"אני רואה עצים ירוקים, גם ורדים אדומים, אני רואה אותם מלבלבים למעני ולמענך, ואני חושב לעצמי, ‘איזה עולם נפלא!’”.
כשלואי (“סצ’מו”) ארמסטרונג בן ה־67 הקליט את השיר What A Wonderful World בשנת 1968, שיר שהפך ללהיט האחרון בחייו והמוכר ביותר בקריירה הענפה שלו, הוא לא שיער שהוא יהפוך להמנון האופטימיות האולטימטיבי.
זה לא היה שיר שייצג את גדולתו של ארמסטרונג כאחד מאבות הג’אז, ועם זאת הוא הצליח להעפיל למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי ולהחזיר לארמסטרונג את הפופולריות שלה זכה בימי השיא שלו בשנות ה־20 וה־30.
“השיר הזה מייצג את כל ההוויה והגישה של לואי”, מסביר ד”ר רז יצחקי, מוזיקאי, חוקר ומרצה לג’אז. “הוא היה אדם צנוע שמטרתו העיקרית הייתה לשמח ולהעלות חיוך על פני כל מי שפגש. הוא חי חיים פשוטים והאמין כי האושר נמצא בדברים הפשוטים והקטנים. זה המוטו שאפיין אותו לאורך כל הדרך”.
ארמסטרונג, שהיום, 6 ביולי, מציינים 50 שנה לפטירתו ובחודש הבא ימלאו 120 שנה להולדתו, נחשב בעיני רבים למהפכן הג’אז הראשון בעולם ולאחד מממציאיו הראשונים. “הוא פעל בתקופה שההיסטוריה של הג’אז רק התחילה”, מספר מוזיקאי הג’אז דני גוטפריד.
“הג’אז בתקופה ההיא היה משהו בלתי מאורגן, יותר מארשים של תזמורות שניגנו במסיבות רחוב. ואז בא לואי ארמסטרונג, ובכוח הכישרון הגדול שלו הפך להיות סוליסט והכניס לג’אז את הסולו. זו התרומה הראשונה שלו והחשובה ביותר כיוון שזה הוציא את הג’אז מהרחוב והפך אותו למוזיקה שאפשר להתבטא בה באופן אינדיבידואלי”.
“הייתה לו תפיסת קצב מטורפת”, מוסיף יצחקי. “הוא ממש מגדיר את תחושת הסווינג, התחושה שכשאתה שומע ג’אז, אתה מתחיל לנוע בכיסא. הוא זה שהגדיר את הביט. הוא לקח הרבה צ’אנסים מבחינה מוזיקלית. הוא כביכול התאבד על הבמה וניגן דברים מורכבים, אבל בזכות כושר ההתמדה והכישרון הוא יצר דברים וירטואוזיים ושינה משהו באסתטיקה של הג’אז, כי כבר לא הסתכלו על הרכב ג’אז, אלא בעיקר על סולן שמאלתר. זה היה פורץ דרך”.
התזמורת הראשונה
לואי דניאל ארמסטרונג נולד למשפחה ענייה מניו אורלינס שבלואיזיאנה ב־4 באוגוסט 1901. חייו היו לא קלים: אביו, וויליאם, עזב את הבית ביום לידתו, ואמו, מרי מאיאן אלברט, נאלצה לעבוד בזנות כדי לפרנס אותו ואת אחותו ביאטריס.
בשל כך, בילה לואי את מרבית זמנו ברחוב ואצל שכניו, משפחת קרנופסקי היהודית, שסיפקה לו ארוחות חמות. “אותה משפחה גם שינתה את חייו כשקנתה לו את כלי הנגינה הראשון שלו, חצוצרת הקורנט”, מספר מוזיקאי הג’אז אברהם פלדר. “כאות הוקרה הוא הסתובב כל ימיו עם שרשרת מגן דוד. המשפחה הזו גם לימדה אותו לדבר יידיש”.
בגיל 12 נעצר ארמסטרונג לאחר שנתפס יורה באקדח. בשל כך נשלח למוסד לבני נוער, שם הצטרף כחצוצרן לתזמורת הראשונה בחייו – להקת “בית האסופים הכושים” של המוסד. “הוא לימד את עצמו לנגן תוך התבוננות בתזמורות רחוב ובתזמורת של המוסד הוא התבלט וכבר היה ברור שיש לו כישרון מוזיקלי”, מספר גוטפריד.
חייו של הנער השתנו כשמצא מנטור בדמות המוזיקאי ג’ו “קינג” אוליבר, מחלוצי מוזיקת הג’אז. “לואי העריץ את אוליבר שלימד אותו את רזי שפת המוזיקה, ובעצם חיקה אותו וראה בו דמות אב”, מספר יצחקי. “בשלב מסוים אוליבר עבר לשיקגו ולואי נשאר בניו אורלינס, כשהוא מנגן במספר תזמורות ג’אז מובילות”.
בשנת 1922 הזמין אוליבר את בן טיפוחיו לעבור לנגן בתזמורתו. יחד עם תזמורת זו הקליט ארמסטרונג בשנת 1923 את הקלטותיו הראשונות. “בניו אורלינס התחילו האמריקאים לסגור את כל מועדוני הג’אז השחורים, והחלה הגירה לשיקגו, שם היה מרכז כלכלי גדול ופורח”, מסביר גוטפריד.
בתזמורת של אוליבר פגש ארמסטרונג את הפסנתרנית המוכשרת ליל הארדין, שהפכה לאשתו השנייה (מאשתו הראשונה, דייזי פרקר, התגרש לאחר ארבע שנות נישואים). “היא הפצירה בו לעזוב את התזמורת של אוליבר כי טענה שהוא יכול להיות החצוצרן הכי טוב בעולם, והיא צדקה”, מציין יצחקי.
בשנת 1924 ארמסטרונג אכן עזב את תזמורתו של אוליבר והחל להשתלב בהקלטות של מוזיקאי ג’אז שונים.
“ההקלטות החשובות של הג’אז נעשו על ידו במחצית השנייה של שנות ה־20, ושם אתה שומע את לואי ארמסטרונג בגדלותו”, מציין גוטפריד. “הוא מנגן בתקופה זו סולואים שכבר יש להם אמירה אמנותית”.
בשנת 1925 הקים את התזמורת הראשונה שלו והחל להקליט לא רק קטעי ג’אז אינסטרומנטליים, אלא גם לשיר בקולו המחוספס והחם.
"השירה עם הקול המחוספס ויכולת האלתור הווקאלית המיוחדת שהוא הביא לעולם הג’אז הן מהאלמנטים החשובים במהפכניות שלו", מסביר פרופ’ יהודה סומר־כהן, דיקן בית הספר למוזיקה בקריה האקדמית אונו. “היכולת הדואלית שלו כזמר וכחצוצרן בתוספת הנטייה שלו לבדר על הבמה הוסיפו נדבך חשוב להיותו פורץ דרך בתחומו”.
הלהיט הראשון שהקליט היה Heebie Jeebies משנת 1926. “מספרים שכשהוא עמד באולפן והתחיל לשיר את הבית הראשון, הוא התחיל לרקוד באולפן תוך כדי השירה”, מספר יצחקי.
“במקום לשיר בבית השני הוא מתחיל לקשקש בג’יבריש מוחלט, חברת ההפקה אהבה את הרעיון של להמיר את כלי הנגינה לשירה, וזה השפיע על שלל זמרים כמו אלה פיצג’רלד, בינג קרוסבי, פרנק סינטרה וכו’”.
באמצע שנות ה־20 וה־30 יצא ארמסטרונג לסיבובי הופעות ברחבי העולם ונהנה מהצלחה רבה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. “עד מלחמת העולם השנייה הג’אז היה בשיא הפופולריות שלו, ומהמלחמה הוא הפך למוזיקת נישה”, מסביר יצחקי.
“בעצם עד שנים אלו לואי זהר הכי טוב, ובשנות ה־40 אמריקה איבדה עניין בג’אז והוא חווה ירידה גדולה בקריירה שלו”.
עם הדעיכה בפופולריות, המציא עצמו ארמסטרונג מחדש ככוכב קולנוע. “הוא גנב את ההצגה בכל סרט שבו שיחק, למרות שאף פעם לא נתנו לו תפקידים ראשיים”, מספר גוטפריד.
“בגלל שהשחורים נחשבו אז לנחותים, הביאו את לואי לשמש אתנחתה קומית בסרטים בשביל הבידור, אבל הוא היה כל כך דומיננטי, שבכל סרט כשהוא בא וניגן – הוא הפך לדמות בולטת”.
לאורך השנים כיכב ארמסטרונג בלמעלה מ־35 סרטים, בהם הסרט !Hello, Dolly לצד ברברה סטרייסנד. גרסתו של ארמסטרונג לשיר הנושא של הסרט הפכה להיט, שהדיח את הביטלס מראש מצעד הפזמונים.
שמר על הגחלת
לצד הצלחתו, ארמסטרונג ספג לא מעט ביקורת לאורך השנים מהקולגות שלו. “הוא לא לקח חלק פעיל במחאת השחורים נגד ההפרדה הגזעית בשנות השיא שלה, ובעצם הופעותיו הוא חיזק את התדמית הלעגנית של המינסטרל (מופע בידור שבו לבנים התחפשו לשחורים – ד”פ) ולא אפשר להשתחרר מכך”, טוען סומר־כהן.
“בנוסף, כשהוא הגיע למצב שהלבנים אהבו אותו – זה היה לו די. הוא הסתפק בלהיות במיינסטרים ולא בער לו להתפתח מעבר לכך”.
“ביקורת נוספת כלפיו הייתה שהוא נשאר מאחור וניגן תמיד את המוזיקה של ניו אורלינס בלי לזוז סנטימטר מזה”, מוסיף יצחקי. “הוא שמר על גחלת המוזיקה של ניו אורלינס עד יומו האחרון, ולכן, כשהג’אז התרחב, קהילת הג’אז הפנתה לו עורף כי הוא הפסיק לחדש ולעניין”.
באפריל 1959 הגיע ארמסטרונג לראשונה לסיבוב הופעות בישראל. “הייתי בקונצרט שלו בארץ”, נזכר גוטפריד. “הוא כבר היה מאוד מפורסם בעולם, וישראל היא לא בדיוק מקום מרכזי של ג’אז. התרבות פה לא הייתה מושפעת מהמוזיקה הזו. לא אגיד שקיבלו אותו רע, אבל היה אז מבקר מוזיקלי שכתב לאחר שצפה בהופעה שהוא לא אמנותי מספיק. הסיבוב בישראל לא נחשב לאחת ההצלחות הענקיות שלו”.
בשנת 1970, חודשים ספורים לפני מותו, הגיע ארמסטרונג למועדון הישראלי “אל אברם” בניו יורק כדי לצפות בהופעתו של החצוצרן הישראלי יעקב אוריאל. “הייתה לי ידידה שהייתה עוזרת לרופא שיניים של לואי ארמסטרונג, והיא אמרה לי: ‘אני מביאה אליך את לואי למועדון ביום שני’”, מספר אוריאל.
“הוא לא בא בסוף באותו יום שני, אבל בשני שאחרי זה הוא הגיע. אחרי שראיתי אותו חטפתי שוק כזה, כי הוא התנצל שהוא לא מנגן ושהוא מבוגר וקצת חולה. ישבנו במועדון, ובדיוק אריס סאן ותזמורתו הופיעו, אבל לואי לא כל כך התעניין בזה”.
על מה דיברתם?
“סיפרתי לו שכשהייתי בן 8 הוא בא להופיע בישראל, הייתה חסרה לי לירה אחת בשביל לשמוע אותו ופספסתי, והנה אני פה, יושב איתו, והוא צחק. אמרתי לו שאני מחפש מורה טוב לחצוצרה, והוא אמר: ‘אתה לא צריך, מורה יכול קצת לקלקל’, והבנתי שהכי טוב להיות אוטודידקט כמותו. הוא היה אדם מאוד נחמד ולבבי וענד כמובן על צווארו את מגן הדוד הידוע שלו”.
אחרי הסמול טוק, אוריאל וארמסטרונג אף הופיעו יחד. “שרנו ביחד את ‘!Hello Dolly’ ועוד איזו מנגינה”, הוא מספר.
“אחרי הפגישה בינינו הוא שלח לי במתנה תשע פיות כסף לחצוצרה בקופסה מהודרת, וכל מיני דברים כמו משחות לשפתיים ולנגנים. שלחתי לו ספר תנ”ך בעטיפה כסופה עם הקדשה אישית. לפני שנתיים ביקרתי במוזיאון לזכרו, ובמקרה ראיתי שהספר שנתתי לו, עם החתימה וההקדשה בכתב ידי, נמצא שם. זה היה מרגש”.
בשנותיו האחרונות, עקב אורח חייו האינטנסיבי שהיה מלא בהופעות, בעישון כבד ובהתמכרות למשלשלים, החלה בריאותו של ארמסטרונג להתערער.
“היה לו אורח חיים שבסוף הביא למותו מהתקף לב”, מסביר יצחקי. “הוא לא שמר על הבריאות ולקראת הסוף התחיל להתעייף ולחלות. בשבוע האחרון שבו הופיע, הוא היה חולה, והרופא הפציר בו לא להופיע כי הוא לא במצב טוב. הוא התעקש והופיע”.
האם המורשת שלו תישאר?
סומר־כהן: “הוא דמות שכל עולם הג’אז חיקה אותה ולמד ממנה. הוא הותיר חותם עצום על דור מוזיקאי הג’אז משנות ה־20 ועד היום”.
יצחקי: “הוא היה הראשון שעשה היסטוריה בתחום הג’אז”.
גוטפריד: “מכל הענקים שהיו בג’אז הוא הראשון, ולכן לא יכול להיות שישכחו אותו”.
ב־21 ביולי יתקיים במועדון “שבלול” בתל אביב מופע מחווה לאייקון הג’אז בניהולו המוזיקלי של המוזיקאי אברהם פלדר ותזמורת ה”ישרא־דיקסי בנד” שלו, בשיתוף הזמר והמתופף ניסים ימיני.
“בשבילי לואי ארמסטרונג זו התחלת הקריירה שלי”, אומר פלדר, אחד הנשפנים הוותיקים והמובילים בישראל זה עשרות שנים.
“הקטע הראשון שניגנתי ואלתרתי בגיל 13 היה When The Saints Go Marchin’ In שלו ששמעתי ברדיו מצ’וקמק בברית המועצות. הוא אייקון נצחי וסימל שגם מהמעט שיש – אפשר לחיות. הוא טרף את הבמה עם כל האמנים הגדולים בעולם ובלט מהם בגלל החיוך התמידי והחצוצרה והנגינה המורכבת שקשה לחקותה. הוא יישאר לנצח”.