונים של הלהקה נולדו כאשר פגשתי את ריי מנזרק".

ארבעה ימים לאחר סיום לימודיהם ב־UCLA נפגשו במקרה מנזרק ומוריסון בחוף וניס שבקליפורניה. "לא ידעתי שג'ים יודע לשיר או נמשך לזה", סיפר מנזרק ב־2006. "הוא סיפר לי שהוא כותב שירים ושהוא שומע מוזיקה בראשו. הוא שר לי את 'Moonlight Drive' וזה העיף לי את הראש. באותו זמן הייתה לי להקת רוק עם אחים שלי, וג'ים הופיע איתנו עד שאחיי פרשו מהלהקה. אחר כך, יחד עם חבר שלי משיעורי מדיטציה, המתופף ג'ון דנסמור וחברו הגיטריסט רובי קריגר, הקמנו את להקת הדלתות".

בהתחלה הלהקה התקשתה למצוא את ייעודה. הדלתות הופיעו במועדונים קטנים בלוס אנג'לס ושלחו דמואים לחברות תקליטים במטרה להשיג חוזה הקלטות, אך ניסיונות אלו עלו בתוהו.

התפנית אירעה ב־1966, כשהלהקה הופיעה במועדון ה־London Fog הידוע בשדרות סאנסט. אף על פי שהמופע לא היה מוצלח, השחקנית רוני הרן שהייתה בקהל התאהבה במה שראתה ושכנעה את הבעלים של מועדון היוקרה וויסקי א־גו גו בקליפורניה להעסיק את הלהקה.
אלא שאופיו המרדני של מוריסון לא הניח לו ליהנות מהחוזה הנוצץ במועדון היוקרתי, והוא החליט לבצע את השיר "The End", הכולל תכנים אדיפליים בוטים, מה שגרר את פיטוריהם. ובכל זאת הייתה נקודת אור אחת - הבעלים של חברת התקליטים אלקטרה, ג'ק הולצמן, נכח בהופעה, התרשם והחתים את הדלתות על חוזה הקלטות.

הדלתות (צילום: Elektra Records-Joel)הדלתות (צילום: Elektra Records-Joel)

כך, ב־4 בינואר 1967 יצא אלבום הבכורה של הלהקה, שהביא את הסגנון המיסטי, המיני והמורבידי של מוריסון כמשורר, ואת הסאונד המוזיקלי הפסיכדלי הייחודי של הלהקה, שמיזג בין השפעות מערביות של רוק'נרול ובלוז לבין אלמנטים מזרחיים לכדי תמהיל מחתרתי ומרדני.
האלבום הצליח מיד, והשירים "Light My Fire", "Break On Through (To The Other Side)", "Alabama Song" ו"The End" היו ללהיטים גדולים. בשנים 1967־1970 הוציאה הלהקה חמישה אלבומים מצליחים ושלל להיטים, בהם "People Are Strange", "Love Me Two Times", "Hello, I Love You", "Touch Me" ועוד.

משוגע, אוהב אותך

מי שהחלה את דרכה במועדונים קטנים, מצאה עצמה מופיעה באולמות ענק בפני עשרות אלפי אנשים. מוריסון סיפר שמופעי הענק לא היו חביבים עליו: "אחת ההנאות הגדולות שלנו הייתה לנגן במועדונים קטנים. כי כשאתה מנגן במועדון, הקהל רואה אותך מזיע ואתה רואה אותו. בקונצרטים המוניים הקהל צורח ולא שומע את המוזיקה".

לצד ההצלחה המטאורית, הפרסום והתהילה היו לא מעט פרובוקציות, שעליהן היה חתום הסולן המרדני. בספטמבר 1967 הוזמנה הלהקה להתארח בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של אד סאליבן. המנחה הפציר במוריסון וחבריו לשנות מילה אחת בשיר "Light My Fire". במקום "Girl, We Couldn’t Get Much Higher" (כלומר, ילדה, לא נוכל להתמסטל יותר מזה) ל"Girl, We Couldn’t Get Much Better" (כלומר, ילדה לא יכולנו להשתפר יותר מזה). מוריסון, שהיה רגיש למילות השיר שכתב קריגר, אמר לסאליבן שהוא ייענה לבקשתו אך בהופעה החיה שר את השיר כרגיל לעיני אמריקה כולה. מפיקי התוכנית החליטו לבטל את ההופעות הנוספות שנקבעו ללהקה.

בדצמבר 1967, לפני הופעה של הלהקה בקונטיקט, שוטר שלא זיהה את מוריסון, חשב שהוא מעריץ שהתגנב אל מאחורי הקלעים והכה אותו. כשמוריסון עלה לבמה, הוא גולל את הסיפור בדרכו הפיוטית, והתגרה בשוטרים תוך שהמעריצים מקללים וזורקים חפצים על השוטרים. בשלב מסוים ההופעה נעצרה, ומוריסון נעצר.

והייתה עוד הסתבכות מתוקשרת עם החוק: במרץ 1969, בזמן הופעה במיאמי כשהיה מסומם, הוא חשף את איבר מינו. הלהקה הועמדה למשפט ונאלצה לשלם למארגני ההופעה סכום גדול.

"אחרי התקרית ג'ים הפך לאדם אחר", טוען יצחקי. "לפני כן הוא היה כל יכול: הוא עשה כל מה שבא לו, עשה כמה סמים שהתחשק לו וחי ללא גבולות. ילד של חופש. המעצר והתלונה הפלילית הראשונה שהוגשה נגדו רדפו אותו והוא התחיל להתערער. הוא התחיל להשמין, גידל זקן ונראה מוזנח. זה הרג אותו מבפנים. הוא לא יכול היה להכיל יותר את החיים האלה".

עוד קודם לכן, בינואר 1966 נעצר על שהטריד מינית קטינה בת 14, ובינואר 1968 התגרה בשוטרים בחניון של מועדון שבו הופיעו. ההסתבכות האחרונה שלו אירעה באוגוסט 1970, כשנרדם במרפסת בבית פרטי כשהוא שתוי עד אובדן הכרה.

“ההתנהגות של ג'ים לא הפריעה לי כמו לשאר חברי הלהקה", אמר קריגר בראיון שנתן ל"גארדיאן" בשנה שעברה. "הבולשיט שספגנו מג'ים היה שווה בגלל המוזיקה שיצרנו ביחד".

באותו ראיון סיפר קריגר על מוריסון כי "כשהוא לקח אסיד או עישן מריחואנה, הוא התנהג בסדר ולא היו איתו בעיות. הבעיות התחילו כשהוא התחיל לשתות אלכוהול. אז הוא התנהג כמו מניאק. הוא היה כמו אח גדול עבורי, אבל לאט־לאט התרחקנו כשהוא התחיל להסתובב עם טיפוסים לא חיוביים".

המפיק המוזיקלי של הלהקה, פול רוטשילד, הגדיר את מוריסון כ"ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד": "הוא היה שני אנשים שונים. כשהוא היה פיכח, הוא היה האיש הכי חברותי, שנון וחד שיש. הוא היה מיסטר אמריקה. כשהוא התחיל לשתות, בפתאומיות הוא היה הופך למטורף".
מי שידוע בטינה שנטר למוריסון הוא המתופף ג'ון דנסמור: "ג'ים היה פסיכופת, משוגע ובלתי שפוי. לצד החשש ממנו, אהבתי אותו. הדבר היחיד שלא סלחתי לו עליו באותה תקופה היה האלימות כלפי נשים. לא ידעתי איך לאכול אותו אז. רק אחרי הרבה שנים הצלחתי לסלוח לו".

זה הסוף, חברים

התמכרותו לאלכוהול ולסמים החלה להשפיע על ההופעות של הלהקה. היו פעמים שהוא איחר, לאחרות לא הגיע. למרות זאת עבדה הלהקה על "L.A. Woman", אלבום האולפן האחרון שהוקלט בתוך שבועיים, יצא לאור באפריל 1971 וזכה להצלחה מסחררת כשהוא כולל להיטי ענק בהם "Love Her Madly" ו"Riders On The Storm".

עם סיום העבודה על האלבום וסיום החוזה עם חברת התקליטים, סיפר מוריסון לחברי הלהקה כי הוא מתכוון לעזוב את ארצות הברית ולהצטרף לבת זוגו, פמלה קורסון, בדירתה השכורה בפריז.

הדלתות (צילום: Len Trievnor, GettyImages )הדלתות (צילום: Len Trievnor, GettyImages )

מערכת היחסים של מוריסון עם קורסון הייתה, כמו חייו, רכבת הרים של ממש: השניים נפגשו במועדון London Fog, והמשיכה הייתה מיידית. "היא הנפש התאומה שלי", סיפר מוריסון בראיון ב־1969. מערכת היחסים שלהם כללה בגידות, ויכוחים קולניים וגם התמכרות משותפת להרואין.
"פמלה הייתה חמודה אבל מכורה לסמים", מתאר יצחקי. "הם היו מאוהבים, טרפו את החיים ומצד שני בגדו אחד בשנייה בלי הפסקה. היא הבינה באופנה וגרמה לו ללבוש את מכנסי העור והחגורה המיוחדת, שהפכו לסמל אופנתי שלו".

"אפשר להגדיר את ג׳ים מוריסון כאייקון של סטייל", אומרת הסטייליסטית איה מלמד. "הוא היה מהראשונים להתלבש בסגנון נזיל מגדרית, מי שהוכיח לכולנו ששיער ארוך לגבר יכול להיות הכי סקסי. מוריסון היה ידוע בחיבתו לפריטים בועטים כמו מכנסי עור, חולצות ג׳ינס וחגורות אינדיאניות. זה היה חדשני ופורץ דרך".

במכתבים ששלח לחבריו מפריז סיפר כי הוא נהנה מחיי השקט בעיר, מהיכולת להסתובב ברחוב למשך שעות ארוכות מבלי שאיש יזהה אותו או יטריד אותו. מוריסון גילח את הזקן, הפחית בכמות האלכוהול והסמים והשיל קילוגרמים רבים ממשקלו. פריז הייתה עבורו מקלט מכל הטירוף שחווה. הוא נהג לבלות בבית הקפה "דה פלור ולס דה מגוט" הידוע, לשוטט בכיכר דה ווז' ולבלות במסעדות.

אבל האופוריה לא נמשכה זמן רב. חברו הקרוב של מוריסון, אלן רנה, תיאר את השעות האחרונות בחייו במאמר שנשא את הכותרת
"Jim And I - Friends Until Death". הוא סיפר שמוריסון הרגיש בודד בשעותיו האחרונות. הוא לא רצה להישאר לבד והתחנן בפני רנה שלא ילך. לדבריו, חברו, שסבל מקשיי נשימה חמורים, כמעט התמוטט בזמן שעלה במדרגות לדירתו.

קורסון סיפרה שבלילה האחרון הם בילו במסעדה סינית וצפו בסרט בקולנוע. באמצע הלילה התעורר מוריסון בשל קשיי נשימה והלך להתקלח. כשהיא התעוררה, מצאה אותו מת באמבטיה. הרופא קבע כי סיבת המוות הייתה אי־ספיקת לב. אולם משום שלא נעשתה נתיחה לאחר המוות לא ברור מה גרם ללבו להפסיק לפעום.

קברו של מוריסון בפריז (צילום: רויטרס)קברו של מוריסון בפריז (צילום: רויטרס)

בשנים שאחרי האירוע הטרגי, קורסון האשימה את עצמה בגרימה למותו בשל העובדה שהחזירה אותו להשתמש בקוקאין. היא עצמה מתה ממנת יתר בשנת 1974.

"בהרצאות שלי אני קורא לו 'ג'ים מוריסון - משורר הבדידות'", אומר שרון מולדאבי, יזם, מרצה ומחבר הספר "להלל את החול". "בשירים שלו הדמויות מטושטשות והעולם מעורפל. השירים שלו עוסקים בסקס ובמוות, ויש בהם תחושה חזקה של בדידות".

שרון מולדאבי (צילום: אריק סולטן)שרון מולדאבי (צילום: אריק סולטן)

האגדה עדיין בועטת

אחרי מותו הוסיפו חברי הדלתות להקליט אלבומים. בשנת 1978 הוציאו את "An American Prayer", שבו אסופת הקלטות של מוריסון מקריא פואמות בעטיפה מוזיקלית פרי נגינתם של חברי הלהקה. הם הוסיפו לפעול און אנד אוף עד 2013 בשלל גלגולים והתפרקו לאחר מותו של מנזרק ממחלת הסרטן.

מוריסון הותיר אחריו מורשת תרבותית שהלכה והתעצמה ככל שחלפו השנים והגיעה לשיא ב־1991, 20 שנה אחרי מותו, בסרט "הדלתות", המבוסס על סיפורה של הלהקה. במקביל הפכה דמותו למכונת מרצ'נדייז שמגלגלת הון עתק עד היום בהדפסי חולצות, פוסטרים ושאר אביזרים.
"הייתה בו מתנת האל הזו: הוא היה גבוה מאוד, רזה, יפה תואר ובעל שיער ארוך", מנסה השדרן בועז כהן לפענח את דמותו של מוריסון. "היו בו כל המרכיבים החיצוניים הדרושים לסולן. הוא מזכיר את ניק דרייק ומייק ברנט, לא רק במראה. בעיניהם משהו מיוסר ומאוד רגיש, מעבר לכל הכוכבות. אני מוצא דמיון בין מייק ברנט לג'ים מוריסון: חוסר היכולת להתמודד עם הצלחה כבירה, מעבר מאנונימיות גמורה והשקיעה לתוך חיים אינטנסיביים מאוד של סמים ואלכוהול והצורך לייצר להיטים ולהביא קהל. ג'ים מוריסון עבר מאלמוניות מוחלטת וניהל קריירה מזהירה בארבע שנים בלבד".

בועז כהן (צילום: בן קלמר)בועז כהן (צילום: בן קלמר)

"מוריסון הוא האומן היחיד שאני מכיר שנתפס גם כמוזיקאי רציני וחתרני במובנים אומנותיים וגם ככוכב פופ", אומר מולדאבי. "הוא היה האדם היחיד שהיה לו גם שיר במקום הראשון במצעד האמריקאי וגם הזכירו אותו באותה נשימה עם פרנק זאפה, לו ריד והאומנים הכי חתרניים של התקופה. הוא היה גם אליל של ילדות בנות 12 וגם משורר רוק לאנשים חושבים. זה דבר שלא היה לו תקדים גם בזמן שהדלתות פעלה וגם אחר כך".

"ג'ים מוריסון היה בעל אישיות מורכבת", אומר גם יצחקי. "מצד אחד הילד המטורלל שמכור לאלכוהול וסמים ומצד שני גאון מטורף, מוזיקלית וטקסטואלית. אין מישהו מהכותבים של הרוק שמתקרב לעומק, למיסטיקה ולחוכמה שלו, אפילו לא לנון ומקרטני. הוא היה גאון. בראיונות שהוא העניק אפשר להבחין בעומק המחשבה הפילוסופית שהייתה לו, הוא היה בוגר לגילו. אדם עם חוש הומור מדהים וראייה מפוכחת על החיים ועל הפוליטיקה. הוא ראה את הדברים צלול. אנשים לא ממש מכירים את הצד הזה שלו. כמובן שיש גם את העובדה שאנשים נדהמו מהיופי שלו, הוא היה חתיך־על, הקרין עוצמה מטורפת, מיסטיקה אפפה אותו מכל עבר. זה המתכון המושלם להיות איידול נצחי כזה".

"במבחן הזמן, מעבר לסנסציה סביב מוריסון, מה ששורד הם המוזיקה והתוכן", אומר מולדאבי. "צריך לזכור שבלהקה היו ארבעה אנשים, זו לא הייתה להקה של איש אחד. השלושה האחרים היו מוזיקאים מזהירים, והכריזמה של מוריסון לפעמים הסתירה את האיכויות שלהם. בלי האיכויות האלו, הדלתות לא היו מה שהם".

"הלהקה יצרה סאונד שייחודי לה, סגנון מזוהה שמתכתב גם עם בלוז ורוק'נרול שנוצרו בעשור קודם לכן, רק שהם לקחו את זה צעד קדימה", מוסיף כהן. "הם היו מקור להשפעה ולהשראה. הקול העמוק והגבריות הבשלה של מוריסון תרמו לעיצוב הסאונד של הלהקה, וזה יישאר לנצח".