כיצד אפשר להעביר את השעות הארוכות ומורטות העצבים עד לשריקת הפתיחה? אנחנו מציעים לכם לעשות את זה עם הפלייליסט המיוחד שהכנו, שכולו שירים אנגליים במיוחד. למה הכוונה? לא רק לשירים טובים שנוצרו בגבולות הטריטוריאליים של הממלכה המאוחדת, אלא בכאלו שיש בהם מרכיב זהותי אנגלי, כזה שלא ניתן לפספס. האזנה נעימה!
ונפתח בשיר עם קשר מובהק לנבחרת האנגלית. לאורך השנים נהגה אנגליה להקליט "שיר רשמי" לפני כל מונדיאל או יורו, ובדרך כלל אלו נחשבו לשירים נלעגים וקלישאתיים שכתבו וביצעו אמנים מהשורה השלישית ומטה. ב-1990 הכל השתנה. מישהו בהתאחדות האנגלית החליט לפנות להרכב הפוסט-פאנק המוערך ממנצ'סטר, ניו אורדר, ולהציע להם לכתוב שיר לקראת המונדיאל באיטליה. למרבה ההפתעה, הם הסכימו ויצרו שיר בלתי נשכח. כוכב הנבחרת דאז, ג'ון בארנס, הצטרף בקטע ראפ, ויתר הסגל הסתפק בשירת קולות רקע.
רוב החומר של ארבעת המופלאים הוא אוניברסלי - כזה שמדבר אל תושבי לונדון, כלכותה וריו דה ז'ניירו באופן שווה, ללא זהות אנגלית מיוחדת. אבל ברפרטואר המוכר יש שני שירים יוצאים מן הכלל, ואיזה שירים. הכוונה היא כמובן לסינגל ה-A-SIde הכפול שיצא בפברואר 1967, וכלל שני שירים קסומים שכתבו לנון ומקרטני על ילדותם בליברפול. Strawberry Fields Forever של לנון יצא ממחוזות הילדות אל מסע סוריאליסטי, בעוד "פני ליין" של מקרטני היה הרבה יותר ארצי וקונקרטי, מהספר שמצלם כל לקוח אל הכבאי שמחזיק תמונה של המלכה בכיס, אבל לא פחות יפהפה.
הייתי יכול לבחור כמעט כל שיר מתוך The Kinks Are the Village Green Preservation Society, אלבום המופת של הקינקס מ-1968 שכל גכולו געגועים לאנגליה הישנה והטובה, זו של הגבעות הירוקות, הכפרים הקטנים, המאכלים המוזרים ומשחקי הקריקט השכונתיים. Village Green היה השיר הראשון שנכתב לאלבום, ריי דיוויס כתב אותו לאחר ביקור באזור כפרי במחוז דבון בדרום אנגליה, ובמעט יותר משתי דקות של נוסטלגיה מתוקה-מרירה הוא מצליח לתמצת את כל אותה אנגליות ישנה, שבשלהי שנות השישים כבר החלה להיעלם מן העולם.
אחד השירים היפים בקריירה הקצרה של זמר-יוצר הפולק העדין והמוכשר שהלך מאיתנו בטרם עת, אותו כתב לאחר שעבר להתגורר בלונדון ב-1969. השיר ממחיש היטב עד כמה העיר הגדולה יכולה להיות קרה ומנוכרת אך בו בזמן מצליח להעביר את האווירה הלונדונית, ומבקר המוזיקה דיוויד הפוורת' הגדיר אותו כ"פסקול המושלם לכוס תה".
כשהשיר הזה יצא ב-1977, קברניטי ה-BBC הזדעזעו כל כך מהמילים הבוטות ומהכינויים שהוטחו במלכה אליזבת ובממלכה כולה, והטילו איסור מוחלט על שידורו. זה כמובן לא הפריע לו להפוך לאחד הסמלים של מהפכת הפאנק שאתחלה מחדש את המוזיקה הפופולרית בבריטניה לאחר שנים בהן היה נראה שהתעשייה מדשדשת במקום. ב-2016 הציע אנדרו רוזינדל, חבר פרלמנט מהמפלגה השמרנית, שה-BBC יסיים כל יום שידורים בהשמעת ההמנון הבריטי. באותו סיום סיימה מגישת חדשות הלילה של הרשת את המהדורה באומרה כי "נתבקשנו להשמיע את God Save the Queen, ואנחנו שמחים למלא אחר הבקשה", ומיד לאחר מכן הופיעו על המסך הפיסטולס בשירם המפורסם. אותו מסך ממנו הודרו בזמן אמת. 40 שנה עברו, והמעגל נסגר.
"רכב משטרתי וסירנות צורחות, מקדחה קודחת בבטון הרוס, תינוק מייבב וכלב מיילל, בלימה חורקת של מכונית. זהו בידור!". בתרגום לעברית זה לא נראה כמו הטקסט הכי מבריק בעולם, אבל השיר הקטן שכתב פול וולר, אחד האמנים הבריטים שעומד ביחס הפוך בין המעמד הכמעט אלוהי לו הוא זוכה במולדתו לעומת האלמוניות בה הוא מתקבל ביתר העולם, על חיי מעמד הפועלים הפך עם השנים לסמל אנגלי מובהק. "הייתי בלונדון כשכתבתי אותו, וזה היה קל, כי כל הדימויים פשוט הופיעו סביבי. כתבתי את זה בעשר דקות", סיפר וולר לימים.
אנגליה של סוף שנות ה-70 הייתה מקום סוער פוליטית ותרבותית, והקלאש הייתה הלהקה האולטימטיבית שתיעדה בשיריה את תחושת חוסר היציבות. הבחירה המתבקשת לפלייליסט שכזה הייתה "לונדון קולינג" האיקוני, אבל השיר הפחות מוכר מתוך האלבום הכפול Sandinista!, עם סאונד הקלידים הלא אופייני ללהקה, מעביר היטב את רוח התקופה המדכאת: גלי ההגירה שעוררו גלי גזענות, המצב הכלכלי הקשה, ותחושת הנוסטלגיה החמצמצה לימים המפוארים של מלחמות העולם.
שיר נוסף שמציג לנו את רמת הדפרסיה ששררה בממלכה המאוחדת בתחילת האייטיז. והפעם - הלהיט הגדול של הרכב הסקא פורץ הדרך. מנהיג הלהקה, ג'רי דאמרז, סיפר שההשראה לשיר הגיעה אליו במהלך סיבוב הופעות של הלהקה, כשעבר מעיר לעיר וראה את העוני, ההזנחה, והעסקים הסגורים והאבטלה הגואה. "היה ברור שמשהו פה שגוי לחלוטין", אמר. השיר יצא לרדיו ביוני 1981, ושבועות בודדים לאחר מכן, אולי בהשראתו, פרץ גל של מהומות אלימות ברחבי אנגליה.
ב-1992, לאחר שהוציאה את את אלבומה הראשון, יצאה בלר לסיבוב הופעות בארצות הברית במטרה, כמו כל להקה צעירה, לכבוש את אמריקה. הניסיון הזה התגלה כקטסטרופה. בעיצומה של מהפכת הגראנז', בלר לא עניינה את הקהל האמריקאי, וחזרה הביתה עם הזנב בין הרגליים. דיימון אלברן הפיק לקחים, והחליט להתמקד בכתיבת שירים עם הווי בריטי. For Tomorrow, שהיה הסינגל המוביל מתוך האלבום Modern Life Is Rubbish, לקח את הניסיון הזה עד לקצה, כולל צילום של מפציצים בריטיים ממלחמת העולם השנייה על העטיפה. השיר עוסק בחיים הלונדוניים, וכיאה צולם עבורו קליפ שמציג את חברי הלהקה בכיכר טרפלגר, בנהר התמזה, ליד פסלו של האדמירל נלסון ובעוד מקומות מפורססמים בעיר הבירה.
לא באמת צריך הסברים, נכון?
התרעות פיקוד העורף