ב־63 שנות חייו הצליח אהוד מנור לשנות את ההיסטוריה דרך הרגש. הרגש בקע מתוכו כשהוא כתב, כשהוא תרגם, כשהוא דיבר, כשהוא הנחה, כשהוא ערך, כשהוא הגיש וכשהוא חלם וחשב.

במילותיו תיאר את המציאות הפרטית של חייו, שידעו עליות ומורדות, ושל המציאות הלאומית. הוא היה שם ברגעי השכול והיגון הקודר אך גם ברגעי השמחה והניצחון. ידע להפיח חיים ברגשות החבויים בתוכנו, כמו פחד וכאב אך גם רומנטיקה, תשוקה והתרגשות. הכמיהה שלו ליצור, לכתוב ולהישאר רלוונטי רק גברה והתעצמה עם השנים.

אילו היה חי היום, מנור היה חוגג השבוע את יום הולדתו ה־80. לציון המועד חזרנו יחד עם בני משפחתו, חבריו ושותפיו לדרך אל צמתים חשובים בחייו של מי שנחשב ליוצר הפורה ביותר בישראל.

זו ילדותי הראשונה
מנור נולד בשם אהוד ויינר בבנימינה ב־13 ביולי 1941. בנם של ישראל ורחל ויינר, שהגיעו ליישוב מבלארוס ב־1936 והקימו בה תעשיית אבן לבנייה. אח קטן לזאב ואח גדול ליהודה.

אהוד מנור בילדותו (צילום: באדיבות המשפחה)אהוד מנור בילדותו (צילום: באדיבות המשפחה)

"זה היה בית שלעברית היה בו משקל משמעותי. אבא סיפר שאביו היה רוכש כל ספר חדש שיצא ומוסיף לספרייה הביתית", מספרת בתו ד"ר גל (גלי) מנור, מרצה בכירה לספרות אנגלית במכללת לוינסקי לחינוך ובמכללת סמינר הקיבוצים, שחיברה לאחרונה את הספר "רק מילה בעברית - שירי אהוד מנור - בין ה'אני' ל'אנחנו'".

עוד כילד קטן, ג'ינג'י חייכני ומלא נמשים, אביה בלט בכישרון כתיבתו: "הייתה לו חבורה כמו חסמב"ה, והוא כתב את פנקסי החבר לכולם, כי היה לו את הכתב הכי יפה ולא היו לו שגיאות כתיב. כבר אז הוא רצה להיות עיתונאי. בכיתה ג' ניסה לשלוח מאמר לעיתון 'דבר לילדים', ובגיל 10 וחצי התפרסם המאמר הראשון שלו. מאז הוא לא הפסיק לכתוב. כשעלעלתי בארכיונים, הייתי בהלם מכמות המאמרים שפרסם באותה תקופה".

אחרי "דבר לילדים", עבר ויינר לכתוב ב"הארץ שלנו", ובמהלך לימודיו בתיכון הריאלי בחיפה הגיע לליגה הגבוהה וכתב עבור "קולנוע". במקביל לכתיבה הוא הקים עם חברו פרופ' מנחם פרי תיאטרון בבנימינה. ויינר היה אז רק בן 9. "הוא היה ילד חולמני, רגיש ומקסים", מציינת מנור. "איש תרבות כל חייו".

בהיותו בן 15 חווה את הטרגדיה הראשונה בחייו, עם פטירת אביו מדום לב בגיל 45. את המפלט מהאבל הכבד מצא בקולנוע ובמוזיקה. נהג להאזין בשקיקה למצעדי הפזמונים ברדיו, והתנסה בכתיבת מילים בעברית לשירי רוק שאהב. "בגלל שאבא שלו נפטר כל כך צעיר, כל יום שהוא חי אחרי 45 היה בשבילו נס ומתנה", אומרת מנור.

"מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים
שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים
שספר כל נמש חרש ובחול נרדם -
מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?"
("ימי בנימינה")
הרדיו שלי עונה לקולי

בשנת 1959 התגייס ויינר לצבא ושירת כלוחם בחיל ההנדסה הקרבית וכקצין חבלה. עם שחרורו פנה ללימודי פסיכולוגיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם בלט כישרונו.

"הכרתי את אהוד בלהקת הסטודנטים באוניברסיטה", משחזרת רבקה מיכאלי. "הוא היה רקדן, ואני הייתי מנחה וזמרת. כשנסענו לטורקיה במסגרת הלהקה וגמענו מרחקים ארוכים באוטובוסים, התברר לי שאהוד ידען עצום במוזיקה. הייתי הרוסה מהידע שלו. אמרתי לו שהוא חייב לעבוד ברדיו".

מיכאלי ניסתה לשלב אותו בתחנת קול ישראל, שם שידרה. "בהתחלה מנהלת התוכניות דרורה בן אב"י אמרה שלא צריך עורך מוזיקלי", היא מספרת.

רבקה מיכאלי (צילום: פליקס קריס)רבקה מיכאלי (צילום: פליקס קריס)

"עברו כמה שבועות ודרורה סיפרה שהתפנה מקום. צלצלתי לאהוד וקראתי לו לבוא. הוא אמר: 'אני בדרך לאוניברסיטה'. אמרתי לו: 'עזוב הכל ובוא - אתה מתחיל עתיד חדש'. נתנו לו ערימת תקליטים שיכין ממנה פלייליסט וקיבלו אותו על המקום. דרורה הבינה מיד שמדובר בבחור מיוחד".

ברדיו שינה את שם משפחתו. "דרשו ממנו לעברת את שם משפחתו, כי כך היה נהוג", מספרת בתו. "ירון לונדון, חברו מהאוניברסיטה, הציע לו את השם 'מנור' ואבא שלי הסכים".

"הרדיו היה האהבה הגדולה שלו, ועד יומו האחרון שידר", מספרת אלמנתו ואהבת חייו, עפרה פוקס-מנור. "הוא חי את הרדיו ואהב להגיש את המוזיקה שהוא אוהב, בניחוח האישי שלו".

"כאיש רדיו היה לו ידע כובש וקול נעים. כשהוא דיבר, הרגשת שהוא מדבר אליך, המאזין", אומרת מיכאלי.

"זכיתי לשבת 15 שנה עם אהוד באותו חדר קטן ברשת ב', בקריה בתל אביב", מספר הפזמונאי, הסופר ואיש התקשורת יואב גינאי. "יחד האזנו למוזיקה חדשה, ניהלנו שיחות על מוזיקה ותרבות, וזכיתי לקרוא כמה טיוטות בכתב ידו משיריו הגדולים. לימים הצעתי לו לשדר בתחנה שהקמתי וניהלתי 88FM והוא נענה בשמחה. את תוכניתו היומית 'מנור ברמזור' שידר ממש עד יומו האחרון".

לאורך השנים שידר מנור בקול ישראל תוכניות תרבות וקולנוע רבות, שבמסגרתן נתן במה גם לאומנים בראשית דרכם, החבים לו, במידת מה, את פריצתם. "כששידר אומן חדש, נהג להתקשר אליו לפני ולספר לו על כך", אומר גינאי. "אותם אומנים היו המומים מהמחווה ומכך שאהוד מנור הגדול מתקשר ומתנצל בצניעות שהוא מפריע רק לרגע".

אהוד מנור ברדיו (צילום: סוכנות צילומי עיתונות י.פ.פ.א - אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)אהוד מנור ברדיו (צילום: סוכנות צילומי עיתונות י.פ.פ.א - אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"רדיו מנגן
שיר שקט ועצוב
בנשמתי הוא נוגע
מלטף
ועוטף
לא מתעייף"
("קולות רכים")
ברית עולם

ב־1963 נסע מנור ללמוד תקשורת המונים בניו יורק, נסיעה ששינתה את חייו האישיים והמקצועיים. "באמצע שנות ה־60 הגעתי לניו יורק כדי ללמוד תיאטרון", מספרת פוקס. "במקביל ללימודים התחלתי להופיע במועדון הלילה הישראלי שם 'צברה'.

יום אחד צלצלה אליי ניצה, חברתי מלהקת כרמון ואמרה שמגיע בחורצ'יק מבנימינה לניו יורק ללמוד תקשורת ואין לו איפה לישון. ניצה ביקשה שאארח אותו בדירה שלי ושל אחותי. אהוד הגיע. ראיתי בחור ג'ינג'י חמוד עם רווח בין השיניים. וזהו - הוא כבר נשאר".

בעוד הרומן ביניהם פורח ומנור עובד בעבודות מזדמנות, פוקס קיבלה הצעה להקליט במועדון אלבום בכורה שהורכב משירים מתורגמים. "היו חסרים לי שני שירים להשלמת האלבום", היא משחזרת. "מכיוון שאהוד היה מדבר בחרוזים, הצעתי לו לנסות לתרגם שני שירים. הוא תרגם את 'חיפשתי אדם לאהוב' ו'שיר הליצן'. התרגומים יצאו נהדר. שבוע אחרי זה הוא אמר לי 'כתבתי לך שיר'. זה היה 'האור בעיניך', השיר המקורי הראשון שכתב".

בשנת 1965 בני הזוג נישאו, וכבר בלילה הראשון שלהם כזוג נשוי כתב מנור את מה שהפך לאחד השירים המזוהים ביותר: "ברית עולם". "השיר ישב במגירה כמה שנים, עד שמתי כספי שאל את אהוד אם יש לו מילים למנגינה", היא מספרת. "אהוד שלף את 'ברית עולם', והם היו בהלם שהמילים התאימו למנגינה בצורה מדויקת, בלי כמעט לתקן כלום. היה חסר להם רק פזמון, אז הם ישבו ליד הפסנתר, כתבו את הפזמון והשאר היסטוריה".

לזוג נולדו שלושה ילדים (שזכו לשירים על שמם): גלי, ליבי ויהודה, שנקרא על שם אחיו של אהוד. "האהבה העזה שלו למשפחתו הייתה מעוררת השראה, הוא היה אבא טוב וסבא טוב ובכלל - הוא דאג שלא יחסר לילדיו כלום", מספר המלחין קובי אשרת.

"לאחר שחזרנו לארץ מניו יורק, גרנו אצל ההורים שלי", מספרת פוקס. "אני נכנסתי להקלטות עם משה וילנסקי ברשות השידור, ואהוד התחיל לכתוב שירים לי ולאומנים אחרים".

אומנם מנור שיתף פעולה עם מלחינים רבים, אך על כספי טען שהוא "הנפש התאומה שלי".

מתי כספי ואהוד מנור (צילום: אורי קובה)מתי כספי ואהוד מנור (צילום: אורי קובה)

העבודה הפורה ביותר שלו הייתה עם נורית הירש. השניים נפגשו הודות לשידוך של השחקן והמגיש שלמה ניצן. "המפגש הראשון שלי עם אהוד זכור לי כאילו היה זה אתמול", אומרת הירש.

"זה קרה במועדון צוותא הישן שברחוב מאפו. שלמה אמר לי 'אני רוצה להכיר לך את אהוד, שחזר זה עתה מארצות הברית. הוא כותב מילים, את כותבת מנגינות - למה שלא תכתבו ביחד שירים?'. ואז ראיתי חיוך רחב ומאיר פנים, רווח בין השיניים והמון המון נמשים. המבט החם כבש את לבי. אהוד הוציא מהכיס פתק מקופל לארבעה חלקים ומסר לי אותו. פתחתי את הפתק וראיתי מילים של שיר כתובות באותיות קידוש לבנה עם ניקוד. זה היה שירנו הראשון: 'הבתים שנגמרו ליד הים'. אהבתי את המילים וידעתי שלמחרת בבוקר אלחין אותו, וכך קרה: הלחנתי אותו בהינף קולמוס.

"מהרגע הראשון נוצרה בינינו כימיה בלתי רגילה, שהניבה אין ספור שירים. היינו צעירים נלהבים ואופטימיים והייתה בנו תשוקה עצומה לכתוב פזמונים. הייתי קמה בבוקר, מלחינה מנגינה ומשמיעה לאהוד בטלפון. הייתי מקליטה אותה על הטייפ הקטן שליד הפסנתר ומעבירה לאהוד על גבי קסטה. לא הספקתי לנשום - וכבר היו מילים למנגינה. במקרים אחרים אהוד מסר לי מילים, ואני התאמתי להן לחן".

השניים חוללו היסטוריה באירוויזיון, כשיצרו יחד את "אי שם", השיר הראשון שייצג את ישראל ב־1973. "השיר הראשון שנורית ואהוד כתבו לי היה 'איה הגן' ב־1968", מספרת אילנית, מבצעת השיר. "אהוד כתב בו על ילדותו. הוא היה אדם צנוע, מדבר בשקט, עם חיוך כובש".

ב־1978 שירם "אבניבי" בביצוע יזהר כהן העניק לישראל את הזכייה הראשונה באירוויזיון. "השיר נכתב והולחן בספונטניות", מגלה הירש. "אהוד העלה את הרעיון של שפת הב', אני התלהבתי ותוך דקות הלחנתי את הפזמון. השמעתי לו בטלפון ואמרתי שתורו לכתוב את הבתים. אהוד לא התעצל ובאותו יום כתב את הבתים, הקריא לי בטלפון ואני מיהרתי להלחין".

נורית הירש ואהוד מנור (צילום: באדיבות נורית הירש)נורית הירש ואהוד מנור (צילום: באדיבות נורית הירש)

מה אמרתם זה לזה עם הזכייה?
"הכל התרחש כל כך מהר. ברגע שהכריזו על הזכייה, הבנתי שעוד מעט יקראו לנו לעלות על הבמה. הסתכלתי על אהוד, שהיה לבוש בבגדי יומיום וחמוש בסנדלים, ואמרתי: 'ככה אתה לא עולה על הבמה'. עלה במוחי הרעיון שאהוד יחליף בגדים עם בעלי, שהיה לבוש חליפת קטיפה חומה. רק אני הבחנתי שהשרוולים היו קצרים עליו".

נורית הירש ואהוד מנור (צילום: באדיבות נורית הירש)נורית הירש ואהוד מנור (צילום: באדיבות נורית הירש)

שיתוף פעולה פורה נוסף של מנור היה עם היוצר והזמר אבי טולדנו. ברזומה של השניים ניתן למצוא את "חי", שייצג את ישראל באירוויזיון 1983, "דיינו", "אחרי החגים" ו"עוד נגיע".

"עד היום בכל פעם שאני כותב מנגינה, האינסטינקט הראשון הוא לצלצל לאהוד. הוא תמיד היה הראשון שפניתי אליו עם לחן, והאמת היא שבחיים הוא לא ענה בשלילה", אומר טולדנו. "לפעמים אני שומע את השירים שיצרנו יחד ורואה את הגאונות שהייתה בבחור הפשוט והעניו הזה. בשבילי הוא היה איש מופת לחיות על פי דרכו. אדם חיובי ותמיד בעשייה ובמצב רוח טוב".

"אוהב אותך הלילה ואיתך מתעצב
אוהב אותך הלילה ואיתך מתלהב
עד הלב, עד כאב - מקווה, מתקרב"
("ברית עולם")

אחי הצעיר יהודה
הלהיט הראשון של טולדנו במסגרת שירותו כסולן בלהקת גיסות השריון, הוא אחד השירים הכי עצובים, אישיים וכואבים של מנור: "אחי הצעיר יהודה", שנכתב סמוך לנפילתו של אחיו בקרב בפורט תאופיק אשר בסיני.

"לא אשכח לעולם את ההתרגשות מהמעמד ומהעובדה שאהוד בכה כשהוא שמע אותו לראשונה, זה היה רגע מכונן", אומר טולדנו. "למעשה, מאחר שהוריי לא היו בארץ כמה שנים טובות עד שעלו ממרוקו, ראיתי באהוד אח גדול והוא ראה בי אח צעיר, כמו יהודה".

יהודה ויינר היה בן 19 במותו. "המוות של אחיו הצעיר היה המשמעותי בחייו. הוא אהב אותו אהבת נפש ולאחר מות אביהם גידל אותו כמו הבן שלו", אומרת פוקס. "מאותו הרגע שקיבלנו את הידיעה ב־2 בלילה - חייו השתנו לחלוטין - הוא הפך לאדם עצוב. זה שבר אותו".

"פעם אבא ואמא מצאו מפתח שהיה שייך ליהוד'לה. הם התיישבו על השטיח ופרצו בבכי", נזכרת גלי מנור. "ההורים ניסו להגן עלינו מפני האבל הגדול הזה ולא רצו שהוא יחדור לחיינו, אבל זה בא לידי ביטוי בהורות שלהם. אבא שלי לא התגבר על המוות של אחיו והיה אבא חרדתי, מגונן ומגן. הוא היה מחכה לי גם כשהייתי מגיעה מאוחר בלילה. תמיד הסיעו אותי לכל מקום, גם כשהייתי בצבא. לא נתנו לי לנסוע בטרמפים או באוטובוסים. היה שם פצע גדול".

ב־2003 איבד מנור את אחיו הבכור, זאב ניר, ששם קץ לחייו עקב נסיבות כלכליות. "הייתי איתו במסע הופעות במקסיקו סיטי כשזאב התאבד", משחזר חנן יובל. "הוא קיבל את הידיעה בערב ולא סיפר לנו. למחרת בבוקר סיפרו לי. ניגשתי לאהוד והוא אמר לי 'כן, אני יודע'. אחר כך כתבנו שיר בשם 'זאב, זאב'".

חנן יובל (צילום: אריאל בשור)חנן יובל (צילום: אריאל בשור)

"הוא היה אופטימי מטבעו, אבל היו רגעים שהוא נשבר", אומרת פוקס. "כשקיבלנו את הידיעה שאחיו זאב התאבד והוא הבין שהוא האחרון מהמשפחה שנשאר, זה היה נורא עצוב וכואב. אהוד תמיד חייך, אבל היה בו עצב גדול. הוא אמר שחבל שבארץ שיר עצוב נחשב לשיר טוב והיה רוצה ששירים שמחים יהיו השירים הטובים שלנו".

חבריו מספרים כי למרות הטרגדיות, היה אופטימי וחייכן. "הוא היה איש אופטימי באופן עקרוני, למרות שמשפחתו נמחקה", מציין אשרת. "למזלו הוא הקים משפחה תומכת וחמה, שנתה לו כוחות. העצב ניכר בשירים שהוא כתב, ודרך ההתמודדות שלו הייתה היצירה והתשוקה הבלתי נגמרת לתרבות. הוא היה חובב קולנוע אובססיבי, ובכל יום אחר הצהריים אי אפשר היה לדבר איתו כי הוא היה בסרט. המשפחה והתרבות היו הדברים שהחזיקו אותו".

"ברגע ששמעתי את 'אחי הצעיר יהודה', התאהבתי בשיר", אומר היוצר והזמר דני מסנג. "בתחילת שנות ה־70, בהופעה בצוותא, שרתי לו את השיר. אהוד בכה. 'בלי שהכרתי אותך בזמנו, כתבתי את השיר בשביל הקול שלך', הוא אמר לי והציע שנכתוב יחד. אחר כך הוזמנתי לאולפן הישן בקול ישראל בקריה כאורח של אהוד בתוכנית הלילה שלו, לשיר ולשוחח בלי לחץ, בשקט, בטבעיות שאפיינה את הגישה שלו לרדיו. אהוד היה איש אציל רוח ועדין נפש, שתמיד סימל לי את ארץ ישראל היפה".

"יש כאב שמתיישב בתוך הלב,
שעה, שעה, אותי לרגע לא עוזב.
רואה היטב, את כל מה שאתה חושב
אתה עכשיו כבר לא מוכן להתחייב"
("הכאב הזה")

רק מילה בעברית
בשנת 1982 כתב מנור את אחד משיריו הקאנוניים, "אין לי ארץ אחרת", שהולחן על ידי קורין אלאל והוקלט לראשונה על ידי גלי עטרי רק בשנת 1986.

למעשה, השיר נולד "בזכות" אריק סיני, שצלצל למנור וביקש ממנו מילים ללחן של אלאל. סיני בסוף ויתר על השיר, ובכך פספס את אחד מנכסי צאן הברזל הישראליים. "זה שיר שאבא כתב בעקבות המוות של יהודה'לה", מגלה גלי מנור.

"זו מחאה על המוות של אחיו, הוא מרגיש שלא הייתה מספיק דאגה לחיילים בזמן מלחמת ההתשה כשיהודה'לה נהרג. באופן יותר ספציפי, השיר נכתב בזמן מלחמת לבנון הראשונה, כשלבו של אבא פשוט נשבר משמות החללים שפורסמו כל ערב בחדשות. אבא היה אדם שוחר שלום, והוא הרגיש שלא נעשה מספיק כדי למנוע מלחמה, לעשות שלום ולמנוע נפילת עוד חיילים".

ב־13 בינואר האחרון השיר הגיע לבית הנבחרים האמריקאי, כשננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים, ציטטה באנגלית מספר שורות מהשיר בנאומה, שבוע לאחר הסתערות מפגינים על הקפיטול. "זה היה ממש מרגש", מספרת מנור.

"קמתי בבוקר ופתאום ראיתי מאות טלפונים והודעות. זה היה שוק עבורי. דיברו על זה בכל העולם, בייחוד בארץ ובארצות הברית. בדיעבד, התברר שמי ש'אשם' בחשיפת השיר לפלוסי הוא לא אחר מאשר נשיא המדינה בוז'י הרצוג. הוא סיפר לה על השיר והכיר לה אותו, היא מאוד התרשמה ממנו כשהייתה בביקור בארץ וביקשה ממנו לתרגם לה אותו, ובעצם היא השתמשה בו במספר אירועים, כך הסתבר לנו בדיעבד".

ננסי פלוסי  (צילום: צילום מסך NBC)ננסי פלוסי (צילום: צילום מסך NBC)

בעקבות ההדים שעורר השיר לאחר שצוטט על ידי פלוסי, החליטה המשפחה על פרויקט חדש להנצחת מורשתו של מנור: "אנחנו עובדים על ספר שיורכב מהשירים של אבא בתרגומים באנגלית, כי אנשים מכל העולם התחילו להתעניין בשיריו של אבא. אנחנו עורכים את זה עכשיו, יש לנו תרגומים מופלאים שגם אבא תרגם וגם מתרגמים מוכשרים. זה מרגש".

"אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי"
("אין לי ארץ אחרת")

אדם ששורר בתרגומו
לצד הרדיו, מנור השתלב בשידורי הטלוויזיה הישראלית מראשית דרכה, ערך והגיש תוכניות שעסקו בתרבות ובמוזיקה, בהן "הערב עם", "מפגש אומנים", "זמרת הארץ", "סוף שבוע", "הילוך חוזר" ועוד.

"אהוד היה חלוץ טלוויזיוני", מציין גינאי. "כשוחר קולנוע שראה סרט בכל יום, יצר לראשונה בשנות ה־70 את 'מסך גדול - מסך קטן', תוכנית הקולנוע הראשונה בישראל. הגשתו תאמה את דיבורו בחיים: שפה רהוטה ופשוטה, בגובה העיניים, ללא התנשאות או פאתוס ועם הרבה רגש וידע אינסופי בתרבות גבוהה ופופולרית".

"כשאהוד נסע ב־1981 לאנגליה, להשלים תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', הייתה לי תוכנית ברשת ג' שנקראה 'כלבו' וסקרה את מה שקורה במוזיקה בארץ ובחו"ל", מספר איש הרדיו והטלוויזיה מנחם גרנית.

"הצעתי לאהוד לעשות כתבות על מה שקורה בבירת הפופ בלונדון. היה לו ידע פנומנלי בכל מה שנוגע למוזיקה. כשהוא חזר לארץ כעבור שנה, הוא ביקש ממני להיות חלק מהצוות של התוכנית החדשה שיזם, 'עד פופ'. לפעמים, כשהיינו אצלו בבית ועברנו על החומרים לתוכנית, הוא היה משמיע לי שירים חדשים שכתב. אני זוכר שכאשר שמעתי את 'ילדותי השנייה', פרצתי בבכי".

אחרי הרדיו והטלוויזיה, הייתה למנור חיבה גם לבמה. ברזומה שלו תרגום של למעלה מ־100 מחזות, שהפכו אותו לאחד המתרגמים הפוריים בישראל.

ב־1970 תרגם את המחזמר הבינלאומי המצליח "שיער", שכוכבו צביקה פיק הפך עם צאתו לאייקון פופ. "אהוד ואני היינו חברים קרובים", אומר פיק.

"לאחר שהמחזמר ירד, התחלתי להלחין שירים והוא כתב כמה ממילותיהם. השיר הראשון היה 'שני תפוחים', שהיה הלהיט הראשון שלי. שיר בולט נוסף שלנו היה 'אני אוהב אותך, לאה'. לאהוד היה כישרון יוצא מן הכלל להתאים את המילים למנגינה. לא צריך היה לומר לו כלום: הוא הקשיב למנגינה ואחרי כמה זמן היו לו מילים. היה לו חוש קצב מופלא, וכל מילה שכתב הייתה במקום. היה נורא קל לכתוב עם אהוד שירים. השלמנו זה את זה בשילוב המופלא".

לאחר הצלחת תרגומו ל"שיער", תרגם מחזות זמר מצליחים נוספים, בראשם "שיקגו", "קברט", "סוויני טוד", "אחים בדם", "סיפור הפרברים" ו"עלובי החיים".

"שנים אחרי מותו של אהוד, התעקשתי עם הנהלות התיאטרון לשמור על התרגום המקורי שלו, כי אני חושב שמדובר במשורר של תרגום ולא רק במתרגם. הוא היה אדם ששורר בתרגומו", אומר הבמאי משה קפטן. "הוא ידע לדבר עם הקהל בשפתו שלו, גם כשלקח על עצמו תרגום בשפה יחסית גבוהה. ייאמר לזכותו של אהוד, בעיקר בתחום המחזה המוזיקלי, שהתרגום שלו מחזיק מעמד המון שנים. יש תרגומים שהוא יצר ואי אפשר לקחת ממנו".

"מדובר באדם שהוא בעצמו משורר ותמלילן ופזמונאי, אז הייתה לו יכולת להבין את השפה ואת משקל המילים", אומר נעם סמל, מנכ"ל תיאטרון הבימה. "הייתה לו אוזן מוזיקלית, יכולת חריזה ויכולת שירית ותחבירית. הוא ידע עברית על בוריה, תנ"ך וגמרא, ובנוסף לכל אלה היה חובב פזמונים. הוא היה אנציקלופדיה של ידע. הוא ידע לתרגם בקלילות כשצריך קומדיה ובכבדות כשצריך טרגדיה ובמחזמר במשקל שירי שמתאים למוזיקה".

"הצגה אין סופית
לא נגמרת לעד
מיליוני משתתפים
אך צופה בה אחד
הוא צופה בכולם
וכולם בידו
וכולנו כאן בחסדו
כן, כולנו כאן בחסדו"
("ההצגה הגדולה")

המלחין קובי אשרת לא ישכח לעולם את השיחה הראשונה עם מנור. "אני עד היום לא מבין למה אהוד בחר בי לכתוב את המנגינה לשירו 'גלי'", הוא אומר.

"לא הייתי מוכר ולא נפגשנו מעולם, אבל יום אחד קיבלתי ממנו שיחת טלפון, שבה הוא אמר 'כתבתי שיר על בתי הבכורה והייתי שמח אם היית מלחין אותו לפסטיבל שירי הילדים'. ידעתי מי הוא ולא חשבתי שהוא ידע מי אני. מאותו הרגע נוצרה חברות אמיצה".

"זו לא הייתה חוויה נעימה", אומרת גלי על השיר שבו גילה אביה ש"גלי בוכה בלילה".
"הייתי ילדה ביישנית וזה הביך אותי, אבל כיום אני מתייחסת לשיר כמתנה גדולה".

קובי אשרת (צילום: שלומי יוסף)קובי אשרת (צילום: שלומי יוסף)

"העבודה עם אהוד על השירים נערכה במטבח שלו", מגלה אשרת. "הוא היה אוכל פרוסת לחם עם גבינה לבנה ושותה כוס תה. אז היה מוציא את השיר. היה קל להלחין אותו. הוא מעולם לא סירב לכתוב שירים, גם לצעירים ואנונימיים. אף פעם לא עשה חשבון אם השיר ירוץ ברדיו או לא, רק רצה לכתוב כמה שיותר. ב־1992 הוא אמר לי 'בוא נכתוב לאירוויזיון שיר'. אמרתי לו 'אהוד, מספיק, שנינו ניצחנו באירוויזיון, בוא ניתן לצעירים'. 'עזוב, עזוב', הוא אמר, 'זה רק ספורט'. וכך הוא כתב את השיר 'זה רק ספורט', שביצעה דפנה דקל באירוויזיון. תמיד רצה לכתוב ולהשתתף בכל תחרות".

"זכיתי לעבוד עם אהוד מרגע שהתחלתי את דרכי בתחום", אומרת דקל. "כבר באלבום הראשון הוא כתב לי כמה טקסטים, ומאז המשכנו לשתף פעולה. בזמן שהותנו בשוודיה לאירוויזיון, אהוד כתב לי במתנה ליום הולדתי שיר, וקובי אשרת הלחין. זו אחת המתנות היקרות ביותר שקיבלתי".

מי שעוד זוכר את הדרייב הבלתי נלאה של מנור ליצירת שירים הוא אריאל זילבר. השניים יצרו יחד בין היתר את "אגדה יפנית", "ברוש" ו"תן לי כוח".

"אהוד היה מגיע אליי ודוחק ושואל 'אריאל, מה יש לך חדש? תשמיע לי, מה קורה אצלך?'", הוא מספר. "הייתי משמיע לו על הפסנתר מנגינה חדשה, אהוד היה מקשיב וממלא את הדף, וכמה שעות לאחר מכן היה שיר. אהוד היה גאון בניצול הזמן וביכולת ליצור מבנים שיריים וליצוק משמעות איתנה אל תוך מנגינה, שדקה קודם בכלל לא ידע על קיומה בעולם. הכתיבה שלו תמיד הוסיפה ללחן, לא פגעה בו ולא עיוותה אותו. היה אושר גדול לעבוד איתו או אפילו לפגוש אותו סתם לרגע ברחוב".

"את 'קפה אצל ברטה' הלחנתי לפני שהכרתי אישית את אהוד. זה היה ב־1973", נזכר המוזיקאי נתן כהן. "קיבלתי את הטקסט מהמפיק שלמה צח, שאיתו עבדתי במסגרת להקת הנשמות הטהורות, שבה הייתי חבר. הרגשתי שהטקסט הלחין את עצמו, כי הוא אומנם נכתב בשפה מדוברת אבל כלל אלמנטים של שירה. אחר כך אהוד נתן לנשמות שירים נוספים, והפכנו לחברים. אהוד עונה בדיוק להגדרה 'נשמה טהורה': אדם כל כך טוב, מפרגן, תמיד שמח לעזור, אף פעם לא מאכזב אותך. תמיד כשאתה מבקש משהו, הוא איתך עד הסוף".

"הכרתי את אהוד בשנת 1972", אומר המוזיקאי רוני וייס, שהלחין בין היתר את "לעולם בעקבות השמש".

אריאל זילבר (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)אריאל זילבר (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

"הוא נתן את ההרגשה שהדבר הכי חשוב לו בעולם זה לדבר איתך, לפגוש אותך. מההתחלה ועד הסוף הוא ליווה את תהליך יצירת השיר, הגיע לחזרות ולהקלטות. היה לו זיכרון פנומנלי לשמות. הוא זכר כל דבר. זה נתן תחושה של בן משפחה. הוא ידע לחבר הרגשות וסיטואציות למילים, גם בפן הפרטי וגם בפן הלאומי".

"כיום אני מבין איזו זכות גדולה הייתה עבורי לשתף איתו פעולה ולהלחין את המילים שלו", אומר המוזיקאי שלמה יידוב. "אהוד היה מקצוען אמיתי, הקפיד על הפרטים הקטנים וידע להתאים את הטקסטים שלו ללחן ולמבצע. בנוסף לזה הוא היה אדם לבבי, חם ורגיש. מבין השירים המשותפים שלנו, את 'ילדי הירח' ו'חולם בספרדית' אני מבצע עד היום, והקהל מקבל אותם בהתלהבות גדולה".

"שרתי את אהוד מנור בפעם הראשונה בלי שהכרנו, כאשר הקלטתי את 'גשם אחרון' לסרט 'לופו בניו יורק'", נזכר המוזיקאי חנן יובל.

"הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה לפני המופע 'ימי בנימינה' בסוף 1982. הייתי אחרי שנתיים קשות, כשהרהרתי אם להמשיך במקצוע. הוא אמר לי: 'חונה, תתחיל לכתוב', ולמעשה היה זה שהחזיר אותי לכתוב. היית מדבר איתו בטלפון, והוא היה יודע למה אתה מתכוון גם כשאתה עדיין לא ידעת. אנשים אהבו לעבוד איתו, כי הוא קרא אותם, הבין בדיוק מה נכון ומה מתאים להם. תוך כדי נסיעות בלילות הארוכים, היינו מדברים והוא היה כותב. יום אחד הוא אמר לי: 'חונה, כנס אליי פעם, בוא נכתוב שיר שמח במקום שירי דיכאון'. אחרי המופע 'ימי בנימינה', המשכנו להופיע ביחד, הוא ואני בלבד, ללא תוספות. היינו נוסעים להופיע בקיבוצים, הסתובבנו בעולם הגדול, הייתה בינינו שותפות והבנה, הרבה מעבר לחברות".

"יש אולי דרכים הרבה יותר טובות לומר אוהב
אבל קשה לי לתכנן כשנפשי נקשרת
יש אולי גישות שונות שמחסנות מפני כאב
אבל אני מכיר רק את הדרך המושרת.
לפעמים זה מתחרז גם בחיים"
("לפעמים זה מתחרז")

המוות לא זר לו
מנור חתום גם על פרויקטים מוזיקליים מצליחים, בהם אופרת הרוק "בני בום", פרויקט "נשמה צוענית" עם ירדנה ארזי, אלבום "שפת אמי", שבמסגרתו תרגם עבור קורין אלאל שירים צרפתיים, פרויקט "עמק הנהר האדום", שכלל את תרגומיו לשירי קאנטרי אמריקאיים, והמופע "ארץ טרופית יפה", שכלל תרגומים לשירים דרום אמריקאיים.

"אהוד עשה ב'ארץ טרופית יפה' עבודה פנטסטית, ועד היום אנשים משתגעים איך המילים מתגלגלות בפה בצורה מופלאה", אומר המוזיקאי ויו"ר אקו"ם לשעבר יוריק בן דוד, ממשתתפי המופע. "אהוד ידע לכתוב מילים שיתאימו בדיוק למנגינה, שום מילה לא מיותרת. זה בא לו בטבעיות".

לאורך השנים כתב מנור אלפי פזמונים, שנעו בין נושאים רציניים ועצובים כשכול, נושאים רומנטיים, שירי ילדים, שירים לאומיים ושירים פרטיים. הוא לא הגביל עצמו לכתוב לאף אומן או ז'אנר, והרפרטואר שלו הקיף את כל הקשתות והסגנונות המוזיקליים. "אהוד עשה מהפכה בכתיבת הפזמונים בישראל", אומרת הירש.

"בזמנו היו כותבים בלשון 'אנחנו', הוא היה הראשון שהשתמש במילה אני. זה היה נועז מצדו. בהתחלה לא כולם קיבלו את צורת הכתיבה שלו בגוף ראשון. במשך הזמן כותבי השירים חיקו אותו והלכו בעקבותיו. הכתיבה שלו הייתה אישית, אינטימית ונגישה. מלבד זאת, היה לו חוש קצב בלתי רגיל, מה שניכר בשירים שלו. לפעמים הוא עבד קשה על שיר, אבל זה לא ניכר בכתיבה שלו, שהייתה זורמת וטבעית".

אשרת: "מה שייחד את אהוד זה כתב ידו. עד יום מותו הוא מעולם לא השתמש במחשב. גם כשתרגם מחזות הוא עשה זאת בכתב יד. הייתה לו יכולת אדירה לספר סיפורים בשירים, תוך כדי שמירה נפלאה ורבת־משקל על קצב וטמפו מוזיקלי לאורך כל השיר. הייתה לו שמיעה מוזיקלית נהדרת, וכשהוא היה מתרגם שיר, הוא ידע לשמור על הצליל המקורי גם בעברית, תוך שהוא שומר על המשמעות והתוכן המקוריים. הוא היה יחיד סגולה".

מישה סגל, שהלחין את מילותיו של מנור, בין היתר בשירים "עד סוף הקיץ" ו"יליד הארץ": "אהוד יכול היה לכתוב טקסטים קלילים לפסטיבלים וגם להיכנס לעומקים שמעטים מסוגלים. הוא כתב מטאפורות שיכלו לצמרר, כתב דברים שאפשר לפרש ברבדים על רבדים של משמעויות. כל מה שכתב למלודיות שלי היה עמוק, משמעותי ומלא אהבה".

אילנית: "אהוד היה בחור חכם ורגיש, שקלט מהר מאוד מה רוצים ממנו. הוא כתב בנימה אישית אבל בצורה קולקטיבית. כל אחד יכול להתחבר לשירים שלו ולאמץ את המשמעות לעצמו. הוא ידע להתחבר למלחינים חדשים ולהמציא עצמו בכל פעם מחדש, הוא מעולם לא היה שקוע בעבר, הוא ידע להתחבר לכל ז'אנר והוסיף לכתוב להיטים עד יומו האחרון. הוא התרחב, הלך ללמוד, תרגם מחזות ומחזות זמר. הוא כתב טקסטים שנשארים רלוונטיים למשך זמן".

בשנת 2000 התגלה גידול סרטני בריאותיו של מנור, שהיה מעשן כבד. הוא הצליח להחלים ממנו, אבל חמש שנים אחר כך נפטר מדום לב והוא בן 63 בלבד. "זמן קצר לפני מותו הוא אמר בראיון שהיו לו חיים טובים", אומרת בתו גלי. "בגלל הטרגדיות שעבר, המוות לא היה זר לו והיה תמיד במחשבותיו".

בימים אלה צפויים לצאת שירים חדשים שמנור כתב וטרם ראו אור, בהם הדואט "גיל", שהלחין קובי אשרת ומבצעים אילנית וטל סונדק, ו"הסיפור שלי", שהלחין והקליט נתן כהן.

"אני מתגעגעת אל אהוד יום־יום, הייתה לנו אהבה ענקית", אומרת פוקס, שתוציא בקרוב אוסף כפול משיריה. "זו סגירת מעגל עבורי", היא אומרת. "אהוד תמיד התייסר, כי חשב שוויתרתי על הקריירה שלי בשבילו. היה לו חשוב שאקליט עוד ועוד. אני בטוחה שהוא היה שמח על האלבום הכפול, כי זה מה שהוא היה רוצה".

אהוד מנור ועפרה פוקס (צילום: חנוך חסון)אהוד מנור ועפרה פוקס (צילום: חנוך חסון)

"העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא כמו אגל טל בדשא,
שקוף ומתנוצץ באור חמה.
זוהר בדשא,
בכל צבעי הקשת,
יורד כמו דמעה בנשמה"
("אושר") 